האם חָטָא אברהם? “לא תבשל גדי בחלב אמו”

הציווי “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” מופיע בתורה שלוש פעמים (שמות כג 19; לד 26; דברים יד 21). חז”ל פירשו זאת באומרם כי שלוש הפעמים, כוונתן: “אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול”.1 למרות שהפסוק חוזר על עצמו שלוש פעמים בדיוק באותו האופן וללא כל שינוי בניסוח, קבעו חכמינו כי האיסור לא חל רק על בשר גדי, אלא על כל בהמה טהורה.

עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הם התירו לבשל עוף בחלב ורש”י מאשר זאת באומרו: “פרט לעוף, שאין לו חלב. שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים”.2 גם אבן עזרא, שהיה סבור כי כוונתו האמתית של הפסוק אינה אלא לגדי בלבד, כותב: “וחכמים קיבלו שלא יאכלו ישראל בשר וחלב”.3

אולם הרמב”ם ככל הנִראה חשש פן יבוא פלוני ויאמר: “בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר: אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר: אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא אמו”. ו”לפיכך”, הוא קובע, “נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה”4 (ועשיית “סייג לתורה”,5 כידוע, היא מהמצוות החשובות ביותר שהטילו על עצמם חכמינו).6

למרבה הפליאה, הבעיה בפרשנות של חז”ל למצוות “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” מתגלה רק כאשר מחליטים להתייחס אליה ברצינות, ומיד אסביר למה כוונתי. אך לפני כן, ברצוני להדגיש שוב כי חכמינו ייחסו את האיסור של בישול בשר בחלב לכל סוגי הבהמות הטהורות וציינו כי חגבים ועוף מותרים מהתורה, אלא שהסופרים אסרו גם אותם, כפי שהראינו לעיל.

אמנם כאשר מעיינים בתרגום אונקלוס (תרגום התורה לארמית) מוצאים כי כתוב: “לא תיכלון בשר בחלב”7 (כלומר: לא תאכלו בשר בחלב). אולם חשוב לזכור כי אונקלוס (הנקרא גם עקילס הגר8) – בן המאה השנייה לספירה – התגייר ע”י רבי אליעזר ורבי יהושע וקיבל על עצמו את ההלכה הרבנית.9 לכן אין להתפלא על כך שפירש את הפסוק “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” בהתאם לפרשנות חז”ל.

מה הִגיש אברהם לאורחיו?

הבעיה בפרשנות זו (הן של חז”ל והן של אונקלוס) צצה אפוא כאשר חוזרים לספר בראשית וקוראים מה הִגיש אברהם אבינו לשלושת אורחיו לפני שבישרו לו על הולדת יצחק: “וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם; וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ”.10 לפי פסוק זה, אברהם הגיש לאורחיו חלב ובשר גם יחד, ללא הפרדה ובאותה ארוחה (ורש”י מאשר גם זאת). אבל, תאמרו, בימיו של אברהם עדיין לא ניתנה התורה ועל כן אברהם לא היה כפוף לציווי “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”.

וכאן בדיוק טמונה הבעיה. אם מקבלים את סמכותם של חז”ל לפירושו של אותו ציווי, יש לקבל באותה כניעה גם את מה שאמרו על אברהם אבינו. במה דברים אמורים? הנה, בתלמוד הבבלי מופיע הקטע הבא: “קִיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו): עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו’… “אמר רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: תורותי – אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל-פה”.11 מדהים! לא זו בלבד שאברהם קיים את תורתו הכתובה של משה במלואה, הוא אף ידע את התורה שבעל-פה וקיים אותה!

מדוע אם כן הגיש אברהם לשלושת אורחיו חלב ובשר בשעה שידע היטב כי הן התורה שבכתב (לפי פירושם של חז”ל) והן התורה שבעל-פה אוסרות זאת? ללא ספק, מתגלה כאן סתירה לא קטנה בדברי חז”ל, שמצד אחד מפרשים את הפסוק “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” כאיסור החל על כל סוגי הבהמות הטהורות, אך מצד שני טוענים כי אברהם אבינו קיים את התורה כולה, ומתעלמים לגמרי מכך שאותו אברהם הִגיש לאורחיו חלב ובשר באותה ארוחה ולכאורה הפר את מצוות התורה, כפי שהם פירשוה.

ובכן, מתוך ניסיון ליישב את הסתירה מצטטים חז”ל את בראשית יח 8: “וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ”, ושואלים: “וכי אוכלין היו”? ומיד עונים: “[לא,] אלא נראין כאוכלין, ראשון ראשון מסתלק”.12 במילים אחרות, למרות שהכתוב אומר במפורש “וַיֹּאכֵלוּ”, באים החכמים ומגלים לנו כי למען האמת אורחיו של אברהם העמידו פנים שאכלו. האמנם? בעיה אחת העולה מפירוש זה היא שגם אם נקבל את הטענה כי אורחיו של אברהם לא אכלו, עדיין נשאלת השאלה מדוע הִגיש להם אברהם בשר וחלב אם מלכתחילה ידע שהתורה עתידה לאסור זאת.

אך הבעיה העיקרית בפירוש רדיקלי זה, טמונה בכך שהוא איננו עומד בסתירה רק עם הכתוב במקרא, אלא גם עם מדרש אחר של חז”ל, שבו נאמר במפורש כי שלושת האורחים אכלו גם אכלו: לפי אותו מדרש, כאשר נשברו לוחות הברית “שמחו מלאכי השרת ואמרו: עכשיו תחזור התורה אלינו. וכשעלה משה לקבלה פעם שניה, אמרו מלאכי השרת: רבונו של עולם, והלא [רק] אתמול עברו עליה,  שכתב בה ‘לא יהיה לך אלהים אחרים’ (שמות כ, ג). אמר להם הקב”ה: בכל יום הייתם קטיגורין ביני לבין ישראל, [האם] לא אתם שירדתם אצל אברהם, אכלתם בשר וחלב? שנאמר: ‘ויקח חמאה וחלב ובן הבקר’ וגו’ ויאכלו” (מדרש “שוחר טוב” על תהילים ח’).

לעניות דעתי, סתירה זו הייתה יכולה להיפתר בשני תנאים: (1) לולא קבעו חז”ל כי אברהם קיים גם את התורה שבכתב וגם את זו שבעל פה, לא היה אברהם בגדר חוטא כי בתקופתו, כאמור, עוד לא ניתנה מצווה זו; (2) לולא היו חז”ל מפרשים את המצווה הזו כפי שעשו, אלא היו משאירים את המשמעות המילולית של הפסוק (לפיה, האיסור לבשל בשר בחלב חל אך ורק על גדי), לא היה אברהם נמצא חוטא כי הוא, כאמור, הגיש לאורחיו בן-בקר רך ולא גדי.

למעשה, קיימת דרך נוספת לפתור את הכביכול-סתירה שלפנינו, אולם דרך זו מחייבת את שלילת פרשנותם של חז”ל. אם נעשה כן, ניווכח כי הסתירה נעלמת מאליה: אברהם אבינו לא חטא (1) משום שתקופת חייו קדמה כידוע לתקופה שבה קיבלו בני ישראל את התורה (ולכן בהגישו לאורחיו חלב ובשר הוא בשום פנים ואופן לא יכול היה להפר את מצוות משה); (2) משום שגם אם נאמין כי אברהם אכן היה מודע למצוות התורה העתידה לבוא מסיני, הוא עדיין לא עבר על המשמעות המילולית, הטהורה והפשוטה של הפסוק בהכינו לשלושת אורחיו “חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר”. מיותר כמעט לציין, כי בשום מקום במִקרא לא מוזכר כי אברהם נענש בגין מעשים אלה ולכן אין סיבה להניח שעבר עבֵרה כלשהי בהתנהגותו.

ביאור אלטרנטיבי לפסוק

ועתה, לאחר שכל זה נאמר, ברצוני להציג ביאור אלטרנטיבי לפסוק “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”. כדי לעמוד על הכוונה המקורית של מצווה זו, יש לבחון שני גורמים שונים: (1) את מהות המצווה, או התוכן המילולי שלה; (2) את ההקשר שבו מופיעה מצווה זו. כאמור, בנוגע לגורם הראשון, חז”ל פירשו את העובדה שהציווי מופיע שלוש פעמים באומרם כי הכוונה היא לאכילה, לבישול ולהנאה והוסיפו כי האיסור חל על כל סוגי הבהמות הטהורות.

ברם אנו צריכים לשאול את עצמנו: אם באמת התכוון אלוהים להורות לנו לא לערבב בשר וחלב מכל סוג שהוא, מדוע אפוא מופיע הפסוק שלוש פעמים באותו נוסח בדיוק? מדוע לא מופיע, למשל: “לא תבשל בשר בחלב”, או “לא תאכל בשר בחלב” וכו’? מדוע הדגיש אלוהים דווקא את בישול הגדי ומדוע מופיעות המילים “בחלב אמו” שלוש פעמים ללא שינוי? אם נתייחס למשמעות המילולית של הפסוק, קרי אם לא נתחכם ונוסיף פרשנויות משלנו13 אלא נלך בהתאם לציווי: “לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ” (דברים יג 1), אזי ניווכח בנקל כי המצווה מתייחסת רק לגדי בחלב אמו, ועלינו לקבל זאת ללא סייג!

בנוגע לגורם השני, כאשר בוחנים את ההקשר שבו נאמר פסוק זה, מוצאים כי הפעמיים הראשונות שבהן מופיעה המצווה (שמות כג 19; לד 26) אינן מתייחסות כלל לדיני כשרות, אלא להבאת ביכורים ולשחיטת זבחים. אם לוקחים בחשבון שאלוהים הוריש לעם ישראל את הארץ מפני רִשעת הגויים (דברים ט 5) והזהיר אותם לא לאמץ את מנהגי הפולחן האלילי שלהם (שם, יב 4), ניתן להסיק כי חלק מאותם טקסים של הבאת הביכורים כלל בין היתר בישול גדיים בחלב אִמם. ולכן, כדי שבני ישראל לא יקריבו גם הם זבחים בצורה כזו, ציווה עלינו אלוהים שלא נבשל גדי בחלב אמו. בהקשר זה, מתגלה כי האיסור על בישול הגדי בחלב אמו איננו אלא איסור על עבודה זרה ואמונות טפלות.

אם מישהו סבור שמסקנה זו נשמעת קצת מופרכת, כדאי שייתן דעתו לדברים הבאים. חוקרים של תקופת המקרא מסכימים כי האיסור התורני על בישול גדי בחלב אמו רמז על כך שמִנהג מסוג זה רווח בקרב עמים מקומיים בתור טקס או פולחן אלילי. פולחן שכזה היה מקובל למשל בקרב אנשי העיר אוגרית ששכנה בסוריה הצפונית (ליד הנמל הקטן “מינת אל-ביצ’א”). העיר אמנם חרבה לפני יותר משלושת אלפים שנה, במאות ה- 15-12 לפנה”ס לערך, אך לוחות טין הכתובים בשפה האוגריתית שנתגלו בשנת 1929 חושפים בין היתר כמה מן המנהגים הדתיים של תושביה.14 וכך, באחד משירי אוגרית מופיע הפסוק הבא: “על האש שים שפע נוזלים. טבח גדי בחלב, טלה בחמאה”.15

על פסוק זה ממש כותב גינזברג כי “זהו אותו מנהג אלילי שהתורה אוסרתו” ומוסיף כי “האיסור מובא בפירוש אצל מועדי ישראל, אצל מועד הביכורים. מכיוון שבארץ ישראל העִזים ממליטות על פי רוב בימי הגשמים, הרי חג שבועות (הוא) זמן מתאים לזבח הגדי המבושל בחלב” (כתבי אוגרית, 1936: 77). גם קאסוטו מאשר זאת ומסביר כי הפסוק “טבח גדי בחלב, טלה בחמאה” מרמז על מנהג כנעני של בישול גדי בחלב בתור “טכס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה”.16 קאסוטו אף מציין כי בעקבות פולחן אלילי זה “מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ”ל (שמות כג 19): ‘ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה’ אלהיך [להביע לו את תודתך על תבואת האדמה אשר הוא נותן לך, אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען, ולפיכך] לא תבשל גדי בחלב אמו'”.17

אגב, אפילו הרמב”ם, שהתייחס לנושא בספרו “מורה נבוכים”, נאלץ להודות כי באשר “לאיסור בשר בחלב… לא בלתי-סביר בעינַי שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו במקום בו הזכיר את מִצְוַת העלייה-לרגל: שלש פעמים בשנה [יֵרָאֶה כל זכוּרך אל פני האדון ה’] (שמות כ”ג 17). הרי הוא כאומר: ‘בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה’ אלהיך (שם, שם, 19; ל”ד 26) אל תבשל שָם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושׂים’. זה הטעם הסביר ביותר בעינַי לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה שקראתי” (“מורה נבוכים”, חלק ג, פרק מ”ח).18

מעניין להביא מדבריו של רב העדה הקראית, חיים בן יצחק הלוי, שהתייחס גם הוא למצווה “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ” וגרס כי “כוונת מצווה זו היא להרחיק את בני ישראל מהעבודות הזרות ועבודות האלילים והאמונות הטפלות שעובדי עבודה זרה היו מתנהגים בהם. עבודות אלו גורמות בין היתר צער לבעלי חיים תוך אמונה טפלה שהדבר יביא לבני האדם מזל טוב”.19 “לכן”, הוא מוסיף, “אכילה או בישול כל בשר וחלב יחד שאינו עיקר ופרח, הורים עם הבנים, היא בהיתר, הואיל ותורתנו הקדושה לא אמרה לא תבשל גדי בחלב עמו, דהיינו כל בשר וחלב, אלא לא תבשל גדי בחלב אמו. אמו באלף ולא בעין”.20

ואמנם, רק בפעם השלישית – בספר דברים יד 21 – מופיע ציווי זה בהקשר של דיני כשרות. ואין להתפלא על כך. אדרבא, הלא ברור כשמש שאם הורה לנו הקב”ה שלא נקריב זבחים בצורת בישול גדי בחלב אמו, וַדאי אין בכוונתו שנעשה זאת למטרות אחרות, כמו אכילה. כמובן שלא. לכן הזהיר אותנו ה’ פן נקריב גדי בחלב אמו על ידי בישול, וחזר על כך שלוש פעמים בדיוק באותו הנוסח כדי שלא נעז אפילו לחשוב על בישול הגדי בחלב אמו – לא בעבור קרבן ולא בעבור אכילה ולא בעבור כל סיבה אחרת בעולם. Ω

[1] בבלי, חולין קטו, ע”ב.
[2] בפרשנותו לשמות לד 26. בקשר לזאת, מעניין שהתלמוד מציין כי “במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב. במקומו של רבי אליעזר – אִין (כלומר: כן). במקומו של רבי עקיבא – לא” (בבלי, יבמות יד, ע”א).
[3] בפרשנותו לשמות כג 19.
[4] ספר “משנה תורה”, הלכות ממרים פרק ב.
[5] “היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה” (משנה, מסכת אבות א, א’). ורבי עקיבא היה אומר: “מסורת – סייג לתורה” (שם, ג, י”ג).
[6] כפי שהדגיש רבי אליעזר פאפו בספרו “פלא יועץ”: “סיג לתורה צִוותה עליו התורה, כמאמר הכתוב (ויקרא יח, ל): ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, וכבר רבותינו הקדושים עשו גדרים וסייגים במסמרות נטועים, חמורים דברי סופרים מדברי תורה”  (סימן סיג, עמוד תל).
[7] כך כתוב בפירוש לשמות כג 19 ולשמות לד 26. בדברים יד 21, כתב אונקלוס: “לא תיכול בשר בחלב” (דהיינו, לא תאכל בשר בחלב) .
[8] למשל, בתלמוד הירושלמי, מגילה דף י, ב פרק א הלכה ט גמרא.
[9] ככתוב, הן במדרש תנחומא, פרשת משפטים, פרק ה; והן בתלמוד הבבלי, מגילה ג, א.
[10] בראשית יח 8. באותה הזדמנות ניתן להזכיר את הכיבוד שהוגש לדוד המלך, כמתואר בספר שמואל ב, יז 29: “וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל; כִּי אָמְרוּ, הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר”. גם כאן כולל התפריט בשר וחלב.
[11] מסכת יומא דף כח, ב. בתוספתא, מסכת קידושין פרק ה’, נאמר כי נוסף על התורה שבכתב, נתגלו לו לאברהם “טעמי תורה ודקדוקיה”; במדרש בראשית רבה, פרשת וירא, נאמר על אברהם שהיה יודע אפילו הלכות של בית-דין של מעלה.
[12] מדרש בראשית רבה, פרשת וירא.
[13] שנאמר: “אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר; לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם” (קהלת ז 16).
[14] משה קאסוטו, 1951, “האלה ענת”, עמוד 9.
[15] לוח “אלמ נעממ ויסממ”, פסוק 14; או עמוד 79 בספר “כתבי אוגרית” (1936) מאת חיים גינזברג.
[16] “האלה ענת”, 1951: 40.
[17] שם.
[18] אם איסור בשר וחלב נקשר לפי הרמב”ם לפולחנים אליליים, הרי שעל ידי הרב קוק נתפס איסור זה כחלק מן המגמה של ההסתייגות מהריגת החי. השילוב של שניהם יוצר מכפלה של רשע ושל תועבה מוסרית, שההלכה לא יכלה לסבול ואסרה אותה: “חיבור הבשר עם החלב יכפול את הרושם המוסרי, שראוי להיות רישומו הולך ונחקק ג”כ מעת המעבר, בעוד לא צמח האור הזרוע לעתיד לבוא”. לדידו של הרב, המכפלה הזאת של “הרצחת (=אכילת בשר) וגם ירשת (=בְחלב)”, היא כה בלתי נסבלת, שאל לנו להסתפק במחאה אילמת, אלא לפנות מקום לזעקה מוסרית גלויה. כך מסביר הרב את העובדה, שבעוד שבאיסורי הבשר האיסור חל רק על האכילה אבל לא על ההנאה (למשל, ניתן למכור בשר טריפה לגוי ובכך ליהנות ממנו), הרי בתחום של בשר וחלב האיסור מרחיק לכת יותר וחל לא רק על האכילה, כי אם גם על ההנאה: “הבשר והחלב ביחס תיקון המאכל הם כ”כ רחוקים, כ”כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה, בישול ואכילה” (הרב קוק, “חזון השלום והצִמחונות”).
[19] “ספר החינוך – מעיין חיים”, 1996, עמוד 315.
[20] שם, עמוד 316.

 

אולי גם יעניין אותך: