איך הוחלט אלו ספרים יכללו בקאנון התנ"ך והברית החדשה?

שאלה זו היא שאלה של קאנוניות ("קביעת קדושה"). אדם שניחן ביכולת הבחנה יבקש לדעת מדוע ספרים מסוימים נכללו בקאנון ואחרים לא. המילה קאנון נגזרת מהמילה העברית קנה והמילה היוונית קאנון ־ kanon. בימי קדם שימש הקנה ככלי מדידה, ומכאן השם ״קנה מידה״. אוריגינס השתמש במאה ה־3 במילה ״קאנון" כדי להגדיר את מה שנקרא בימינו ׳תקנון אמונה׳ (או ׳עקרונות אמונה׳) ־ קנה המידה שלפיו עלינו למדוד ולהעריך״. מאוחר יותר השתמשו במונח כדי לציין ״רשימה״ או ״אינדקס״.

משמעות המילה קאנון

כשמשתמשים במונח בהקשר של כתבי הקודש, קאנון משמעו ״רשימה של ספרים מקודשים שהתקבלה באופן רשמי״.

חשוב להבהיר שלא תלמידיו של ישוע הם שחיברו את הקאנון; לא הם קבעו אילו ספרים יכללו בכתבי הקודש ויחשבו ככאלה שנכתבו בהשראת אלוהים. תלמידיו של ישוע רק הכירו בספרים, או גילו את אלה שנכתבו מלכתחילה בהשראה אלוהית. במילים אחרות, ספר מסוים לא הפך לדבר אלוהים רק משום שהמאמינים קיבלו אותו כספר קדוש. להיפך, הספר התקבל על ידי עמו של אלוהים בגלל היותו דבר אלוהים. כלומר, אלוהים הוא שהאציל על הספר את סמכותו, ולא אלה שמאמינים בו. הם רק הכירו בסמכות שאלוהים כבר האציל על הספר.

המבחנים שנערכו לצורך הכללה בקאנון

התיעוד ההיסטורי של הקאנון ושל תולדות הקהילה המשיחית מלמד על חמישה קווים מנחים שבעזרתם הכירו בכך שספר כלשהו אכן נכתב בהשראה אלוהית. גייזלר וניקס מפרטים את העקרונות האלה.

א) האם הספר נכתב בידי נביא שנשלח על ידי אלוהים? ״אם הספר נכתב בידי מי ששימש כדובר של אלוהים, הוא אכן דבר אלוהים״.

ב) האם אלוהים אישר את דבריו של המחבר? במקרים רבים אותות וניסים הבדילו בין נביאי אמת לנביאי שקר. אלוהים נתן למשה אותות ומופתים כהוכחה לכך שהוא זה ששלח אותו (שמות ד׳ 9-1). אליהו גבר על נביאי הבעל, שהיו נביאי שקר, בעזרת נס על־טבעי (מל״א י״ח). ישוע… "נתאשר… מטעם אלוהים בגבורות ובניסים ובאותות אשר האלוהים עשה על ידיו." (מה״ש ב׳ 22). "…נס הוא פעולה שאלוהים עושה במטרה לאשר את דברו, שנמסר לעמו על ידי נביא מטעמו. זהו אות שנועד לאמת את דברי הנביא; הנס בא לאשר את המסר שבפיו".

ג) האם המסר מספר את האמת על אלוהים? ״אלוהים לא יכול לסתור את עצמו (קור״ב א׳ 18-17). הוא גם לא יכול לשקר (עבר׳ ו׳ 18). לפיכך, ספר שטענותיו שקריות לא יכול להיות דבר אלוהים״. זו הסיבה שאבות האמונה במשיח נקטו מדיניות שלפיה, ״במקרה של ספק, הספר הושלך החוצה״. התפיסה הזו מחזקת את ״התוקף של ההבחנה המדויקת שהם נקטו בתהליך הקאנוניזציה״.

ד) האם כוחו של אלוהים בא לידי ביטוי בספר? ״אבות האמונה האמינו שדבר אלוהים הוא ׳חי ופועל׳ (עבר׳ ד׳ 12), ולפיכך צריך שיהיה טמון בו הכוח להגיע לשלמות (טימ״ב ג׳ 17) ולהביא את הבשורה (פטר״א א׳ 23). אם המסר של ספר מסוים לא קידם את המטרה המוצהרת שלו, אם לא היה בו הכוח הדרוש כדי לשנות חיים, [הם הסיקו] שאלוהים ככל הנראה לא עמד מאחורי המסר שכלול בו.״ הנוכחות של כוח אלוהים היוותה אינדיקציה משמעותית לכך שהוא מאשר את קדושתו של הספר.

ה) האם הספר זכה להכרה מצד המאמינים? שאול אמר על המאמינים בתסלוניקי: "מסיבה נוספת מתמידים אנו להודות לאלוהים: כאשר קיבלתם את דבר אלוהים ששמעתם מאיתנו, קיבלתם אותו לא כדבר בני אדם, אלא כפי שהוא באמת – דבר אלוהים׳" (תסל״א ב׳ 13). לא משנה אילו ויכוחים התעוררו סביב השאלה אם ספר מסוים צריך להיכלל בקאנון או לא, אלה שהכירו את הנביא שכתב את הספר יכלו להבחין טוב יותר מכל אחד אחר בנכונות הנבואית שלו. לפיכך, למרות ויכוחים שהתעוררו בשלבים מאוחרים יותר לגבי קדושתם של ספרים מסוימים, העדות המכריעה היתה זו של אנשי אלוהים שחיו בדורו של מחבר הספר – האם הם קיבלו את הספר כקדוש או לא?.

ספר שאנשי אלוהים קיבלו כדבר אלוהים, אספו אותו, קראו בו והשתמשו בו, נתפס כמקודש. יש לכך תקדים בכתובים עצמם, כשנביאים ציטטו מהתורה, או כשכיפא הכיר בכתביו של שאול כקדושים והשווה אותם לכתבי התנ״ך (פטר״ב ג׳ 16-15).

 

הקאנון של התנ"ך

תיאוריית יבנה

חוקרים רבים העלו את התיאוריה שלפיה מועצת החכמים שהתכנסה ביבנה בשנת 90 לס׳ היא שקבעה בסופו של דבר אילו ספרים יכללו בקאנון המקראי ואילו לא. אבל התיאוריה הזו היא בעייתית כי מועצת יבנה מעולם לא קיבלה קביעה כזו. החכמים לא קבעו אילו ספרים יכללו בקאנון, אלא העלו שאלות אודות הכללתם של כמה ספרים שכבר הופיעו בקאנון. ספרים שהמועצה סירבה לכלול בקאנון לא היו שם מלכתחילה. השאלה העיקרית שעמדה בפני המועצה היתה על עצם זכותם של ספרים מסוימים להישאר בקאנון, ולא אם ספר כזה או אחר יתקבל לקאנון.

החכמים דנו בספקות שהועלו לגבי מגילת אסתר, ספר משלי, קהלת, שיר השירים ויחזקאל. יחד עם זאת חשוב להבין שאף על פי שהתעוררו ספקות לגבי הספרים האלה, לא עלה על הדעת להוציא אותם מהקאנון. הדיונים שנערכו ביבנה לא נסובו סביב ׳קבלתם של ספרים מסוימים לקאנון, אלא סביב זכותם להישאר בו.

ה׳ ה׳ ראולי כותב, ״ספק אם יש טעם לדבר בהרחבה על מועצת יבנה. ידוע לנו על דיונים שערכו שם החכמים השונים, אבל לא ידוע על החלטות רשמיות או מחייבות שהתקבלו, ולכן סביר להניח שהדיונים היו לא רשמיים. יחד עם זאת היה בהם כדי לסייע לגיבוש איתן יותר של המסורת היהודית".

אם כך, ״אף סמכות אנושית ואף מועצת חכמים מעולם לא הפכו ספר כלשהו [בתנ״ך] לבעל סמכות״, מסביר חוקר המקרא דיויד אוורט. ״ספרים אלה נכתבו בהשראת אלוהים ונתפסו כקדושים מלכתחילה. הסמכות שלהם הוכרה בעקבות השימוש הממושך שנעשה בהם בחברה היהודית, ובהגיע השעה הם נכללו באוסף של הספרים הקאנוניים".

הקאנון המקובל

העדויות תומכות בתיאוריה שלפיה הקאנון של התנ״ך נחתם זמן רב לפני סוף המאה ה־1 לס' ככל הנראה עוד במאה ה־4 לפנה״ס, וללא ספק לא יאוחר משנת 150 לפנה״ס. המסקנה הזו מבוססת בראש ובראשונה על האמונה היהודית, שמהמאה ה־4 ואילך אלוהים חדל לדבר ישירות. במילים אחרות, קול הנבואה נדם. אלוהים לא אמר עוד דבר, כלומר הוא לא אמר שום דבר חדש. ובלי נביאים לא יכלה להיות התגלות כתובה חדשה.

אוורט אומר על התקופה שחלפה בין חתימת התנ״ך לברית החדשה (הכוונה ל־400 השנה שחלפו מאז כתיבת אחרון ספרי התנ״ך ועד למאורעות שמתועדים בברית החדשה), ״בספר מקבים א׳ י״ד 41 מסופר על שמעון שמונה למנהיג וכוהן ׳עד אשר יקום נביא אמת׳. לפני כן מדובר על הכאב והצער הרבים בישראל, שלא היו כמוהם ׳מיום לא נראה נביא להם׳ (מקבים א׳ ט׳ 28)׳. ׳הנביאים נעדרו', מתלונן מחבר ספר חזון ברוך הראשון (פ״ה 3). ספרים שנכתבו אחרי תקופת הנביאים לא נחשבו למקודשים".

הספרים האחרונים שנכתבו והוכרו כקדושים וקאנוניים הם מלאכי (נכתב בין 450 ל־430 לפנה״ס) ודברי הימים (נכתב לא יאוחר משנת 500 לפנה״ס). ספרים אלה נכללים עם שאר ספרי המקרא הקאנוניים בתרגום השבעים ־ התרגום היווני של התנ״ך, שחובר בסביבות 150-250 לפנה"ס.

  • תורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.
  • נביאים ראשונים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים.
  • נביאים אחרונים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תרי־עשר.
  • ספרי פיוט: תהילים, משלי, איוב.
  • חמש המגילות: שיר השירים, רות, איכה, אסתר, קהלת.
  • כתובים: דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים (היסטוריוגרפיה).

ההוכחות שישוע סיפק בנוגע לקדושת התנ"ך

(1) ישוע אמר לתלמידיו  (לוקס כ״ד) ש-״צריך שיתקיים כל הכתוב עלי בתורת משה ובנביאים ובתהילים״. במילים אלה הוא ציין את שלושת החלקים המרכיבים את התנ״ך ־ תורה, נביאים וכתובים (שאותם הוא מכנה כאן ׳תהילים' כנראה מכיוון שספר תהילים הוא הראשון והארוך ביותר בקובץ זה).

(2) יוחנן י' 31-36 ; לוקס כ"ד 44. ישוע התנגד למסורות בעל-פה של הפרושים (רבנים בן זמנו) (מרקוס ז׳; מתי ט״ו), אך לא לתפיסה שלהם לגבי הקאנון של התנ״ך. אין כל עדות לוויכוח כלשהו שהתנהל בינו לבין ראשי היהודים באשר לקדושתם של ספרי התנ״ך.

(3) לוקס י״א 51 (וכן מתי ל״ג 5). ״מדם הבל עד דם זכריהו״. במילים אלה ישוע נתן אישור לגבי היקף הקאנון של התנ״ך. הרצח הראשון שמתועד בתנ״ך הוא זה של הבל (ברא׳ ד׳ 8), ולפי נוסח המסורה, זכריה הוא האחרון שמוזכר בתנ״ך כמי שמת על קידוש שמו של אלוהים, לאחר שנרגם באבנים בשעה שניבא באוזני העם ״בחצר בית ה׳ ״ (דהי״ב כ״ד 21).

ספר בראשית הוא הראשון בנוסח המסורה, וספר דברי הימים הוא האחרון. ישוע בעצם אמר כאן, ״מבראשית עד דברי הימים״, ובכך אישר את הסמכות וההשראה שאלוהים נתן לקאנון המקראי.

עדויות של מחברים שכתביהם אינם כלולים במקרא

(1) מבוא לספר בן סירא: ההתייחסות הקדומה ביותר לקיומם של שלושה חלקים בתנ״ך מופיעה ככל הנראה במבוא לספר בן סירא (Ecciesiasticus), שנכתב בסביבות 130 לפנה״ס. המבוא נכתב בידי נכדו של המחבר. המבוא מדבר על ״התורה, הנביאים וספרי האבות״, מה שמעיד על חלוקה של הקאנון המקראי לשלושה חלקים.

(2) פילון האלכסנדרוני: ״זמן קצר אחרי ימיו של ישוע (בסביבות שנת 40 לס׳) דיבר פילון על שלושה חלקים [של התנ״ך], כשהוא מתייחס לתורה, לנביאים (או לנבואה), וכן ל׳מזמורים ולכתבים אחרים שמטפחים ומשלימים את הידע והאדיקות׳.

(3) יוספוס פלאביוס: גם ההיסטוריון היהודי יוסף בן-מתתיהו (שלהי המאה ה־1 לס׳) דיבר על שלושה חלקים של התנ״ך. על התנ״ך כולו הוא כתב: "הדבר מוכיח בעליל עד כמה מקבלים אנחנו באמון את [עשרים ושניים] הספרים עצמם. הן במשך כל הדורות הרבים שחלפו לא נמצא מי שהעז להוסיף ולגרוע או לשנות בהם דבר, כי טבעי הוא ליהודים כולם מיום היוולדם להתייחם [אל הספרים] כמו אל מצוות האל, לשמור להם אמונים, ואף למות למענם ברצון, אם יש צורך בכך. אכן, רבים כבר חזו בעיניהם פעמים רבות בשבויים [יהודיים] שהתנסו בעינויים ובמיתות משונות בתיאטראות, מבלי שהוציאו מפיהם אפילו מילה אחת נגד התורה ונגד הכתובים הנספחים אליה." (יוסף בן-מתתיהו, נגד אפיון, א ח, שורות 43-42).

(4) התלמוד: התלמוד הוא ״אוסף [קדום] של דינים שפסקו החכמים, וכן של הלכות והערות על תורת משה״. אוסף זה שימר מסורות בעל פה שעברו מדור לדור בעם היהודי. קובץ אחד של התלמוד נערך בירושלים בסביבות 425-350 לס׳. קובץ נוסף, מורחב יותר, נערך בבבל בסביבות שנת 500 לס׳. כל אוסף נושא את שם המקום שבו הוא נערך ־ תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי.

(א) בתוספתא ידיים ב' י"ג נאמר, ״הגליונים [אבנגליונים] וספרי המינין אינן מטמאות את הידיים, ספרי בן סירא וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאין את הידיים״. הביטוי ״מטמא את הידיים״ מתייחס לספר שנכתב בהשראה אלוהית ולכן הוא קדוש. זו הסיבה שמי שנגע בכתבי הקודש נדרש לנטול אחר כך את ידיו. ״החכמים הכריזו שספרי הקודש מטמאים את הידיים כדי להגן עליהם מפני טיפול רשלני ומזלזל, כי ברור שאיש לא ינהג בהם כלאחר יד אם יהיה עליו לנטול את ידיו בכל פעם שהוא נוגע בהם״. ספר שאין בו כדי לטמא את הידיים לא נכתב בהשראת אלוהים. הטקסט בתוספתא מבהיר שרק הספרים הכלולים בתנ״ך נחשבים לדבר אלוהים.

(ב) בסדר עולם רבה ל' נאמר, ״עד כאן [עלייתו של אלכסנדר מוקדון ונפילתה של האימפריה הפרסית] היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אוזנך ושמע דברי חכמים.״.

(ג) תוספתא סוטה י"ג ב': ברייתא בבלי יומא ט ב, תלמוד בבלי סוטה מ"ח ב' ותלמוד בבלי סנהדרין י"א א', ״משמתו חגי, זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל״.

(5) מֶליטון, בישוף סרדיס: מליטון ערך (בסביבות 170 לס׳) את הרשימה הראשונה של ספרי התנ״ך שמוכרת לנו. הערותיו נשתמרו אצל אוסביוס (״תולדות הכנסייה״ ד׳ 26, 14-13, עמ׳ 138-137): "מליסון לאוניסימוס אחיו, ברכות… כאשר באתי למזרח [סוריה] והגעתי למקום שבו דברים אלה התקיימו ונדרשו, וכאשר למדתי במדויק את ספרי התנ״ך, רשמתי את העובדות ושלחתיו אליך. אלו הם שמותיהם: חמשת ספרי משה, בראשית, שמות, במדבר ויקרא דברים, יהושע בן נון, שופטים, רות, ארבעת ספרי המלכים, שני ספרי דברי הימים, התהילים של דוד, משליו של שלמה וחוכמתו, קהלת, שיר השירים, איוב, הנביאים ישעיה, ירמיה, התריסר שהינם בספר אחד, דניאל, יחזקאל, עזרא."

פ׳ פ׳ ברוס אומר, ״קיימת סבירות גבוהה שמליטון כלל את ספר איכה עם ירמיהו ואת נחמיה עם עזרא (אם כי די מפתיע למצוא את עזרא במניין הנביאים). אם השערה זו נכונה, הרי שהרשימה שהוא מספק כוללת את כל ספרי התנ״ך (המסודרים לפי תרגום השבעים), פרט למגילת אסתר. יתכן שמגילת אסתר לא נכללה ברשימה שהוא קיבל מהמודיעין שלו בסוריה״.

(6) משנה: החלוקה של התנ״ך לשלושת החלקים שנמצאים היום בידינו (כשהחלק שנקרא ״הכתובים״ מכיל 11 ספרים) היא גם זו שמופיעה במשנה (לפי מסכת בבא בתרא מן המאה ה-5 לס׳).

הפניות מהברית החדשה לקדושתו של התנ"ך ("המקרא", "הכתובים")

מתי כ״א 42; כ״ב 29; כ״ו 56,54; לוקס כ״ד 27-25; יוח׳ ה׳ 39; י׳ 35; מה״ש י״ז 11,2; י״ח 28; רומ' א׳ 2; ד׳ 3; ס׳ 17; י׳ 11; י״א 2; ס״ו 4; ס״ז 26; קור״א ס״ו 4-3; גלס׳ ג׳ 22,8; ד׳ 30; טימ״א ה׳ 18; טימ״ב ג׳ 16; פטר״ב א׳ 21-20; ג׳ 16.

הביטוי ״כדבר הכתוב״ (יוחנן ז׳ 38) ודומיו מבהירים שהאמירה שנלווית אליהם, הסיפור או הספר, הם דבר אלוהים שנמסר בידי נביא אלוהים.

ספרות חיצונית לתנ"ך

המינוח ספרים חיצוניים או אפוקריפה מקורו במילה היוונית apokruphos, שפירושה ״חבויים או גנוזים״.

הירונימוס היה הראשון שכינה את קבוצת הספרים הזו בשם "ספרים חיצוניים" (המאה ה-4 לס׳). קבוצה זו מכילה את הספרים שהכנסייה הקתולית (בלבד) הוסיפה לתנ״ך. (הפרוטסטנטים לא מכירים בקדושתם של ספרים אלה).

 מדוע הספרים האלה אינם חלק מהקאנון?

המילון המקראי של אונגר (Unger's Bible Dictionary) מכיר אומנם בערכם של הספרים החיצוניים לתנ״ך, אבל גם מביא ארבע סיבות השוללות את הכללתם בקאנון המקראי:

  1. המידע ההיסטורי והגיאוגרפי שהם מספקים מלא באי דיוקים ובאנכרוניזמים (יחוס מוטעה של מאורע מסוים לתקופה לא מתאימה).
  2. הם מכילים תורות שקר ומעודדים מנהגים שסותרים את מה שנאמר בכתבי הקודש.
  3. אופן הכתיבה שלהם הוא ספרותי, והתכנים חושפים מלאכותיות ואופי שלא עומדים בקו אחד עם הכתובים.
  4. נעדרים מהם מאפיינים יחודיים שמקנים לכתבי הקודש את האופי האלוהי שלהם, כמו כוח נבואי ורגשות פואטיים ודתיים.

תמצית של הספרים החיצוניים

ראלף ארל מספק במדריך המעולה שלו, How We Got Our Bible (״איך קיבלנו את ספר הבריתות שלנו״), תקציר של כל אחד מהספרים החיצוניים. בשל האיכות, הדיוק והתמציתיות של דבריו אנו מביאים כאן תקציר שמאפשר לטעום מחשיבותם של הספרים החיצוניים, למרות שאינם מקודשים:

"עזרא הראשון" או "עזרא החיצוני" (בסביבות שנת 150 לפנה״ס). מתאר את שיבת היהודים לישראל אחרי גלות בבל. המחבר שאב את מקורותיו בעיקר מדברי הימים, עזרא ונחמיה, אבל גם הוסיף עליהם אגדות רבות. הקטע המעניין ביותר בספר הוא ״סיפורם של שלושת שומרי הראש״. השלושה התווכחו מהו הדבר החזק ביותר בעולם. האחד אמר ״יין״; השני ״המלך״; והשלישי ״אשה ואמת״. הם הניחו את שלוש התשובות הללו מתחת לכר של המלך. כשהמלך התעורר, הוא דרש מהשלושה להגן על תשובותיהם. פה אחד הוחלט כי ״גדולה היא האמת וגוברת על כל.״ (עזרא החיצוני, ד׳ 36), וזרובבל, שנתן את התשובה, קיבל בתמורה את הזכות לבנות את בית המקדש בירושלים.

חזון עזרא (או עזרא הרבעי) (100 לס'). חיבור אפוקליפטי, הכולל שבעה חזונות. מסופר שחזונות אלה בילבלו את מרטין לותר עד כדי כך שהוא לקח את הספר וזרק אותו לנהר האלבה.

טוביה (תחילת המאה ה-2 לפנה״ס). נובלה קצרה. סגנון הכתיבה הוא פרושי. המחבר מדגיש את חשיבותם של התורה, של שמירת כשרות, סבילה לצורכי טהרה, צדקה, צום ותפילה. הספר סותר את מה שנאמר בכתבי הקודש, שכן הוא טוען שמתן צדקה מכפר על חטאים.

יהודית (מחצית המאה ה-2 לפנה״ס). ספר דמיוני ופרושי באופיו. הגיבורה היא יהודית, אלמנה יהודיה יפה ויראת שמים. כשעירה היתה נתונה במצור של צבא אשור, לקחה יהודית מזון כשר, ויחד עם המשרתת שלה הלכה לאוהלו של מפקד צבא האויב. האיש הוקסם מיופיה והזמין אותה לאוהל. למרבה השמחה הוא הרבה לשתות, ובשיכרונו שקע בקהות חושים. אז לקחה יהודית את חרבו וכרתה את ראשו. היא והמשרתת מיהרו לעזוב את המחנה, כשהן נושאות את ראשו בשק האוכל שלהן. את הראש הן תלו על חומת העיר הסמוכה, וכך הובס הצבא האשורי.

תכנים מומלצים:
1 מתוך 166

תוספות למגילת אסתר (בסביבות 100 לפנה״ס). מגילת אסתר היא הספר היחיד בתנ״ך ששמו של אלוהים לא מוזכר בו. נאמר שאסתר ומרדכי צמו, אבל לא נאמר בפירוש שהם התפללו. התוספות מבקשות למלא את החסר הזה, ומייחסות לשניים תפילות ארוכות. כמו כן כוללות התוספות שני מכתבים שנכתבו כביכול בידי אחשוורוש.

חוכמות שלמה (בסביבות שנת 40 לס'). הספר נכתב במטרה למנוע מהיהודים ליפול בפח הספקנות, החומריות ועבודת האלילים. החוכמה לובשת דמות אנוש, כמו במשלי. הספר שופע רגשות אציליים.

ספר בן סירא (או אקלסיאסטיקוס) (בסביבות 180 לפנה״ס). מכיל מידה רבה של חוכמה דתית, בדומה למשלי, לצד עצות מעשיות רבות. לדוגמה, בעניין השיחות שמתפתחות אחרי הארוחה נאמר בספר (ל״ב 8): ״כלל אומר ומעט הרבה״. ״ודמה ליוודע ומחריש יחדיו״ (בן סירא, ל״ב 8). ושוב (בן סירא, ל״ג 4): ״הכן דבריך ואחר תעשה״.

ג׳והן ווסל׳ מצטט בדרשותיו מספר בן סירא. השימוש בספר זה בחוגים האנגליקניים הוא נפוץ למדי גם בימינו.

חזון ברוך (בסביבות 100 לס'). הספר מציג את עצמו כאילו נכתב בשנת 582 לפנה״ס ביד׳ ברוך, הסופר של ירמיהו. הספר מנסה להסביר את חורבן ירושלים בשנת 70 לס', ומתריע ביהודים שלא ימרדו שוב, אלא יכנעו לעול הקיסר. למרות האמור בספר, זמן לא רב אחרי כתיבתו, בשנים 135-132, פרץ מרד בר כוכבא נגד הרומים. הפרק השישי בספר מכיל את "איגרת ירמיהו״ לכאורה, הכוללת אזהרה חריפה מפני עבודת אלילים. ככל הנראה היא נועדה ליהודי אלכסנדריה.

הפרק הנוסף בספר דניאל: ספר דניאל בתנ׳׳ך מכיל 12 פרקים. במאה ה-1 לפנה״ס נכתב פרק נוסף, המביא את סיפורה של שושנה, אשתו היפה של מנהיג יהודי בבבל. ראשי היהודים והשופטים הרבו לבקר בביתה. שניים מהם הוקסמו מיופיה ואף ניסו לפתותה. שושנה זעקה לעזרה, והשניים טענו להגנתם שמצאו אותה בזרועות גבר צעיר. היא הועמדה למשפט, ומאחר שהיו שני עדים שטענו נגדה, היא הורשעה ונפסק לה גזר דין מוות. אבל עלם צעיר בשם דניאל הפריע להליכים והחל לחקור את שני העדים. הוא שאל כל אחד מהם בנפרד תחת איזה עץ בגן הם ראו את שושנה עם מאהבה. כך הסתבר שתשובותיהם אינן תואמות. הם הוצאו להורג וחייה של שושנה ניצלו.

הסיפור על בל והתנין נוסף באותו זמן בערך, ונקרא גם הפרק ה-14 של ספר דניאל. המטרה העיקרית של הסיפור היתה לחשוף את האווילות שבעבודת אלילים. הפרק מכיל שני סיפורים.

בסיפור הראשון המלך כורש שואל את דניאל מדוע הוא לא עובד את האליל בל, שהוכיח את גדולתו כשמדי יום כילה כמות גדולה של כבשים, וכן קמח ושמן. קודם לכן פיזר דניאל אפר על רצפת המקדש של בל, לאחר שמנחת הלילה הונחה לפניו. בבוקר לקח המלך את דניאל למקדש, כדי להראות לו שבל אכל במשך הלילה את כל המנחה שהוגשה לו. אבל אז הצביע דניאל על האפר שפיזר מתחת לשולחן, ועל העקבות שהותירו בו הכוהנים ובני משפחתם, שנכנסו בחשאי למקדש וזחלו תחת השולחן. הכוהנים הוצאו להורג, והמקדש הוחרב.

הסיפור השני, על הדרקון, נכתב בסגנון של סיפור אגדה. סיפור זה, וכן סיפוריהם של טוביה, יהודית ושושנה, הם סיפורים יהודיים דמיוניים. ערכם הדתי קטן למדי, אם בכלל.

תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים בכבשן מופיע בתרגום השבעים ובוולגטה מיד אחרי דניאל ג׳ 23. התפילה מרבה לצטט את תהילים קמ״ח, וכתובה כשיר, בדומה לתהילים קל״ו, שכן יש בה 32 חזרות על הפזמון ״הללו־הו ורוממוהו לעולמים״.

תפילת מנשה נכתבה בימי המקבים (מאה 2 לפנה״ס). מתעדת כביכול את תפילתו של מנשה, מלך יהודה הרשע, שנרמז עליו בדברי הימים ב׳ ל״ג 19 -״ותפילתו והיעתר לו… הינם כתובים על דברי חוזי״. תפילה זו לא נכללת במקרא, וסופר כלשהו מצא לנכון לקחת על עצמו למלא את החסר.

מקבים א׳ (המאה ה-1 לפנה״ס). זהו הספר בעל הערך הרב ביותר בין הספרים החיצונים. הוא מתאר את מעשיהם הנועזים של שלושה אחים – יהודה, יונתן ושמעון המקבים. לצד תיאוריו של יוספוס פלאביוס, זהו המקור החשוב ביותר שיש בידינו היום לגבי האירועים ההיססוריים שהתרחשו בתקופה מרתקת זו בתולדות העם היהודי.

מקבים ב׳ (המאה ה-1 לפנה״ס). ספר זה לא מהווה המשך למקבים אי, אלא תיאור מקביל של המאורעות, כשהוא מתמקד רק בניצחונותיו של יהודה המקבי. הדיעה הרווחת היא שבהשוואה למקבים א', זוהי אגדה טהורה.

גייזלר וניקס מביאים עשר עדויות קדומות, המפריכות כל טענה בדבר קדושתם של הספרים החיצוניים:

(א) פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי מאלכסנדריה (20 לפנה״ס ־ 40 לס׳), הרבה לצטט מהתנ״ך, ואף הכיר בקיומם של שלושה חלקים. הוא מעולם לא ציטט מהספרים החיצוניים בתור ספרים שנכתבו בהשראת אלוהים.

(ב) יוספוס (100-30 לס׳), היסטוריון יהודי ששלל את הספרים החיצוניים ומנה 22 ספרים בתנ״ך. יוספוס לא מצטט כלל מהספרים החיצוניים.

(ג) ישוע ומחברי הברית החדשה מעולם לא ציטטו מהספרים החיצוניים, אבל לעומת זאת ציטטו אין ספור פעמים מספרי התנ״ך והתייחסו כמעט לכולם.

(ד) חכמי יבנה (שנת 90 לס׳) לא הכירו בקדושתם של הספרים החיצוניים.

(ה) במשך קרוב ל-400 שנה, אף וועדה או מועצה של הכנסייה לא הכירה בקדושתם של ספרים אלה.

(ו) אוריגינס, קירילוס ואתנסיוס – יצאו מפורשות נגד הספרים החיצוניים.

(ז) הירונימוס, המלומד הנכבד ומתרגם הוולגטה ללטינית, דחה את הספרים החיצוניים ולא כלל אותם בקאנון. הוא אמר שהמאמינים בישוע קוראים בספרים אלה לצורך ״דוגמה והדרכה לגבי אורח חיים נכון' אבל לא ״משתמשים בהם כדי לבסס תורה כלשהי״. הירונימוס ואוגוסטינוס התווכחו על הנושא הזה. בתחילה סירב הירונימוס לתרגם את הספרים ללטינית, אבל מאוחר יותר תירגם בחופזה כמה מהם. אחרי מותו ו-״על גופתו המתה״ הוכנסו הספרים החיצוניים לתרגום הוולגטה שלו, ישירות מהתרגום הלטיני הישן.

(ח) בתקופת הרפורמציה דחו מלומדים קתוליים רבים את קדושתם של הספרים החיצוניים.

(ט) לותר והרפורמטורים דחו את הקדושה והקאנוניות של הספרים החיצוניים.

(י) רק בשנת 1546, בצעד פולמוסי שננקט במסגרת ועידה שנערכה בטֵרנט ויצאה נגד הרפורמציה (1563-1545) הקנתה הכנסייה הקתולית מעמד קאנוני מקודש לספרים החיצוניים.

 

הקאנון של הברית החדשה

המבחנים שנערכו לצורך קביעת קדושתם של הספרים הכלולים בברית החדשה השיקול הבסיסי שבעזרתו הכירו בקדושתו של ספר מסוים וכללו אותו בברית החדשה הוא: האם הספר נכתב בהשראת אלוהים? המבחן העיקרי שנערך כדי לענות על השאלה הזאת הוא אם הספר נכתב בסמכותו של אחד השליחים או הוכר על ידי אחד מהם. ״[אם נשתמש] בטרמינולוגיה של הברית החדשה״, כותבים גייזלר וניקס, ״קהילת המשיח בנויה ׳על יסוד השליחים והנביאים׳ (אפס׳ ב׳ 20), וישוע הבטיח שבעזרת רוח קודשו הוא ׳ידריך [את חבריה] אל כל האמת׳ (יוח׳ ט״ז 13). על הקהילה בירושלים נאמר שחבריה ׳היו שוקדים על תורת השליחים׳ (מה״ש ב׳ 42)… הכוונה היא לאו דווקא לטקסט ש׳נכתב בידי אחד השליחים׳ או ׳הוכן תחת עינם הפקוחה של השליחים עצמם׳".

מן הראוי להסכים עם דבריהם של לואיס גושן, ב׳ ב׳ וורפילד, צ׳ארלס הודג׳, ג׳ נ׳ ד׳ קלי ורוב הפרוטסטנטים, שמדובר בסמכות של השליחים או באישורם. זה היה המבחן העיקרי לקדושתו של טקסט מסוים, ולא בהכרח העובדה שהוא נכתב בידי אחד השליחים עצמם.

נ׳ ב׳ סטונהאוס מציין שסמכותם של השליחים ״שעולה מן הברית החדשה, לא מנותקת מסמכותו של אלוהים. באיגרות השונות מופיעה שוב ושוב ההכרה בכך שבקהילה יש רק סמכות מוחלטת אחת, זו של ישוע עצמו. בכל פעם שנשמע קולם של השליחים המדברים עם סמכות, הם מוציאים לפועל את סמכותו של אלוהים. לדוגמה, כששאול מגן על סמכותו כשליח, הוא מבסס את טיעוניו אך ורק על הסמכתו לתפקיד בידי אלוהים (גלט׳ א׳־ב׳). כשלקח לעצמו את הזכות לתקן ולשנות את סדרי החיים בקהילה, הוא טען שדבריו מלווים בסמכותו של אלוהים, גם כשהדברים לא נמסרו לו ישירות במצוות האדון (קור״א י״ד 37; השווה עם קור״א ז׳ 10)״.

ג׳ון מוריי מציין ש-״אלוהים הוא היחיד שמדבר בכתבי הברית החדשה עם סמכות שלא נשענת על סמכותו של אחר, ושיש בה כדי לאשר את עצמה".

הספרים שנכללו בברית החדשה

הסיבות לאיסוף הספרים

(א) הם היו נבואיים – הסיבה הראשונית לאיסופם ושימורם של הספרים בעלי ההשראה היתה האופי הנבואי שלהם. מאחר שהם נכתבו בידי אחד השליחים או בידי נביא אלוהים, ערכם חייב להיות רב, ולכן יש לשומרם. עדות לצורת החשיבה הזו שרווחה בתקופת השליחים ניתן למצוא באיסוף ובתפוצה של איגרות שאול (השווה פטר״ב ג׳ 16-15; קול׳ 1' 16).

(ב) צורכי הקהילה הקדומה: הקהילות השונות בימי קדם ביקשו לדעת אילו ספרים יש לקרוא ולכבד, ומה עליהם ליישם בנסיבות השונות, לעיתים גם מסוכנות, שבהן הם חיו בתוך סביבה חברתית ודתית עוינת. הקהילות נדרשו לטפל בבעיות שונות שצצו, וביקשו לדעת בוודאות אילו ספרים יכולים לשמש להן כמקור של סמכות.

(ג) עלייתם של כופרים ("מינים"): כבר בשנת 140 לס׳ פיתח המתנגד 'מרקיון' קאנון חלקי משלו, והחל להפיץ אותו ברבים. בתגובה נאלצו תלמידיו הנאמנים של ישוע לכנס את ספרי הברית החדשה בקובץ מקודש ומחייב.

(ד) תפוצתם של כתבים מזויפים: קהילות רבות במזרח השתמשו באסיפות שלהן בספרים שללא ספק היו מזויפים. הדבר חייב החלטה קאנונית.

(ה) הפצת הבשורה בשפות נוספות: האמונה בישוע כמשיח התפשטה במהירות לארצות אחרות, והתעורר הצורך לתרגם את כתבי הקודש לשפות שמדוברות באותן ארצות… כבר במחצית הראשונה של המאה ה־2 תורגמו הכתובים לסורית וללטינית עתיקה. אבל היות שהמאמינים שנשלחו לאותן ארצות לא יכלו לתרגם ספר בריתות שלא היה בנמצא, התעוררה השאלה אילו ספרים אכן שייכים לקאנון.

(ו) רדיפות: הגזירות שגזר הקיסר דיוקלטיאנוס (בשנת 303 לס׳) ציוו להשמיד את כל הספרים שהיו מקודשים בעיני תלמידיו של ישוע. מי יתן את חייו עבור ספר שהוא אולי דתי, אבל לא מקודש? המאמינים בישוע ביקשו לדעת אילו ספרים הם אכן מקודשים באמת ובתמים.

ההכרה בקאנון המקודש

(א) אתנסיוס מאלכסנדריה: אתנסיוס (367 לס׳) מספק את הרשימה הקדומה ביותר של ספרי הברית החדשה, והיא תואמת את זו שמצויה בידינו היום. הרשימה מופיעה במכתב חגיגי שהוא שלח לקהילות המשיחיות. אתנסיוס אומר שם, ״אין זה מתיש אותי לדבר שוב על ספרי הברית החדשה. אלה הם ארבע הבשורות על פי מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. לאחר מכן מעשי השליחים ושבע איגרות… של יעקב, אחת; של כיפא, שתיים; של יוחנן, שלוש; ולאחריהן אחת של יהודה. נוסף על איגרות אלה ישנן 14 איגרותיו של שאול, שנכתבו בסדר שלהלן: הראשונה, האיגרת לרומים; לאחר מכן שתי האיגרות לקורינתים; אחריהן האיגרת לגלטים; לאחר מכן האיגרת לאפסים; ואז זו לפיליפים והאיגרת לקולוסים; ואחריהן שתי האיגרות לתסלוניקים, ואז זו שנכתבה לעברים; ושוב, שתי איגרות אל טימותיאוס; אחת לטיטוס; ולבסוף זו אל פילמון. ונוסף על כל אלה, התגלות.

(ב) הירונימוס ואוגוססינוס: זמן קצר לאחר שאתנסיוס הפיץ את רשימת הספרים שלו הלכו בעקבותיו הירונימוס ואוגוסטינוס, והגדירו את הקאנון של הברית החדשה, המונה 27 ספרים.

(ג) פוליקרפוס ובני דורו: פוליקרפוס (115 לס׳), קלמנס מאלכסנדריה (בסביבות 200 לס׳), וגם אבות אחרים של האמונה התייחסו למה שכתוב בתנ״ך ובברית החדשה כשהם משתמשים במשפט ״כפי שנאמר בכתובים״.

(ד) יוסטינוס מרטיר: יוסטינוס מרטיר (165-100 לס׳) כתב בחיבורו האפולוגטי הראשון (First Apology 1.67) על סעודת האדון. ״ביום שנקרא יום ראשון נאספים אל מקום אחד כל הגרים בערים או בכפרים, וזיכרונות השליחים או כתבי הנביאים נקראים, ככל שמאפשר הזמן. כשהקורא מסיים את חלקו, הנשיא מביא דברי אזהרה, תוכחה והזמנה לחקות את הדברים הטובים הללו״. בחיבורו ״דיאלוג עם טריפון היהודי״ (Dialogue With Trypho, pp. 49, 103, 105, 107) הוא משתמש בנוסחה ״ככתוב״, בכל פעם שהוא מצטט מהבשורות. גם הוא וגם טריפון ידעו למה הכוונה בביטוי ״ככתוב״, והבינו שההקדמה הזו מציינת שהכתובים נכתבו בהשראתו של אלוהים.

(ה) אירנאוס: פ׳ פ׳ ברוס כותב על חשיבותו של אירנאוס (180 לס׳): "העדות החשובה שהוא מספק נובעת מהקשר [של אירנאוס] לתקופת השליחים ומהעובדה שהוא היה מוכר בכל העולם [של אז]. אירנאוס גדל והתחנך באסיה הקטנה, לרגלי פוליקרפוס, תלמידו של יוחנן, וברבות הימים, בשנת 180 לס', הוא היה לבישוף של ליון שבגאליה (צרפת). כתביו מעידים על כך שהוא הכיר בקדושתם של ארבע הבשורות, של ספר מעשי השליחים, ושל האיגרות לרומים, לקורינתים, לגלטים, לאפסים, לפיליפים, לקולוסים, לתסלוניקים, לטימותיאוס, לטיטוס, לפטרוס, וכן של האיגרת הראשונה ליוחנן ושל ספר התגלות. מחיבורו ״נגד הכפירות״ (Against 8 ,Heresies, m, ii) ברור שכבר בשנת 180 לס׳ היו ארבע הבשורות מקובלות על העולם המשיחי, עד כדי כך שהתייחסו אליהן כאל עובדה קיימת ומחויבת המציאות, כאל דבר טבעי כמו ארבעת הכיוונים המופיעים על גבי המצפן או כמו ארבע רוחות השמים.

(ו) איגנטיוס: איגנטיוס (115-50 לס׳) כתב, ״אין בכוונתי לצוות עליכם כפי שעשו כיפא ושאול, שכן הם היו שליחים".

(ז) ועידות שיזמה הקהילה הקדומה: פ׳ פ׳ ברוס מציין שכאשר ״בסופו של דבר ערכה הוועידה שהתקיימה בהִיפו בשנת 393 לס׳ רשימה של 27 הספרים שמרכיבים את הברית החדשה, [ספרים אלה] לא זכו לסמכות שלא יוחסה להם עוד קודם לכן. הקדושה הקאנונית שהוענקה להם זה מכבר רק הועלתה [בוועידה זו] על הכתב.״ (ארבע שנים אחר כך, בוועידה השלישית שנערכה בקרתגו, פורסמה הקביעה שהתקבלה בוועידת היפו פעם נוספת, הפעם באופן רשמי).

מאז ועד היום לא הוטל ספק באשר לקדושתם של 27 הספרים שכלולים בברית החדשה. אפילו הקתולים, הפרוטסטנטים והכנסייה היוונית אורתודוקסית לא מטילים בכך ספק.

רשימת הספרים שנחשבים לחיצוניים

איגרת ברעבא (79-70 לס'), איגרת לקורינתים (בסביבות 96 לס'), דרשה קדומה, שמכונה גם האיגרת השנייה של קלמנס (בסביבות שנת 120 – 140 לס'), הרועה של הרמס (בסביבות 140-115 לס׳), הדידכאה, הוראות 12 השליחים (בסביבות השנים 120-100 לס'), חזון אחרית הימים (אפוקליפסה) של כיפא (בסביבות 150 לס'), מעשי שאול וטקלה (170 לס'), אגרת ללאוריקיאה (כנראה במאה ה-4 לס׳), הבשורה על פי העברים (100-65 לס'), איגרת פוליקרפוס לפיליפים (בסביבות 108 לס'), שבע האגרות של אוגנמיוס (בסביבות 100 לס').

זוהי רק רשימה חלקית של כתבים כוזבים שנדחו ולא הוכנסו לקאנון.

מדוע הם נדחו?

גייזלר וניקס מסכמים את הטיעונים שבגללם לא נכללו ספרים אלה בקאנון:

הספרים שלעיל לא זכו ליותר מאשר הכרה זמנית או מקומית. רובם זכו אך ורק למעמד קאנוני־למחצה, משום שהופיעו כנספחים לכתבי יד שונים או משום ששמם הוזכר בתוכן העניינים. אף ועידה משיחית או קאנון משיחי לא כללו אותם בין ספרי הברית החדשה שנכתבו בהשראה אלוהית.

רוב הספרים האלה זכו להכרה מוגבלת כי הם מוזכרים בספרים שכן זכו לקדושה (לדוגמה, ההתייחסות לקהילת לאודיקאה בקול׳ ד׳ 16), או בגלל היותם חיבורים שנכתבו לכאורה בידי השליחים (מעשי שאול, למשל). אבל ברגע שהנקודות האלה הובהרו, לא היה עוד מקום רב לספק שספרים אלה אינם מקודשים.

 

אולי גם יעניין אותך: