איך ישוע מכפר על חטאים בזדון?

אתם פשוט לא מבינים את שיטת הקורבנות. הקורבנות נועדו לכפר רק על חטאים שנעשו בשוגג. חזרה בתשובה היתה התיקון היחיד לחטאים שנעשו בכוונה מלאה. אז איך ישוע מכפר על חטאים בזדון?

לנו מסכימים שלקורבנות היו תפקידים שונים, כולל טקסי היטהרות, הודיה, התקדשות אישית ונדרים, לצד כפרה על חטאים שנעשו בשוגג. אבל הקורבנות שהועלו ביום כיפור כיפרו הן על חטאים שנעשו בזדון והן על כאלה שנעשו בשוגג. התלמוד והתורה מבהירים את זה היטב. התנ”ך כולו מדבר על כך מפורשות, והמסורת היהודית מעולם לא הטילה בכך ספק. היה קורבן מסוים (אשם), שיחד עם חזרה בתשובה שימש כדי לכפר על חטאים שנעשו בזדון (התנ”ך קורא לחטאים האלה עוונות). בהמשך נראה שלפי מסורות רבניות מסוימות יכלה חזרה בתשובה “להמיר” חטאים שנעשו בזדון לכאלה שנעשו בשוגג, וכך לאפשר כפרה באמצעות קורבן.

אבל לפני שנענה על הטיעון הזה חשוב לי להבהיר כמה נקודות. ראשית, כפי שכבר נאמר, הגויים המשיחיים וגם היהודים המשיחיים אינם מאמינים שקורבנות ללא חזרה בתשובה ואמונה יכולים להועיל לאדם.224 שנית, אנחנו לא מאמינים שבני ישראל היו צריכים להגיע למקדש בירושלים (ולפני כן למשכן) אחרי כל חטא שחטאו, כדי להעלות שם קורבן. במצב כזה היו מתחסלים בתוך ימים ספורים כל בעלי החיים בארץ שהיו ראויים לשמש כקורבן, ואיש לא היה מתפנה לעשות דבר מלבד להעלות קורבנות יומם ולילה. חיי השגרה היו פוסקים כליל.

שלישית, אנחנו לא מאמינים שילדיו של אלוהים יכולים לחטוא כאוות נפשם ואחר כך לחזור בתשובה ולהעלות קורבן, ואז לשוב ולחטוא. כפי שאמרתי קודם, אנחנו מסכימים עם  הגישה של התלמוד שלפיה, “האומר ‘אחטא ואשוב, אחטא ואשוב’ – אין מספיקין בידו לעשות תשובה” (משנה, מסכת יומא ח ט).225 מחבר מזמור ס”ו אמר על כך, “אוון אם ראיתי בליבי, לא ישמע אדוני” (תהילים ס”ו 18). רביעית, אנחנו מאמינים שאלה שמתעקשים להמשיך ולחטוא – אין להם מחילה (בהמשך אתייחס בקצרה לנקודה זו).

אם כך, מדוע העלה עם ישראל זבחים וקורבנות? עלינו לזכור שהיו סוגים שונים של קורבנות, ותפקידים שונים לכל אחד מהם בחיי הדת של עמנו. קורבנות מסוימים, כמו קורבן העולה, הועלו כסמל להתחייבות מושלמת לאלוהים, לכך שהאדם מקדיש לו את עצמו כליל.226 שמותיהם של קורבנות אחרים, כמו זבח תודה, מעידים על טבעם. זבח זה ניתן לאלוהים מתוך הכרת תודה. קורבן החטאת הועלה בין השאר כדי להסיר מהאדם כל טומאה טקסית. קורבן השלמים הועלה כדי להלל את אלוהים ולעבוד אותו.

פרופסור ג’ורג’ ביוקאנן גריי, שפעל בשנות העשרים של המאה הקודמת, אמר ש”ההבדל המדויק בין קורבן חטאת וקורבן אשם אינו ברור דיו, ושהוא שימש נושא לדיונים רבים”.227 אבל בתקופה האחרונה כתב ר’ ליירד האריס, חוקר משיחי של הכתובים ומומחה לשפה העברית:

“ההבדל בין קורבן חטאת וקורבן אשם תלוי בטבעו של החטא. הראשון הוקרב בעד מה שאפשר לכנות חטאים כלליים. השני בעד חטאים שפגעו בזולת או גרעו במשהו מהטקסים הקדושים. קורבן האשם לא כלל רק קורבן, אלא גם פיצוי, וכן קנס בגובה של חמישית – עשרים אחוז (ה’ 24). החטאים שעבורם הוקרב קורבן החטאת נקראים “חטאים בשגגה” (ד’ 2) או כאלה שנעשו מתוך בורות. ביטוי זה משמש גם בהקשר של קורבן אשם (ה’ 15).228

או, כדבריו של ברוך לוין, בר סמכא בנושאי כפרה וקורבנות:

“פרקים ד’ וה’ [בספר ויקרא] מכילים את דיני הקורבנות שמספקים ריצוי, במטרה להבטיח כפרה ומחילה מצד אלוהים. הקורבנות האלה יעילים רק במקרה של פגיעה שנעשתה בשוגג, לא בכוונה. הם אינם תקפים במקרה של עבירות שנעשו בזדון. בכל פעם שאחד מבני ישראל – ראש שבט, כוהן ואפילו הכוהן הגדול, או קהל ישראל ככלל היו אשמים במעשה שנעשה בשוגג או כשלא עשו דבר מסוים שהתורה ציוותה לעשותו, היה צורך בריצוי באמצעות קורבנות.229

אבל בנסיבות מסוימות, קורבן אשם היה יכול לכפר על חטאים שנעשו בזדון. לוין מציין:

“העבירות שמפורטות כאן [בוויקרא ה’ 24-21] נעשו בכוונה מלאה! אדם שנהג שלא כשורה ברכוש או בכספים שהפקיד בידיו אדם אחר, או שנשבע לַשקר או לא השיב אבידה לבעליה גם כשמצא אותה… אם אחר כך בא הנאשם מיוזמתו והודה ששיקר בשבועה – ובכך נטל על עצמו את האחריות לרכוש שאבד – ניתנה לו הזדמנות לטהר את עצמו על ידי פיצוי, בתוספת קנס של חמישית מערך האבידה – כלומר עשרים אחוז. היות ששיקר בשבועה, הוא פגע גם באלוהים ולכן היה עליו להעלות קורבן אשם כפיצוי… אלוהים מקבל גם את הפיצוי של זה שנשבע לשווא בשמו, משום שהאדם האשם מוכן לפצות את זה שנפל קורבן לפשעו.230

די בדברים אלה כדי לפעור תהום עמוקה במה שמלמדים מתנגדי המשיחיות, על כך שקורבנות דם יכלו לכפר רק על חטאים שנעשו בשוגג.231

“אבל”, אולי תתנגד, “ההוכחה הזאת אינה מספקת. אם בכלל הצלחת להוכיח משהו, הרי זה שרק במספר מאוד מצומצם של חטאים סיפק קורבן אחד מסוים את הכפרה הנחוצה. ומה לגבי כל אותם חטאים שבני האדם חוטאים בהם? היכן נאמר בתורה שקורבנות מספקים כפרה?”

התורה אומרת את זה בבהירות רבה בוויקרא ט”ז, הפרק החשוב ביותר בנושא הכפרה בחומש כולו, שכן הוא מפרט את דיני הקורבנות של יום הכיפורים. אבל לפני שנפנה לשם אני רוצה להביא דיעה חשובה מן התלמוד. החוקר הרבני סולומון שכטר ציין בדיון שלו בנושא קורבנות וכפרה ש…

“קורבן התמיד היה קורבן קהילתי, והתנ”ך אינו מייחס לו בשום מקום כוח מכפר. אבל בספרות הרבנית יש נטייה ברורה לייחס לכל הקורבנות, אפילו לקורבן העולה ולקורבן השלום, כוח כלשהו לכפר על חטאים מסוג מסוים, הן מסוג עשה והן מסוג לא תעשה, גם כשהכתובים אינם מפרטים כל קורבן שמתאים לכך.232

הרבנים הוסיפו על מה שנאמר בתורה, וייחסו לכל הקורבנות כוח שמכפר על כל החטאים. שוב אנחנו רואים כמה שגויה היא עמדתם של מתנגדי המשיחיות, שגם מעידה על כך שמרוב רצון לחלוק על כל טענה שעולה מן הברית החדשה, לפעמים הם כופרים גם בטענות שמעלה היהדות הרבנית. כשנקרא את ויקרא ט”ז נראה שהטעות שעולה מהעמדה שלהם איננה שולית. היא קטלנית. קרא בעיון רב את הפסוקים הבאים:

“וכילה מִכפר את הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח, והקריב את השעיר החי. וסמך אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם – לכל חטאתם – ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עִיתִי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה, ושילח את השעיר במדבר”.

ויקרא ט”ז 22-20

שים לב למה שנאמר בפסוקים אלה: הכוהן הגדול צריך להתוודות על ראשו של השעיר “את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם – לכל חטאתם”. “כל” פירושו הכל. כמו כן שים לב שהקטע מדבר בפירוש על העוונות ועל הפשעים של עם ישראל, לא רק על חטאים שנעשו בשוגג.

“אבל מה אומרים על כך הרבנים? מה כתוב על כך בתלמוד?”

התלמוד מדבר על סוגי החטאים שהשעיר לעזאזל מכפר עליהם ביום כיפור בצורה ברורה עוד יותר מהתנ”ך. כך נאמר בירושלמי, שבועות א ו:

“ועל זדון233 טומאת מקדש וקודשיו, שעיר הנעשה (שדמו הותז) בפנים ויום הכיפורים מכפר. ועל שאר עבירות שבתורה – הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, היוודע ולא היוודע, עשה ולא תעשה, [אלה שדינם] כריתות ומיתות בית דין, שעיר המשתלח [ויקרא ט”ז 21] מכפר.

הרמב”ם פירש את זה למעלה מאלף שנה מאוחר יותר (הלכות תשובה א ב):

“שעיר המשתלח [לעזאזל]234 לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כוהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, [כפי] שנאמר [בוויקרא ט”ז 21], “והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל”.

“שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה – הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו, בין שלא הודע לו. הכל מתכפר בשעיר המשתלח [לעזאזל].

“והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על [העבירות] הקלות.

“ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שווא ושקר. אף על פי שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת – הם הקלות.

זוהי אמירה מאוד ברורה מפי המקורות היהודים המסורתיים הסמכותיים ביותר, ולפיה הקורבנות שהועלו והטקסים שנערכו ביום הכיפורים כיפרו על כל סוגי החטאים, אלה שנעשו בזדון ואלה שבשגגה, אלה שבמודע ואלה שלא. השאלה היחידה שמעלים המקורות הרבניים היא עד כמה היתה החזרה בתשובה מרכיב חיוני במשוואה. על השאלה הזאת יענו כל היהודים המשיחיים במילים, “לחזרה בתשובה יש חלק חיוני במשוואה!”235 ג’ייקוב מילגרום מציין בהקשר זה:

“אפילו במהלך טקס הטיהור השנתי של המקדש והעם היה הכוהן הגדול צריך להתוודות על חטאים שהעם עשה בזדון (ויקרא ט”ז 21), ובכך להביע את החרטה שלהם, לא בעצם בואם למקדש – שממילא חסום בפני מי שחוטא בזדון – אלא על ידי צום ונקיטת צעדים אחרים שמעידים על התכחשות עצמית (שם, פס’ 29; כ”ג 32-27; במדבר כ”ט 7). לכן, חרטה על חטא שנעשה בשוגג והתוודות על חטאים שנעשו בזדון חיוניות לכפרה שמספקת שיטת הקורבנות, ואין כל הבדל בינן לבין הקריאה לחזרה בתשובה שהנביאים הטיפו לה.236

נחזור לדיון בתלמוד אודות כוחו המכפר של השעיר שדמו מותז בתוך קודש הקודשים. ראינו במשנה, מסכת שבועות א ו, כי “על זדון טומאת מקדש וקודשיו, [ה]שעיר הנעשה (שדמו הותז) בפנים [קדוש הקודשים ביום הכיפורים] – ויום הכיפורים מכפר”. התלמוד מסביר את המשנה הזאת על בסיס מה שנאמר בוויקרא ט”ז 16-15:

“ושחט [הכוהן הגדול] את שעיר החטאת אשר לעם, והביא את דמו אל מבית לפרוכת, ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והיזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת. וכיפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאוהל מועד השוכן איתם בתוך טומאתם.

הרבנים (ראה בבלי, שבועות ב ב; ו ב – יד א) מעירים על המילים “פשעיהם” ו”חטאתם”, ומסבירים שהמילה “פשעים” מעידה על מעשי מרד מפורשים – שנעשים בכוונה מלאה, בזדון, בעוד ש”חטאים” אינם נעשים בכוונה.237 את דמו של השעיר מזים בקודש הקודשים, והוא זה שמכפר בעד העם, בדיוק כמו שדם הפר שהקריב הכוהן הגדול כיפר בעדו (שבועות א ז, על בסיס ויקרא ט”ז 11, “והקריב אהרון את פר החטאת אשר לו, וכיפר בעדו ובעד ביתו, ושחט את פר החטאת אשר לו”). שים לב שקורבן החטאת הוא שמכפר בעד אהרון ובעד העם, וזוהי הוכחה לכך שלא רק קורבן האשם מכפר על חטאים שנעשו בזדון.238

בנקודה זו ראוי להזכיר את התפילה שנשא שלמה במהלך חנוכת הבית (מלכים א’ ח’; דברי הימים ב’ ו’), ובה הוא ביקש מאלוהים למחול על חטאי העם ברגע שיחזרו בתשובה ויתפללו לעבר המקדש. אלוהים הבטיח שכך יעשה, שיסלח וירפא – בזכות הקורבנות שיועלו לו במקדש (ראה דברי הימים ב’ ז’ 16-12 וכן את הדיון בטיעון 3.9) – והתנ”ך מבהיר שחטאים שנעשו בשגגה לא היו החטאים היחידים ששלמה התכוון אליהם בתפילתו. ראה, לדוגמה, מלכים א’ ח’ 36-33, 50-46 ודברי הימים ב’ ז’ 14, שם יש התייחסות ברורה לסוגים שונים של חטאים ופשעים.

אפשר גם לשאול מדוע הרבה דתיים עדיין מקפידים על מנהג הכפרות לקראת יום הכיפורים (או ראש השנה), שהרי הקורבנות כיפרו רק על חטאים שנעשו בשגגה. מדוע הם לוקחים תרנגול חי ומניפים אותו סביב ראשם בעודם מתוודים על כך שהתרנגול הוא החליפה והתמורה שלהם? רבי אברהם צ’יל מתאר את המנהג:

“מנהג הכפרות שרד בקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם במשך מאות בשנים, והיה הגורם למחלוקות רבות. בטקס זה, שמתרחש במהלך הלילה ושעות הבוקר המקודמות שלפני יום כיפור, לוקחים תרנגול לבן חי, מניפים אותו סביב ראשו של האדם שאומר, “זו כפרתי; זו חליפתי; זו תמורתי”. הרי זה כאילו הוא אומר: אם יוחלט ביום הכיפורים שעלי למות, תרנגול זה, שעוד מעט ישחט, יקח את מקומי”.239

יהיה זה אך הוגן לשאול על אילו סוגים של חטאים מתוודים היהודים בכל שנה ביום הכיפורים. התשובה – שידועה לכל מי שאי פעם אמר את התפילות ואת הווידויים ביום הזה – היא שהיהודים מתוודים ביום כיפור כמעט על כל חטא שאפשר להעלות על הדעת, והופכים כל אבן אפשרית. אבל על עוד בית המקדש היה קיים הוסרו החטאים האלה באמצעות השילוב של קורבנות עם חזרה בתשובה וצום. אפשר גם לשאול: אם תפילה וחזרה בתשובה מחליפים את הקורבנות – כדברי הרבנים – מה הם בעצם מחליפים אם ממילא לא היתה תועלת רבה בקורבנות?240 התשובה ברורה: הקורבנות היו מאוד יעילים.

אם כך, איך עלינו להבין את במדבר ט”ז 31-22? נראה שהפסוקים האלה מלמדים שקורבנות יכלו לכפר על חטאים שנעשו בשגגה, ושלא היה כל קורבן לחטאים שנעשו בזדון. אשמתו של החוטא נותרה בעינה. הבה נקרא את הפסוקים האלה, ואחר כך נראה מה אומרים עליהם כמה מלומדים יהודים:

“וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דיבר ה’ אל משה, את כל אשר ציווה ה’ אליכם ביד משה מן היום אשר ציווה ה’ והלאה לדורותיכם. והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה, לריח ניחוח לה’, ומנחתו ונסכּוֹ כמשפט, ושעיר עיזים אחד לחטאת. וכיפר הכוהן על כל עדת בני ישראל, ונסלח להם כי שגגה הוא. והם הביאו את קורבנם אשה לה’ וחטאתם לפני ה’ על שגגתם. ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגֵר הגָר בתוכם, כי לכל העם בשגגה. ואם נפש אחת תחטא בשגגה, והקריבה עז בת שנתה לחטאת. וכיפר הכוהן על הנפש השוגגת בחטאה, בשגגה לפני ה’ לכפר עליו, ונסלח לו. האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם, לעושה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה – מן האזרח ומן הגר – את ה’ הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. כי דבר ה’ בזה ואת מצוותו הפר – הכרת תיכרת הנפש ההיא, עוונה בה.

מילגרום מסביר:

“האפשרות של כפרה באמצעות קורבן אינה קיימת עבור האדם שמפר את מצוות ה’ בזדון, ביד רמה (ויקרא ט”ו 31-30). אבל אין זה אומר, כפי שטוענים מבקרים רבים, שהכפרה שמספקים הקורבנות ניתנת רק על חטאים שנעשו בשגגה. נזכיר חריג אחד, קורבן האשם שנועד לכסות על חטא שנעשה בכוונה מראש, ושהרבנים קוראים לו אשם גזלות (ויקרא ה’ 20 ואילך; במדבר ה’ 8-5). אם כך, נכון יותר לומר שהשיטה של הכוהנים אוסרת כפרה באמצעות קורבן עבור חוטא שאינו חוזר בתשובה, עבור מי שחוטא “ביד רמה… את ה’ הוא מגדף” (במדבר ט”ו 30). הנה קביעה מפורשת שעולה מהספרות שנכתבה אחרי המקרא, “חטאת ואשם ודאי מכפרין, מיתה ויום הכיפורים מכפרין [אבל] עם התשובה”. כלומר, קורבנות החטאת והאשם ואפילו מוות ויום הכיפורים אינם מכפרים ללא חזרה בתשובה (תוספתא, יומא ה ט; ראה גם משנה, יומא ח ח).241

או כפי שאמר רש”י, “בזמן שעוונה בה – [עונשו כרת, משום] שלא עשה תשובה”. ההתייחסות היא לבבלי, סנהדרין צ ב, שם מסביר התלמוד שהטקסט בבמדבר ט”ו 31 מביא בחשבון את האפשרות שהחוטא עשוי לחזור בתשובה. לכן אשמתו נשארת בעינה כל עוד הוא אינו שב מעוונו.

מעניין שבברית החדשה יש קטע מקביל לאזהרה הזאת בבמדבר ט”ו 31-30. באיגרת לעברים נאמר:

“הן אם נחטא בזדון לאחר שקיבלנו את ידיעת האמת, לא ישאר עוד קורבן לכפר על חטאים אלא ציפיית חרדה לדין ולהט אש אשר תאכל את האויבים. המפר את תורת משה יומת בלי חמלה על פי שני עדים או על פי שלושה עדים. כמה וכמה גדול יותר יהיה, לפי דעתכם, העונש הראוי למי שרומס ברגלו את בן האלוהים, ומזלזל בדם הברית אשר הוא מקודש בו ומחרף את רוח החסד? הרי מכירים אנחנו את מי שאמר, “לי נקם ושילם”, וגם “ידין ה’ עמו”. אכן נורא לנפול ביד אלוהים חיים!

עברים י’ 31-26

הנקודה בשני המקרים ברורה. אין קורבן, אין מחילה, אין כפרה לאלה שחוטאים בזדון – וממשיכים לעשות את זה. אם לא יחזרו בתשובה ויַפנו עורף לחטאם, דבר לא יכפר בעדם. הדימוי שהטקסט יוצר הוא מאוד ברור: החוטא חוטא “ביד רמה” – קורא תגר על אלוהים ומתגרה בו כך שיעניש אותו וידרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו. אבל הרי אי אפשר לקרוא תגר על אלוהים! משה אמר לבני ישראל, “וידעת כי ה’ אלוהיך הוא האלוהים, האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. לא יאחר לשונאיו אל פניו – ישלם לו” (דברים ז’ 10-9).

לעומת זאת, החן והחסד של אלוהים עומדים בשפע לרשות אלה שחוזרים בתשובה ועורכים במקדש את הטקסים הדרושים.242

אם נסכם את כל מה שאמרנו עד כה, נראה שהקורבנות לא נועדו לכפר רק על חטאים שנעשו בשגגה. הקורבנות שהוקרבו ביום הכיפורים מפריכים את הטענה הזאת, קורבנות האשם והחטאת גם מפריכים אותה, עקרונות שונים בתנ”ך מבהירים שזה לא היה כך ואפילו התלמוד והקודקסים המחייבים (שולחן ערוך, משנה תורה וכיוצא באלה) מפריכים אותה, לצד מנהג הכפרות של יום הכיפורים וכל נושא החזרה בתשובה, כפי שהוא מופיע לצד נושא הקורבנות.

אבל יש עוד נקודה שעלינו לבדוק בקצרה – את טענתם של הרבנים שחזרה בתשובה יכולה להפוך חטאים שנעשו בזדון – ואפילו פשעים גדולים – לחטאים שנעשו בשגגה, וכך להכניס אותם תחת הכיסוי של טקסי הקורבנות הרגילים. ד”ר ריץ’ רובינסון, מומחה ואיש מחקר שעובד אצל “יהודים למען ישוע”, העלה על הכתב כמה ציטוטים חשובים בנושא זה. לדבריו, “לדברי החכמים, חזרה בתשובה יכולה להפוך חטא שנעשה בזדון לחטא שנעשה בשגגה, וכך להפוך אותו ראוי להיכלל בין החטאים שאפשר לכפר עליהם באמצעות קורבנות”. הוא מביא כהוכחה כמה מקורות מודרניים ועתיקים:

“ר’ שמעון בן לקיש אמר, “גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות” (בבלי, יומא צו ב).

“הדימוי הלשוני הזה [של “יד רמה”, במדבר ט”ו 31-30] יאה לחוטא חסר הבושה, שעושה את מעשיו מתוך גידוף שם שמים (ראה למשל איוב ל”ח 15). חטא זה, במהותו, נעשה כדי להתהדר בו. אבל חטאים שנעשים בחשאי, גם אם נעשו בזדון, ניתן לשנות את מעמדם לכאלה שנעשו בשוגג, וזאת באמצעות חזרה בתשובה.243

“…חזרה בתשובה של החוטא, על ידי חרטה… והתוודות… מפחיתות את החטא שנעשה בזדון [והופכות אותו] לחטא שנעשה בשגגה, וכך הופכים אותו לראוי לכפרה על ידי קורבן.244

“הרבנים בעבר… שאלו איך יכול הפר [שהקריב] הכוהן הגדול לכפר על חטאים שהוא עשה בזדון, וענו, “כיוון שהיה מתוודה על הזדונות ועל המרדים כאילו הם שגגות לפניו” (ספרא, אחרי מות פרשה ב; ראה גם יומא ב א). לכן ברור שהתַנאים מייחסים לחזרה בתשובה – במיוחד [כשהיא נעשית במהלך] טקס העלאת הקורבן – את הכוח להפוך חטא שנעשה במזיד וכוּון כלפי אלוהים, [חטא] שראוי לעונש מוות, למשהו שנעשה בשגגה, ולכן יכול להתכפר על ידי קורבן.245

כמובן שיש מלומדים אחרים שדוחים את התפיסה הרבנית, ולפיה באמצעות חזרה בתשובה אפשר להפוך חטאים שנעשו בזדון לכאלה שנעשו בשגגה. האמת היא שאני עצמי לא בטוח בכך.246 אני מזכיר כאן את התפיסה הזאת רק משום שהיא חושפת בעייתיות נוספת (לדעת הרבנים) שקיימת בעמדתם של מתנגדי המשיחיות בנוגע לקורבנות וכפרה.

בכל אופן, הבאתי כאן ראיות חותכות וברורות מן הכתובים, וכן אסמכתאות מהמסורת הרבנית, לכך שחזרה בתשובה לצד שיטת הקורבנות שאלוהים כונן למען עמו ישראל מספקות כפרה הן על חטאים שנעשו בזדון והן על כאלה שנעשו בשוגג.

 

224. ראה כרך 1, טיעון 1.11 (עדיין לא ראה אור בעברית), וטיעונים 3.9-3.8.
225. ראה גם טיעון 3.8.
226. ג’ייקוב מילגרום טען שקורבן העולה נועד גם לפצות ולפייס את אלוהים, הוא מתייחס לפולחן דומה שרווח במזרח הקרוב הקדום, ואף מביא תימוכין ממקורות תלמודיים. ראה Milgrom, Leviticus 1-16, 172-76. הוא מציין ש”כמה פרשנים מימי הביניים טוענים ש[אלה הם] כל החטאים שנעשו בשוגג (בכור שור; השווה עם שד”ל) ואפילו חטאים שנעשו בחוסר בושה, אם לא הוגדר להם עונש יחודי (רמב”ן)”, עמ’ 175. אבל כל רשימה של קורבנות שאינה כוללת קורבנות אשם וחטאת – ראה לדוגמה ירמיהו י”ז 26-24 – לא התמקדה בנושא הכפרה, גם אם בנסיבות מסוימות שימש קורבן העולה כדי לפצות ולהתפייס. ראה גם טיעון 3.17.
227. ראה George Buchanan Gray, Sacrifice in the Old Testament: Its Theory and Practice (new York: Ktav, 1971), 56.
228. Harris, “Leviticus”, EBC, 2:547. הארטלי מביא מספר הבחנות נוספות בין הקורבנות האלה, ומסכם את המחקרים החשובים של לוין ומילגרום בנושא. לדברי לוין, קורבן האשם נועד בראש ובראשונה לענות על צרכים אישיים וקורבן החטאת על צרכים ציבוריים. לפי מילגרום, “קורבן השלמים שימש במקרה של חילול הקודש, וקורבן חטאת שימש כדי להסיר את הטומאה של חפצים הקדושים ששימשו במהלך הטקסים מהזיהום שהביאו עליהם חטאים שנעשו בשוגג”. Hartley, Leviticus, 78.
229. Hartley, Leviticus, 18.
230. שם, 33-32. מילגרום מציין ש”הדינים של קורבן אשם נועדו למקרים שבהם ניתן לחשב את ערך האובדן בעיני אלוהים, ובתנאי שניתן לפצות את הצד שנפגע (אדם או מקדש) לפני שמכפרים באמצעות קורבן. התעקשותם של הנביאים על כך שחזרה בתשובה איננה מטרה בפני עצמה, ושהיא חייבת להוביל לתיקון המעוות (ראה לדוגמה ישעיהו א’ 17-13; נ”ח 12-6; מיכה ו’ 8-6) רק מוכיחה את הבסיס שעליו מושתתת כל שיטת הקורבנות”.Milgrom, EJ, “Kipper”. אם כך, חזרה בתשובה וקורבנות מכפרים כשהם פועלים זה לצד זה ולא בנפרד.
231. הארטלי מעיר על העובדה שישעיהו מתאר את קורבנו של עבד ה’ בעזרת המילה “אשם”, ומוסיף, “יש שתי פנים לבחירה בשורש אש”מ כדי לתאר את מות [העבד] כקורבן. ראשית, הפועל מבהיר שמותו של העבד מפצה את אלוהים על הנזק שהוא ספג בגלל חטאי האנושות. שנית, קורבנו של העבד מספק פיצוי על כל סוג של חטא – בשוגג ובזדון. כלומר, קורבנו של העבד מספק פיצוי לכל אדם שמאמץ את מעשה החסד הזה, ולא משנה כמה קשה הוא חטאו”. Hartley, Leviticus, 80.
232. Schechter, Aspects of Rabbinic Theology, 300.
233. פיליפ בלקמן מפרש את המילה “זדון” כ”חטא מתוכנן של אדם שמודע למעשהו, ושאכל מן הקודשים, מהקורבנות הקדושים, או נכנס למקדש”.Philip Blackman, Mishnayoth (Gateshead, England: Judaica Press, 1983). 4:340. העונש על כך הוא “ארבעים מלקות כאזהרה” (עמ’ 340, הערה 1).
234. סיכום על נושא השעיר ראה אצל Milgrom, Leviticus 1-16, 1021-22, 1071-79, כולל הפניה לחיבורים אחרים. כמו כן עיין אצל Lester L. Grabbe, “The Scapegoat Tradition: A study in Early Jewish Interpretation”, Journal for the Study of Judaism 18 (1987):152-67.
235. ראה טיעון 3.21.
236. Milgrom, “Kipper”, EJ (CD ROM), 10:1039-44. הוא מוסיף, “אבל טומאה וחטאים שנעשו בזדון אי אפשר להסיר על ידי קורבן החטאת של החוטא עצמו (במדבר ט”ו 31-30), ועליו לחכות לטקס הטיהור השנתי  של המקדש והעם (ליום הכיפורים)”.
237. ראה גם את פרשנותו של ברטינורו (Bertninoro) – הרש”י של הפרשנות למשנה – למסכת שבועות א ו.
238. ראה מידע נוסף אצל Richard E. Averbeck, “hatta’t”, NIDOTTE, 2:93-103. עיין גם בהערותיו של ג’ייקוב מילגרום על קורבן העולה (על הרקע ממקורות חיתיים), שמצוטט אצל רובינסון (Robinson), באתר האינטנרט של “יהודים למען ישוע” (הערה 179).
239. Abraham Chill, The Minhagim (New York: Sepher-Hermon, 1979), 200-201. ההתייחסות הקדומה ביותר למנהג זה היא מהמאה התשיעית. מעניין שהרמב”ם אינו מזכיר כלל את המנהג, ושארבע מאות שנה אחריו דיבר יוסף קארו נגדו בספרו “שולחן ערוך” (אורח חיים, סימן תרהסעיף א). אבל הפרשנות המקיפה של משה אייזרלש לשולחן ערוך – שמודפסת כחלק מהחיבור עצמו – משבחת ומהללת את מנהג הכפרות, עד כדי כך שהערותיו השליליות של קארו הוצאו מאוחר יותר מכמה מהדורות של הספר שהוא עצמו כתב. מנהג הכפרות רווח ואף נמשך בימינו. בראשית המאה העשרים הוא הוכנס שוב ל”ערוך השולחן” של יחיאל מיכאל אפשיין (אורח חיים, תרו, שהתרחב לשישה חלקים). כמה מדהים שבכמה קהילות הוחלף קורבן הדם הזה בתרומות שניתנו לצדקה ולנזקקים, שכן במקום לשחוט את התרנגול פדו אותו במחיר, והסכום הועבר לצדקה. שוב, המסורת המציאה תחליף לקורבנות דם. ראה אצל Chill, Minhagim, 200-202.
240. ראה הפניות ל”מזבח כפרה” בספרות הרבנית, לצד הביטוי התלמודי “אין כפרה אלא בדם”, בטיעון 3.10.
241. Milgrom, “Kipper”, EJ (CD ROM), 10:1039-44.
242. ראה טיעון 1.11 בכרך 1 (עדיין לא ראה אור בעברית) וכן טיעון 3.21.
243. Milgron, Numbers, 125.
244. Jacob Milgrom, “The Priestly Doctrine of Repentance”, Revue Biblique 82 (1975): 186-205.
245. Milgrom, Leviticus, 373.
246. לגבי הסכנה שגלומה בחטאים שנעשים בשוגג, כפי שהרבנים בתלמוד ראו את זה, ראה ציטוטים שליקט רובינסון באתר של “יהודים למען ישוע” (הערה 179).

אולי גם יעניין אותך: