אלוהים סלח לתושבי נינווה בלי קורבן דם או ישוע

ספר יונה מפריך את כל הטיעונים שלך בנוגע לקורבנות וכפרה. כשיונה קרא לתושבי נינווה לחזור בתשובה, הם נענו בחיוב ואלוהים סלח להם בלי קורבן, בלי דם, בלי הישו שלכם…?

האם ידעת שהיהדות המסורתית מלמדת – בהתבסס על התורה – שהקורבנות במקדש כיפרו גם על חטאי הגויים? היה זה חלק מהקריאה של עם ישראל בתור ממלכת כוהנים, והקורבנות שהועלו במקדש הם אלה שהפכו את תשובתם של הגויים לרצויה בעיני אלוהים.

כשאלוהים הוציא את בני עמנו ממצריים הוא אמר להם, “אתם ראיתם אשר עשיתי למצריים. ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” (שמות י”ט 6-4).

עם ישראל נקרא לשמש כממלכת כוהנים, והקריאה הזאת כללה בין השאר הפגעה וכפרה בעד עמי הגויים ברחבי העולם (זכוֹר, היה זה חלק בלתי נפרד מתפקידו של הכוהן. לכן, בתור ממלכת כוהנים נדרש עם ישראל להפגיע ולכפר בעד העולם כולו). לפי תפיסה זאת, כשגויים חזרו בתשובה ופנו לאלוהים, אלוהים קיבל אותם על בסיס הקורבנות והתפילות שהעלו בני ישראל. זו הסיבה שיונה קרא לתושבי נינווה לחזור בתשובה מחטאיהם. העלאת קורבנות היתה התפקיד של עם ישראל בתוקף היותו ממלכת כוהנים.

“מי אמר את זה?” אתה שואל.

אפילו הרבנים בתלמוד. בתלמוד הבבלי, מסכת סוכה נה ב (ראה גם פסיקתא דרב כהנא, מהדורת בובר, קצג ב – קצד א) נאמר ששבעים הפרים שהועלו כקורבן מדי שנה בחג הסוכות (ראה במדבר כ”ט 34-12) היו “כנגד שבעים אומות”. רש”י מפרש שהכוונה היא “לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם”.[271] בהקשר זה – ולאור העובדה שבית המקדש חרב בידי הרומים בשנת 70 לספירה – התלמוד מתעד את דבריו של רבי יוחנן, “אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו. בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?” מן הראוי לחזור על הצהרה כל כך חזקה, “בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן”. קורבנות הדם נתפסו כמשהו שאין לו כל תחליף.[272]

כמובן שאני יודע שאלוהים יכול לחון את אשר הוא רוצה לחון ולרחם על מי שהוא רוצה לרחם (ראה שמות ל”ג 19), אבל הוא קבע שתפילה, טקסי כפרה, חזרה בתשובה ואמונה יהיו האמצעים שדרכם בני האדם ישתפו איתו פעולה במטרה להשיג סליחה וחסד. ואז הוא בחר עם אחד, את עם ישראל, וקרא לו לכונן בית מקדש ולעבוד אותו בו, לציין את החגים והמועדים ולהעלות קורבנות בעד החטאים שלהם ובעד אלה של אומות הגויים. אבל בסופו של דבר הצביעו כל הקורבנות האלה על הקורבן שיוקרב אחת ולתמיד בעד העולם כולו – על ישוע.[273]

לסיכום, כולנו חטאנו – יהודים וגויים כאחד, וכולנו צריכים ליישר את ההדורים בינינו לבין אלוהים. בטיעון הבא נראה שהמשיח הוא זה שפתח את הדלת ואיפשר לכל העמים להיכנס לנוכחות אלוהים כששפך את דמו למעננו והגשים במלואה את מה ששיטת הקורבנות של התורה יכלה רק להצביע עליו באופן חלקי.

 

271. לפי מסורת יהודית עתיקה, ועל סמך מה שנקרא “תולדות העמים” בבראשית פרק י’, היו בעולם שבעים אומות של גויים. ראה לדוגמה Nahum Sarna, Genesis, The JPS Torah Commentary (Philadelphia: The Jewish Publication Society, 1989), 67-70. שים לב שקורבנות הועלו במשך שבעים יום – שלושה עשר ביום הראשון, אחר כך שנים עשר, אחד עשר וכן הלאה, עד לשבעה שהועלו ביום השביעי. אחר כך, ביום השמיני, היום האחרון של חג הסוכות, הועלה רק קורבן אחד. לדברי ג’ורג’ פוט מור, “לפי הסבר שמרבים לחזור עליו, העולות האלה הוקרבו בעד שבעים אומות הגויים; האחד שהוקרב ביום השמיני נועד אך ורק לעם ישראל. כשהגויים הרסו את המקדש, הם הרסו את הכפרה שניתנה להם”.George Foote Moore, בחיבורו הקלאסי Judaism: In the First Centuries of the Christian Era: The Age of the Tannaim (Peabody, Mass.: Hendrickson, 1997), 2:43, n. 2.
272. ראה דיון מעמיק בנושא בטיעון 3.10.
273. באמצעות קורבן זה אלוהים יכול בו זמנית להפגין את צדקתו (כשהוא תובע את העונש הראוי על מותו של המשיח בעד אותם חטאים) וכן את היותו זה שמצדיק את מי שמאמין בישוע (כשהוא רואה כצדיק כל מי ששם במשיח את מבטחו); ראה רומים ג’ 31-19 (התבססתי כאן על סוף פס’ 26). בשל צדקתו אלוהים תובע שישולם מחיר עבור חטאינו, אבל בשל חסדו הוא שלח את המשיח, כדי שישלם את המחיר הזה למעננו – בחייו! לכן משיח אלוהים מתגלה גם כצדיק וגם כרב חסד.

 

אולי גם יעניין אותך: