האם אדם צדיק יכול לכפר בעד חטאיי אנשים אחרים?

 

במאמר זה נבחן בקצרה את רעיון הכפרה האנושית (אדם המכפר בגופו על חטאים).
רעיון כפרתו של אדם בגין חטאים אישיים וחטאי עם קמאיים – האם רעיון זה מושרש היטב בהגות המקראית ובעם היהודי?,
מהו הקשר לגואל העם (המשיח המובטח) ומהו טבעו של אותו גואל?,
מהו אפיונו של אותו גואל – האם עליו להיות בכור או צדיק או אולי שניהם?.

על מנת לבחון את שרשי הרעיון -תחילה דרושה הבנת הצורך הבסיסי בהקרבת הקרבן ובמהותו.
כשאנו נתקלים כיום בנושא הקרבנות אנו נתקפים זעם ומבטלים את הנושא בכך שרובינו נחשוב שמדובר בטקס אלילי-פאגאני שנועד לרצות אלילים עתיקים ובצדק.
התרבויות הזרות עסקו בהקרבת קרבנות בצורה כזו או אחרת, החל מהעת העתיקה ועד לימינו אנו, החל מ-מתן מנחות במקדשים בודהיסטיים ועד לקרבנות אדם בתרבויות המאיה.
יש להבחין האם העיסוק בהקרבת הקרבנות במקרא הינו עיסוק פאגאני לריצוי האלים כבשאר אומות העולם או פרקטיקה שנועדה לכיסוי חטאים אנושיים עבור בני האדם ולא עבור האל?, קרי – קרבנות הן נטו עבור האדם ושלמותו ולא עבור אלוהים.

להבדיל מעמים אליליים הזובחים לאליליהם על מנת לרצותם, ה׳ מבאר את הצורך בהקרבת הקרבן בתהלים:

״לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף״
[נ׳ פס׳ ט׳ – י׳].

מאחר ואלוהים לא דורש לעצמו את עניין הקרבנות, ואין לו שום עניין בזבחים כלל, מבואר בכתובים הצורך שהינו אנושי בבסיסו ונוצר עבור האדם החוטא והמבקש קרבה לאל עליון, משני טעמים ׳חזקים׳ – האחד קשור במישרין לתחילת היות העם שלנו עם וטמוע היטב באומות העובדות עבודה זרה, ולכן ביקשו גם הם לעבוד את ה׳ בעבודת קרבנות, והטעם השני הוא הטעם הרוחני והוא בעניין ניקוי וכיסוי החטאים.

אנו רואים בהמשך תולדות העם בתקופת בית ראשון כי פולחן הקרבנות בחיי היהודי הוא משני לתכלית האמונה ונזקק ל-׳השמה׳ במקומו הראוי כמשני לאמונה.
הושע הנביא מתנבא אל העם:
״כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת״ – כלומר – ידיעת ה׳ חשובה בהרבה מהאקט הטקסי-פולחני. לכאורה סתירה לסדר הקרבת הקרבנות בספר ויקרא? –
ממש לא. אנו רואים כי אלוהים לא ממש צריך לעצמו את הזבחים והעולות, ובכל זאת עבור מי נכתבו סדרי הקרבנות בספר ויקרא?…

הרמב״ן מבאר את עניין הקרבנות בבהירות מופלאה וכותב כך :
״כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור… שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש…וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו״. [רמב״ן ויקרא א׳ ט׳].

הרמב״ן נותן טעם פרקטי לקרבנות – מידה כנגד מידה, קרבן כנגד חטא אנושי, דם כנגד דם, למרות שדמו של החוטא היה צריך להישפך בתמורה. דם האדם הינו מקודש וקדוש, ואילו הקרבן מכסה על חטא האדם שאלמלא הקרבן – היה ראוי לו לאדם שישפך דמו שלו בגין מעשיו.

 

חשיבות דם האדם

אנו רואים את חשיבות דם האדם בשני פסוקים ראשוניים ומרכזיים בספר בראשית:
״וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם״ [בראשית ט׳-ה׳]

״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ [בראשית ט׳ ו׳].

רבי יהודה הלוי ראה בטעם הקרבנות את צורת המכניקה האלוהית והנהגת האל את העולם: ספר ׳הכוזרי׳ [פרק כ״ח]-”ונעלה מזה אומר אני – תורת האלהים היא, ומי שקיבלה בתמימות בלי התפלפלות ובלי התחכמות מעלה הוא מן המתחכם והחוקר. אך מי שנטה מן המדרגה העליונה הזאת אל המחקר, מוטב לו כי יבקש טעם לדברים האלה אשר יסודם בחכמה האלוהית, מאשר יעזבם לסברות רעות ולספקות המביאים את האדם לאבדון“

ריה״ל סותר את דעת הרמב״ם. הרמב״ם סובר שמערכת הקרבת קרבנות היא תשובת המשקל לעובדי עבודה זרה המקטירים ומקריבים למולך.
בנוסף הוא (ריה״ל) סובר שאת אותו עומס חטאים רוחני ניתן לנקות ע״י הקרבת קרבנות וזהו הטעם בתורת האלוהים ואל לנו לחקור בנושא אל טעמים זרים.

למסקנת ביניים – הקרבת הקרבנות בבית המקדש הינה למעשה ׳פשרה׳ בין המכניקה האלוהית הדורשת דם כנגד דם כפי שראינו בספר בראשית לבין זו שבוצעה בפועל תחת רשות האל ובאישורו – האל מציין בתורה את כובד ומשקל המעשים שלנו על מנת שנפנים את עומק המעשים שלנו ושאלמלא התפשר האל במערכת הקרבנות היה מבקש את נפש החוטא כפי שכתוב למעלה, ובכך בא לידי ביטוי הכלל ״אין גוזרין גזירה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה״ [תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א]. מערכת הקרבת הקרבנות הינה חלופה ראויה (וזמנית) לפרק הזמן בו ניתן לכפר על חטאי העם.

למסקנת ביניים – דם האדם = המכפר העיקרי, בתקופת פשרה – דם הקרבן הוא המכפר.

מאחר ואנו עכשיו מבינים כי דם האדם היה ראוי לו להישפך בגין חטאים – האם ישנה מציאות בה אכן דם ונפש האדם משמשים ככפרה כנגד חטאים מזדמנים וחטאים קדמוניים?, ומה לעניין חורבן בית המקדש?, איך יתנקה העם מחטאיו?.

הצדיק כמכפר ראשי על חטאי העם וחטאים קדמוניים : חטא אדם הראשון וחטא העגל

פרשת ׳חוקת׳ -בפרשה זו עוסקת בנושא ”מיתת צדיקים מכפרת״ – בפרשה מתוארים מותם של אהרון הכהן ומרים אחות משה ובנוסף נאמר על משה ״וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם״ – מהי המשמעות? – אלוהים נתמלא חימה על משה בעבור העם? כאן ניתן לראות סממן מובהק בו צדיק כמשה לוקח על עצמו את חטאי העם ונענש בעבורם. כנ״ל בתהילים ק״ו ל״ב— ״וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם״ [במדבר י״ט].

צדיק כמכפר על עוונות העם

מיתת מרים כמיתת צדיקה המכפרת

אומר רש״י על מיתת מרים – ״למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת״. – כלומר מותה של מרים שקולה לקרבן פרה אדומה, ומכאן רש״י לומד את ההיקש – צדיק מכפר במותו.
גם חז״ל עסקו בנושא -״א“ר (אמר רב) אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? – לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת״
[מסכת מועד קטן כ״ח].

אם נעמיק בכתובים נגלה כי פרה אדומה הינה קרבן השקול ל-חטא העגל שעשו בני ישראל במדבר. חטא העגל מושרש היטב במסורת היהודית ומציין נקודת מפנה ו-׳חוב׳ עתיק ואין סופי שאינו מתכסה לעולם שאותו אגב אנו משלמים באופן תדיר עד בוא גואל צדק, ומשם – בעלי התוספות מציינים כי מותו של צדיק משלם על חוב יקר זה:

"ומה צוה הקב"ה להביא פרה אדומה? לכפר על מעשה העגל, משל לולד שטינף לחצר המלך אמר המלך תבוא אם זה הולד ותקנח צואת בנה, כך אמר הקב"ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל". (מדרש אגדה במדבר פרק יט.)

מיתת צדיק => כפרה על העם השקולה לקרבן פרה אדומה => פרה אדומה כנגד חטא העגל = > מיתת צדיק כנגד חטא העגל.

היש חטא גדול יותר מחטא העגל? – יש ויש.

נאמר בעניין חטא אדם הראשון -״וכשחטאו בעגל וקלקלו כעין חטא אדה"ר ממש, חזרה זוהמתן שפסקה, ואעפ"י שחזרה עם כל זה לא חזרה להם הזוהמא חזרה גמורה, כי סוף סוף טהרתן של ישראל במקומה עומדת, רק שהשליטו עליהן המיתה“.
[ספר חסד לאברהם – מעין א – נהר יג]

מכאן אנו למדים כי קרבן פרה אדומה מכפר על שורש החטאים הקדומים ולאו דווקא על חטאים שנגרמים עם הזמן, אך מאחר ופרה אדומה אינה מצויה – אמרו חז״ל כי צדיקים מיתתן מכפרת על אותם חטאים קדומים ועל העם כולו.

מצינו אף בספרות הקבלה התייחסות לנושא : ״ הכל כפי כח הצדיק שמת, ומעלה אז בשעת מותו יותר מכל מה שהעלה בחייו. וז"ס מ"ש (וזו סברא מה שאמרו) רז“ל "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם״ [ספר ליקוטים להאר״י פרשת ויצא פרק ל״ו].

למסקנת ביניים – בני אדם (צדיקים) בהחלט יכולים לכפר בשעת המוות על העם לצד הקרבנות הארעיים או בהיעדר בית מקדש.

עשרת הרוגי מלכות כמכפרים על חטא מכירת יוסף לישמעלים

במדרש מובא סיפור ידוע ומוכר בו מתנהל דיון בין רבי ישמעאל לשר הפנים – ״מטטרון״, המלאך מטטרון הינו המלאך הגבוה ביותר בהיררכיה השמיימית ונמצא מתחת לאל עצמו. בדיון שואל רבי ישמעאל האם מיתתם של עשרת הצדיקים הינה גזירה משמיים והאם ניתן לבטלה.
אנו למדים מהמדרש שלא ניתן לבטל את הגזירה וכי יש לשלם בעבור חטא קדמון -מכירת יוסף ולכן עשרה מחכמי ישראל צריכים לשלם בחייהם (כנגד עשרת אחי יוסף).

"כיון שעלה, פגע בו מלאך ה-מט' ואמר לו: מה טיבך במקום הזה? אמר לו [ר' ישמעאל]: גזירה גזרה עלינו המלכות [רומא], להרוג עשרה מחכמי ישראל, ועליתי לידע: אם גזרה זו מן השמים – נקבלנה עלינו, ואם לאו, שאינה מן השמים – יכולים אנו לבטלה. אמר לו: במה אתם יכולים לבטלה? אמר לו: בשם. אמר לו המלאך: אשריך ישראל, שגילה לכם הקב"ה סוד השם, מה שלא גילה למלאכי השרת, שאתם יכולים לבטל הגזרות בשם המפורש. אך אי, ישמעאל בני, שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת: 'עשרה מחכמי ישראל – מסורין למלכות'. אמר לו ר' ישמעאל: למה? אמר לו: מפני שהייתה מריבה לפני הקב"ה, סמאל עם מיכאל ואמר לפניו [סמאל לקב"ה]: רבונו של עולם… הנה כתיב 'גונב איש ומכרו…מות יומת' ובני יעקב שמכרו את יוסף עדיין לא גבית מהם דינם. מיד גזר הקב"ה על עשרה מחכמי ישראל שיהרגו. השיב ר' ישמעאל ואמר: ולא מצא הקב"ה עשרה שיפרע מהם דינו של יוסף אלא ממנו? אמר לו מטטרון: אי ישמעאל, לא מצא הקב"ה עשרה ששקולים כבני יעקב, כי אם אתם. אמר לו: ומה זה לפניך. אמר לו: מזבח. אמר לו: וכי קרבן ומזבח יש למעלה? אמר לו: כל מה שיש למטה – יש למעלה."

למסקנה : קרבן אדם כנגד חטא מושרש היטב במסורת היהודית, צדיק הינו מכפר בעד העם ובעד חטאים קדמוניים כגון חטא העגל וחטא אדם הראשון.

הקורבן האחרון

אדם בכור כמכפר / קרבן ראשי :
בכור -הקרבן אולטימטיבי: מיהו אותו בכור (ולמה דווקא בכור) שהיה צריך לבוא ולכפר בעד כלל החטאים טרום חורבן בית המקדש? (שהרי לאחר החורבן מערכת הקרבנות כולה פגה ועברה מן העולם עד לימינו). ״הקורבן האחרון״.

 

קרבן בכור ופדיון הבן

הקדש הבכורים בתורה:
״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא״ [שמות י״ג -ג׳].

אנו רואים כי כל בכור הינו הקדש (קורבן) ל-ה׳ באדם ובבהמה, ומאחר ואנו לא נקריב ח״ו את כל הבכורים – הרי שאנו צריכים לפדיון הבכורים – ״וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה״ [פס׳ י״ג] – וממשיך בביאור בפסוק ט״ו :
״עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה, כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה״.
הפדיון הינו כנגד ההקדש (הקרבן) לזכר מכת בכורות.

מניין המסקנה כי העם יצטרך ל-בכור שיבוא ככפרה על חטאי העבר וחטאי העתיד?

וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר״
[זכריה י״ב י׳]

וממשיך בתהילים בהבטחת אלוהים לנתינת הבכור :״אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ״ [פט׳ כ״ח]

ומשם אל העדות כי ישוע אכן היה בכור :״וַתֵּלֶד אֶת־בְּנָהּ הַבְּכוֹר וַתְּחַתְּלֵהוּ וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בָאֵבוּס כִּי לֹא־הָיָה לָהֶם מָקוֹם בַּמָּלוֹן״ [לוקס ב׳ פסוק ז׳]

ובתיאור כ-׳בכור המתים׳ – ״וּמֵאֵת־יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הָעֵד הַנֶּאֱמָן וּבְכוֹר הַמֵּתִים וְעֶלְיוֹן לְמַלְכֵי־אָרֶץ אֲשֶׁר אָהַב אֹתָנוּ וּבְדָמוֹ גְּאָלָנוּ מֵחַטֹּאתֵינוּ״ [התגלות א׳ פס׳ ה׳]
ומתואר כבכור כל נברא – ״וְהוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים הַנֶּעְלָם וּבְכוֹר כָּל־נִבְרָא״ [קולוסיים א׳ 15]

ישוע למעשה מתפקד כ-האבטיפוס של כלל הבכורים הנזקקים לפדיון לפי התורה, הקורבן האחרון בהחלט.
מעניין לראות כי מצוות סעודת פדיון הבן נקראת גם ׳יֵשׁוּעַ הַבְן׳.
ביהדות המסורתית קיימת סעודת מצווה להולדת בן זכר הנקראת ׳שולם זוכר׳,
(שלום זכר) שמתפקדת גם כהכנה לטקס פדיון הבן הנולד.
חז״ל אמרו “רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן“
[בבלי בבא קמא דף פ׳ עמוד א׳]

מעבר לפשטנות הסמנטית – ישנה משמעות עמוקה חזקה בהרבה בחיבור ישוע כקרבן ראשי, הבכור, גואל ישראל לבין מסורות עתיקות כגון פדיון הבן:

רש״י אומר : ״ישוע הבן – משתה שעושין לפדיון הבן בכור- ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון״.
פדיון => קניין => פדות => לפדות – ״כִּי-עִם-יְהוָה הַחֶסֶד; וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת״ [תה׳ ק״ל]
ישוע = פדה,קנה ושילם בעד חטאי העם על הצלב.
שלום זכר = שר השלום = ישוע מתואר כ-שַׂר-שָׁלוֹם [ישעיהו ט׳ ה׳]
זכר = בן.

אומר הרב יוסף אלבו ב-״ספר העיקרים״ על תהילים ק״ל-קל״א
״יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה: כִּי-עִם-יְהוָה הַחֶסֶד; וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת וגו׳ :
״רוצה לומר אל תתייאשו מלקוות אל השם בסיבת רוב העוונות (חטאים), כי אין אתם עתידין ליגאל מצד זכויותיכם כי לא יספיקו לכך, אבל הגאולה ממעמקי הצרות תהיה על צד החסד לבד, ולזה ראוי לייחל אל השם יתברך בלבד ולא לזולתו. כי עם ה' החסד, ואין נמצא מן הנמצאים שיוכל לעשות חסד זולתו, כמו שנתבאר בפרק י"ז מזה המאמר. ואף אם ירבו העונות – הרבה עמו פדות, כי אי אפשר שיהיה כוח החוטא לחטוא יותר גדולה מכוח השם יתברך למחול, אם כן הוא יפדה את ישראל מכל עונותיו.״ –

אומר הרב יוסף אלבו – הגם שאתה מרבה את זכויותך (תורה ומצוות) – אלו לא יגאלו אותך כלל אלא צד החסד בלבד ולזה כיוון דוד המלך בתוצאה הסופית – שבה ה׳ לבדו יפדה את ישראל מכל עוונותיו. ואכן שלח לנו את בנו ישוע הבכור – המשיח – לפדות אותנו.
למסקנה – אם רק אלוהים יכול לגאול ולפדות, והוא חייב להיות בן דוד- המשיח חייב להיות בעל השראה אלוהית כ״כ עמוקה שאלוהים ׳יתעבר בו׳ בגופו ממש כפי שכתב דוד המלך -״הִתְעַבַּרְתָּ, עִם-מְשִׁיחֶךָ״ ו
״הוּא יִקְרָאֵנִי, אָבִי אָתָּה; אֵלִי, וְצוּר יְשׁוּעָתִי״
[תהילים פ״ט]

 

קשר בין פדיון הבן ,ברית מילה וגאולה

לחיזוק ההקשר בין הולדת בן זכר לסעודת ישוע לברית המילה : בברית המילה אומרים את דברי הנביא: ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.״ (יחזקאל ט״ז-ו׳) אומר התנא יונתן בן עוזיאל (שכנראה חי ופעל בסמוך לתקופת צליבתו של ישוע) : ״בדמייך – דם קרבן פסח ודם מילה״.
כלומר – קשר הדוק בין דם המוקז לזכר בברית המילה לבין דם קרבן הפסח = ישוע, שנצלב בערב פסח, שה הפסח.

האם זו עדות ושריד לאמונה הקושרת בין הולדת בן זכר לפדיון החטאים ולא בכדי נקראת ׳סעודת ישוע הבן׳? – אמונה נשכחת ועתיקת יומן שהיטשטשה ונטמעה כמסורת מחודשת ומהונדסת עקב פעולות מתוכננות של אמוראי התלמוד?

 

סיכום

המקרא וההגות היהודית הקלאסית שוזרים לנו בשזירה מופלאה את רעיון הקרבנות, רעיון הצדיק המכפר, ורעיון ה-׳צדיקא רבא׳ – (הצדיק הראשי) הבן הבכור ופדיונו ולאחר מכן רעיון הבן הבכור הפודה- שהוא אלוהים בעצמו הגואל לבדו כקרבן אולטימטיבי המכפר על העם כולו.

ישוע היה בן זכר, בכור, פודה וגואל.

 

להלן תרשים קשר רקורסיבי בעניין החטאים הנזקקים להתערבות חיצונית בדמות הגואל על מנת לנתק ולסיים את גלגל החטאים-קרבנות: