האם אלוהים סלח לבני ישראל (על חטא העגל) ללא קורבן?

“לאחר ‘חטא העגל’ – החטא החמור ביותר בהיסטוריה היהודית, משה התפלל לפני הקב”ה שיסלח לעם ישראל – ללא הקרבת קרבן וללא התזת דם. אחרי 80 יום של תפילות – בעשירי לחודש השביעי, הבורא סלח (שמות ל”ד, א’-י’). יום זה נקבע לדורות כיום הכיפורים, יום שמכפר מעצם מהותו, גם ללא קרבן וללא דם. בדיוק כמו שהיה לעם ישראל לאחר חטא העגל.” (יד-לאחים)

  •  לפי יד לאחים, היהודים המשיחיים אומרים שאין כפרה ללא דם; אך לאמיתו של דבר, לא אנו המצאנו זאת, אלא התנ”ך (ויקרא י”ז 11), הברית החדשה (האיגרת אל העברים ט’ 22) ואפילו התלמוד הבבלי, בהתייחסותו לויקרא י”ז (ראו: מסכת מנחות צ”ג ע”ב; יומא ה’ ע”א; זבחים ו’ ע”א).
  • יד לאחים מבקשים לרמוז כי הצורך בקורבנות בוטל על-ידי התפילה, זאת למרות שאין בתורת משה ולו גם מצווה אחת המתייחסת לתפילה. אגב, משה התפלל עבור בני ישראל בהזדמנויות אחרות,[1] ובשום מקום אין התורה אומרת כי בשל התפילה פסק הצורך בקורבנות. אדרבא, בתנ”ך ישנם מקרים רבים בהם התפילה מלווה את עבודת הקורבנות (למשל, מל”א ח’; איוב מ”ב).
  • מעניין כי יד לאחים מזכירים את יום כיפור, שהרי גולת הכותרת של יום זה היא דווקא הקורבנות שמכפרים בעד העם. עם-זאת, בביטול גמור לדברי התורה, כותבים יד לאחים כי יום כיפור “מכפר מעצם מהותו, גם ללא קרבן וללא דם”. אך שימו לב, בויקרא ט”ז, המתאר את עבודת הכוהן הגדול ביום כיפור, נאמר בפירוש: “וְשָׁחַט אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת־דָּמוֹ אֶל־מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת־דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל־הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל־הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם…” (פס’ 15-16). למעשה, מתוך 34 הפסוקים שמרכיבים את הפרק, כ- 30 מתמקדים בעניין קורבן החטאת ודם הכפרה. להפריד את דם הקורבנות מיום כיפור, משמעו לסרס ולעקר לחלוטין את מהותו של יום זה.
  • ברית סיני נכרתה על ידי הקרבת קורבן (שמות כ”ד) ולמעשה אי אפשר להפריד את תורת משה מן התלות בקורבנות. לפיכך, לא רק שהקורבנות מהווים את חלקה הארי של התורה, אלא שאין תורה ואין ברית ללא הקורבנות. הברית נחתמה על ידי שפיכת דם של קורבן תמים ולכן, אם בטלים הקורבנות – בטלה הברית. בנושא חשיבותם של הקורבנות בתורה, ניתן להביא מדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק;[2] בספרו “אורות התפילה”, התייחס הרב קוק לעבודת הקורבנות וכתב כי “סוד החיים האלוקיים הינו ספון בה”.[3] מעניין עם חברי יד לאחים יעזו להאשים גם אותו בסילוף כוונת התורה…
  • אגב, הצורך בקורבנות עובר כחוט השני לאורך הכתובים כולם, החל מקין והבל, דרך נוח ואברהם וכלה בברית סיני – שם מככבים הקורבנות ונוכחותם מגיעה לשיא חדש. בתורת משה תופס מוטיב הקורבן את מרכז הבמה עם הופעת המשכן, המזבח והכהונה – שכל תפקידם איננו אלא להוות תשתית לעבודת הקורבנות.
  • ולסיום, סתירה גסה בדבריהם: חג שבועות מתקיים לפי חז”ל בתאריך ו’ בסיון ובמועד זה קבעו הרבנים כי ניתנה התורה במעמד הר סיני.[4] יד לאחים טוענים כי 80 יום לאחר חטא העגל נקבע התאריך של יום כיפור, המתקיים לפי התורה בעשרה בתשרי (ויקרא כ”ג 27). בין ו’ בסיון ל- י’ בתשרי מפרידים לכל הפחות 122 יום. כעת נותר לתמוה כיצד ספרו יד לאחים 80 יום מחודש סיון עד חודש תשרי? שלושה חודשים מלאים מפרידים בין חודש סיון לחודש תשרי (תמוז, אב ואלול) ולכן בלתי אפשרי למנות רק 80 יום בין ו’ בסיון ל- י’ בתשרי. יתרה מכך, לאור העבודה כי לאחר חטא העגל שהה משה על ההר 40 יום נוספים (שמות ל”ד 28), העניין רק הולך ומסתבך, כי 80+40 שווים 120 יום – אך גם בכך לא די שהרי לפחות 122 יום מפרידים בין ו’ בסיון ל- י’ בתשרי… בקיצור, אין מנוס מלקבוע כי משהו בחשבון של יד לאחים פשוט מצוץ מהאצבע[5]!

אנו שבים ומפצירים בהם: במקום לעסוק בתפל, דרשו את העיקר; התורה מתייחסת אל הקורבנות כתחליף בעבור חטאינו. מי מכפר עבורכם כיום, כאשר אין בית מקדש ואין קורבנות? מי ייקח על עצמו את עוונותיכם? בלא דם כפרה, מי יטהר את חטאיכם?.. בדיוק לשם כך שלח אלהים את המשיח; על-מנת שיוקרב פעם אחת ולתמיד, כדי לשאת על עצמו את חטא הרבים (אל העברים ט’ 25-28).

[1] ראו למשל: במדבר י”ד 13-19, כ”א 7; דברים ט’.

[2] נולד בלטביה, במאה ה- 19; מכונה גם הראי”ה. כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון בא”י.

[3] זאת אמר למרות שנודע כצמחוני וכמי שסלד מקורבנות בשר.

[4] ראו: בבלי, שבת פ”ו ע”ב; ומדרש “תנא דְבֵּי אליהו”, פרקי הירידות, פרשה ג’.

[5] לא בכדי, כותב על כך ד”ר יואל רפל: “הקביעה כי חג השבועות הוא חג מתן תורה היא בפירוש קביעה העומדת בסתירה לכוונת התורה…”. במאמר בלינק:

http://www.wzo.org.il/files/morim2016/shavuot2016/shavuothagmatantora.pdf

אולי גם יעניין אותך: