רוח הקודש בתנך זה אלוהים אחד מתוך שלושה?

אתם מאמינים ש'רוח הקודש' בתנ"ך זה אלוהים אחד מתוך שלושה?

מאחר שענינו בהרחבה כבר על נושא ה"שילוש", הבה נתמקד בשאלה אחת: האם רוח הקודש הוא "משהו", או שיש בו ממדים מסוימים שהופכים אותו ל"מישהו"? אפשר להוכיח בעזרת הכתובים שרוח אלוהים אינו רק כוח מופשט. רוח הקודש הוא חלק ממהותו של אלוהים, ויש לו אישיות ברורה. הברית החדשה מרחיבה בעניין האמיתות המבוססות האלה. מעניין שגם מסורות רבניות מאוחרות יותר מתייחסות בדרך דומה לאמיתות האלה.

מה אומר התנ"ך על רוח אלוהים? גם בעברית וגם ביוונית (pneuma) יש למילה הזאת שני מובנים – רוח שנושבת (או נשמת חיים), ורוח בניגוד לבשר.[73] התנ"ך גם מדבר על אנשים שהתמלאו ברוח (כלומר, קיבלו מן הרוח כוח שנדרש להם), ועל שפיכת הרוח (יואל ג' 1). הברית החדשה משתמשת באותם מונחים ובאותם דימויים כשהיא מדברת על רוח הקודש (רשימה להלן). אבל יש עוד מקומות חשובים בכתובים, שמדברים על פעולה אישית שאלוהים עושה בקרב בני האדם באמצעות רוחו. רוח הקודש מלמד ומדריך. אפשר למרוד בו ולהעציב אותו. אין ספק שמדובר באישיות, לא בכוח גרידא.

ראוי לזכור שהתנ"ך מדבר על 1) "רוחות" שהן חלק מצבא השמים (לדוגמה, מלכים א' כ"ב 19 ואילך), והכוונה למלאכים – טובים או רעים. 2) "רוחות רעות" (לדוגמה, שמואל א' ט"ז 14), שהן ישויות שטניות ולא רק כוחות מופשטים. 3) "רוח" האדם, והכוונה היא לדיעות, תפיסות, רגשות ורצון (לדוגמה, דברי הימים א' ה' 26; תהילים ל"ב 2; נ"א 10; ע"ג 21; משלי ט"ו 13; י"ח 14), או האדם הפנימי באופן כללי (לדוגמה, מלכים ב' ה' 26). כשם שיש רוח אנושית, יש גם רוח אלוהית.[74]

לפי תהילים ק"ו 33-32, כשבני ישראל חטאו במדבר הם חטאו לרוח אלוהים, "ויקציפו על מי מריבה, וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו". ישעיהו ס"ו 10 מדבר על אותו עניין, "והמה מרו ועיצבו את רוח קודשו, ויהפוך להם לאויב. הוא נלחם בם".

הפסוקים האלה מלמדים שהמרד של בני ישראל באלוהים העציב את רוח הקודש. לכן אין כל פלא שבמיכה ב' 7 עולה השאלה אם רוח יהוה יכול לאבד סבלנות (קוצר רוח). הפסוק במיכה ב' מבהיר לנו שרוח הקודש איננו רק כוח חיצוני של אלוהים, אלא המהות וההוויה שלו (זכור: אנחנו אנושיים בזכות רוח האדם שבנו, בזכות ההוויה הפנימית של כל אחד מאיתנו).

גם נחמיה הזכיר את פעולת הרוח במהלך הנדודים במדבר, "ורוחך הטובה נתת להשכילם, ומנך לא מנעת מפיהם ומים נתתה להם לצומאם" (נחמיה ט' 20). הפסוק הזה מלמד שאלוהים נתן את רוחו לבני ישראל במהלך הנדודים (ראה גם תהילים ק"ד 30), כדי שישכיל וידריך אותם בדרך (ראה גם קמ"ג 10 וזכריה ז' 12). אם כך, רוח אלוהים גם מלמד, משכיל, מנחה ומדריך! ואם אפשר לתת את הרוח, הרי שאפשר גם לקחת אותו, "הסתר פניך מחטאי וכל עוונותי מחה. לב טהור ברא לי, אלוהים, ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך, ורוח קודשך אל תיקח ממני" (תהילים נ"א 13-11).

בנקודה זו מן הראוי לשאול אם "רוח אלוהים" זהה ל"אלוהים". כן, ולא. אין ספק שלרוח יש אישיות, שהרי רוח הקודש הנחה את עם ישראל ואפשר להעציב או להכעיס אותו. ובכל זאת, רוח הקודש הוא רוח אלוהים, כלומר הרוח של אלוהים, ולא ישות נפרדת. אם כך, במובן מסוים, כשאלוהים נותן את רוחו, הוא נותן את עצמו ומעצמו. הנה המפתח שצריך תמיד לשמש אותנו בעניין זה: אלוהים נוגע בנו, מלמד אותנו, פועל בקרבנו ומעניק לנו כוח באמצעות רוחו.

קרא בעיון את ישעיהו ס"ג 14-11:

"ויזכור ימי עולם, משה עמו – איה המעלם מים, את רועי צאנו? איה השם בקרבו את רוח קודשו? מוליך לימין משה זרוע תפארתו? בוקע מים מפניהם, לעשות לו שם עולם? מוליכם בתהומות כסוס, במדבר לא יכשלו; כבהמה בבקעה תרד, רוח יהוה תניחנו. כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת."

הפסוקים האלה מספרים על נוכחות רוח הקודש במהלך הנדודים במדבר, ואף שופכים אור חדש על המאורע: היה זה רוח יהוה שנתן מנוחה לעם ישראל.

אם מחברים את כל הדברים האלה עם מה שנאמר בנחמיה ט' 20-19, מתברר שרוח אלוהים הוא זה שהתגלה בענן ביום ובעמוד האש בלילה, "ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר. את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך, ואת עמוד האש בלילה להאיר להם, ואת הדרך אשר ילכו בה. ורוחך הטובה נתת להשכילם".

אלוהים שוכן בקרבנו ברוחו (במובן מסוים, כפי שעולה מתהילים קל"ט 7, רוח אלוהים הוא נוכחותו, כלומר – הוא נמצא בכל מקום). מצד אחד אלוהים יושב בשמים, רחוק מהעולם הזה. מצד שני, הוא מעורב בכל ענייני היום יום, ונמצא כאן בינינו. הכיצד? באמצעות רוחו. זו הסיבה שאפשר להעציב את רוחו, וזו הסיבה שרוחו הוא זה שמנחה ומדריך אותנו.

זה גם ההסבר לאזכורים של הרוח במהלך היציאה ממצריים והנדודים במדבר. באותה תקופה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות עם ישראל בימי קדם, אלוהים התגלה לעמו באורח על טבעי. לכן יש שפע של אזכורים לנוכחות הרוח באותה תקופה. רוח הקודש היה שם, בקרב עמו!

בשמואל ב' כ"ג 2 מתואר היבט אחר של פעולת רוח הקודש, "רוח יהוה דיבר בי ומילתו על לשוני". אין ספק שמדובר בתיאור אישי. הרוח מדבר, וזוהי הוכחה לכך שמדובר ב"מישהו", לא ב"משהו". תהיה זו טעות לראות ברוח משהו ששווה לכוח מסוים של אלוהים, ותו לא.

בדברי הימים א' כ"ח 12-11 יש תיאור דומה:

"וייתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגִנזָכָיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפורת, ותבנית כל אשר היה ברוח עימו לחצרות בית יהוה ולכל הלשכות סביב לאוצרות בית האלוהים ולאוצרות הקודשים.

שים לב שהרוח הוא זה שנתן לדוד את פרטי התוכנית לבניית המקדש.

הנביא יחזקאל מספר שרוח יהוה נפלה עליו, ואז הורה לו יהוה מה לומר, "ותיפול עלי רוח יהוה, ויאמר אלי: 'אמור, כה אמר יהוה!' " (יחזקאל י"א 5). הפסוק הזה מלמד שיהוה מזוהה עם רוחו. דברים דומים נאמרים בנחמיה א' 30, "ותמשוך עליהם שנים רבות, ותעד בם ברוחך ביד נביאיך". כשהנביאים הדריכו והוכיחו, היה זה הרוח שדיבר דרכם (ראה גם מיכה ג' 8 וישעיהו ל' 1).

מעניין שבספרות הרבנית יש כמה אזכורים לכך שרוח הקודש מדבר, מכריז, זועק, מוכיח ואפילו משמש כיועץ לאלה שזקוקים להגנה.[75] הנה כמה דוגמאות:

• בתלמוד (משנה, סוטה ט ו; בבלי, סוטה מו א) נאמר שכאשר הזקנים ערכו את טקס העגלה הערופה (דברים כ"א 9-1) הם "לא היו צריכים לומר: 'ונכפר להם הדם' (שם), אלא רוח הקודש מבשרתן: 'אימתי שתעשון ככה, הדם מתכפר לכם' ".
• בפירוש לשמות א' 12, "וכאשר יענו [המצרים] אותו (את עם ישראל), כן ירבה וכן יפרוץ", נאמר בתלמוד (בבלי, סוטה יא א) שרוח הקודש מכריז להם, "כן ירבה (ישראל) וכן יפרוץ!" רש"י וגם פרשנים יהודים אחרים הסבירו את הפסוק הזה כך שמשתמע ממנו שרוח הקודש אמר למצרים שככל שהם יְענו יותר את עם ישראל, הוא יִרבה ויפרוץ.[76]
• בפרקי דרבי אליעזר פרק ל, כשישמעאל (בנו של אברהם) ואליעזר (עבדו) התווכחו מי יירש את אברהם – היות ששניהם הבינו שהם נלווים לאברהם בדרכו להקריב את יצחק (בראשית כ"ב) – ענה להם רוח הקודש ואמר, "לא זה יורש ולא זה יורש".
• באיכה רבה (בובר), פרשה ג נט-ס נאמר שלאחר שהקיסר הרומי הדריאנוס הוציא להורג שני יהודים ללא משפט, רוח הקודש זעק, "ראית, יהוה, עוותתי (את עיוות הדין שעשו לי). שופטה משפטי! ראית כל נקמתם, כל מחשבותם לי" (איכה ג' 60-59). זוהי דוגמה לתפילת הפגעה של רוח הקודש.[77]
• לפי ויקרא רבה (וילנא), פרשה ו ד"ה א, רוח הקודש "סניגוריה היא מלמדת, זכות לכאן ולכאן. אומרת לישראל 'אל תהי עד חינם ברעך', ואחר כך אומרת להקב"ה (משלי כד) 'אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו' " (ראה משלי כ"ד 29-28).[78]

בכל הקטעים האלה, ויש עוד רבים כמותם (ראה למשל בראשית רבה פד יא; מדרש זוטא שיר השירים ח; איכה רבה א), אין ספק שמדובר ב"מי" ולא רק ב"מה", בממד אישי של אלוהים ולא רק בכוח בלתי אישי, באלוהים עצמו ויחד עם זאת בישות "נפרדת" שיכולה לתווך בין אלוהים לאדם.[79] הציטוטים האלה מאוד מזכירים התייחסויות שונות לרוח הקודש מהברית החדשה, למרות שכמעט כל הטקסטים הרבניים שציטטתי נכתבו שנים רבות מאוחר יותר.[80] הגיע הזמן להשוואות.

אסכם את מה שראינו בפסוקי מפתח בברית החדשה. רוח הקודש מאציל מכוחו ומלביש בעוז (לדוגמה לוקס כ"ד 49; מעשי השליחים א' 8), נח, בא וצולח (לדוגמה לוקס ב' 25; מעשי השליחים ח' 16; י' 44; י"ט 6), מושח (לוקס ד' 18, שמצטט את ישעיהו ס"א 1; מעשי השליחים י' 38), ממלא (לדוגמה לוקס א' 15, 41; מעשי השליחים ב' 4; ד' 8, 31), מגלה (לדוגמה לוקס ב' 26; הראשונה לקורינתים ב' 10) ומדריך (למשל מתי ד' 1; מעשי השליחים כ' 22, רומים ח' 14), בדיוק כפי שעשה בתנ"ך. רוח הקודש מדבר דרך התלמידים (מתי י' 20; מעשי השליחים ו' 10), בדיוק כפי שדיבר ביד הנביאים בתנ"ך (ראה מתי כ"ב 43; מעשי השליחים א' 16; י"א 28; הראשונה לפטרוס א' 21). הספרות הרבנית מתארת לפעמים את רוח הקודש כמי שמדבר, אומר ופונה ישירות, וכך גם הברית החדשה (מעשי השליחים י' 19; י"א 12; י"ג 2).

פסוקים כמו מעשי השליחים ד' 25 ("בפי עבדך דוד אבינו אמרת ברוח הקודש") או כ"ח 25 ("היטב דיברה רוח הקודש לאבותיכם בפי ישעיהו הנביא") משקפים את התפיסה שרווחה בקרב כותבי הברית החדשה, תפיסה שתואמת כליל את דברי משה והנביאים. בנחמיה ט' 30 נאמר שאלוהים "העיד" בעמו דרך רוח הקודש, ואילו במעשי השליחים ט' 31 נאמר שהרוח "עודד" את המאמינים הראשונים. בפרק כ' 23 שאול אומר שהרוח "מצהיר", וככל הנראה הכוונה היא לאזהרות נבואיות.

רוח הקודש ניתן למאמינים (למשל לוקס י"א 13; יוחנן ז' 39; מעשי השליחים ב' 38; השווה עם נחמ' ט' 20), בדיוק כפי שהרוח ניתנה למשה ולזקנים (ראה במד' י"א 16-17,24-30). רוח הקודש נשפך וצולח, בדיוק כפי שהבטיח יואל הנביא (מעשי השליחים ב' 17-18; ראה גם מעשי השליחים ב' 33; י' 45), ובזכות מותו ותחייתו של ישוע, הרוח שוכן עכשיו בקרב עמו הקדוש של אלוהים (למשל יוח' י"ד 17; רומ' ח' 9,11; קור"א ג' 16; ו' 19; קור"ב ה' 5), בדיוק כפי שהכריזו הנביאים (ראה להלן).

רוח הקודש מלמד (למשל לוקס י"ב 12; יוח' י"ד 26; ראה גם מעשי השליחים ט"ו 28) ומשמש כיועץ (יוחנן י"ד 17-16; זכור את ויקרא רבה ו א). הרוח מנחם ומעיד על כל האמת הקשורה למשיח (יוחנן ט"ו 26; השווה עם ישעיהו י"א 2), ומדריך את תלמידיו אל כל האמת (יוחנן ט"ז 13). דוד קיבל מרוח הקודש הנחיות בעניין בניית המקדש, וישוע המשיח נתן לאחר תחייתו הוראות לתלמידיו בנוגע לרוח הקודש (מעשי השליחים א' 2).

האם הדברים שישוע אמר בבשורת יוחנן צריכים להמשיך ולהטריד אותנו, לאור כל הראיות שהבאתי מהתנ"ך והספרות הרבנית? ישוע הסביר לתלמידיו ש…

"המנחם, רוח הקודש שהאב ישלח לכם בשמי, הוא ילמד אתכם הכל ויזכיר לכם כל מה שאני אמרתי לכם… בבוא המנחם אשר אשלח לכם מאת האב – רוח האמת היוצאת מאת האב – הוא יעיד עלי… אבל הוא, אשר הוא רוח האמת, כשיבוא ידריך אתכם אל כל האמת, כי לא ידבר מעצמו, אלא את אשר הוא שומע ידבר ואת הבאות יודיע לכם.

יוחנן י"ד 26; ט"ו 26; ט"ז 13

זכור שהתנ"ך עוזר לנו להבין שכל מה שנעשה ליהוה, נעשה גם לרוחו. הברית החדשה מרחיבה בעניין זה. שאול לוקח את הדברים שאמר ישעיהו (ס"ג 10), ומייעץ לנו לא להעציב את רוח הקודש (אפסים ד' 30). ספר תהילים וגם ישעיהו מדברים על המריית פי הרוח, וגם ישוע מזהיר אותנו שלא לגדף את הרוח (מרקוס ג' 29-28) – כלומר, שלא נייחס את מעשיו המופלאים של הרוח לכוחות שטניים כלשהם. מי שמשקר לרוח הקודש, הריהו כמי שמשקר לאלוהים (מעשי השליחים ה' 4-3), ואנשים חוטאים "בוחנים" את הרוח (מעשי השליחים ה' 9) ו"מתנגדים" לו (שם, ז' 51).

מדוע הברית החדשה מזכירה את רוח הקודש יותר מהתנ"ך? משום שבוא המשיח ציין את תחילת העידן המשיחי, העידן שבו רוח הקודש פועל בצורה יחודית בקרב האנושות. בעידן הזה מתגשמת משאלתו של משה (במדבר י"א 29 – "מי יתן כל עם יהוה נביאים, כי יתן יהוה את רוחו עליהם"), עידן שבו הרוח נשפך וצולח, כפי שניבא יואל,[81] עידן שבו פסוקים כמו ויקרא כ"ו 12 ויחזקאל ל"ז 27 מתחילים להתגשם (ראה השנייה לקורינתים ו' 18-16).[82] הדברים האלה גם מסבירים מדוע ישוע לימד את תלמידיו על אישיותו של הרוח ועל פועלו, והכין אותם לעוז שהם עמדו ללבוש ממרום.

עלינו לזכור שלדברי הנביאים, המשיח יתאפיין על ידי משיחה יחודית של הרוח, מה שמקבל אישור מקיף מסיפורי הבשורות (ראה ישעיהו י"א 3-1. ראה גם מ"ב 1; ס"א 3-1; מתי י"ב 28; לוקס ד' 14; מעשי השליחים י' 38; המילה "משיח" כמובן פירושה זה שנמשח, שזכה למשיחה מיוחדת). הברית החדשה מבטיחה שתלמידיו של המשיח יזכו למשיחה דומה, שרוח הקודש יאציל עליהם איכויות יחודיות ויכולות על טבעיות (ראה הראשונה לקורינתים י"ב 11-7; גלטים ה' 23-22).[83]

פרקים ל"ו ול"ז ביחזקאל גדושים בדימויים משיחיים. אלוהים מבטיח שם לשים את רוחו בקרבנו כך שנוכל להתהלך בדרכיו ולשמור את מצוותיו. הנבואה הזאת התגשמה בזכות בואו של המשיח. רוח הקודש, שאינו רק כוח מופשט ועלום אלא תמצית ההוויה של אלוהים, שוכן עכשיו בקרבנו. זו הסיבה שמאוד "טבעי" לנו לשמור את מצוותיו של אלוהים, שכן באמצעות רוחו הוא – אלוהים – שוכן עכשיו בקרבנו. על רקע זה הברית החדשה מדברת על "ההתחברות ברוח הקודש" (השנייה לקורינתים י"ג 14). התנ"ך, הספרות הרבנית והברית החדשה – כולם מקשרים בין רוח הקודש לחדוות ה' (לדוגמה תהילים נ"א 12-11; פסיקתא רבתי יב א; רומים י"ד 17).

ברומים ח' 27-1 שאול מתאר באריכות את החיים החדשים האלה ברוח. הפסוקים האלה מהווים פרשנות מלאת השראה של יחזקאל ל"ו 27-25, הבטחה שעוד תתגשם ושכל עם ישראל יהיה עד לה, וכן רבים אחרים – יהודים וגויים גם יחד – שכבר קיבלו חיים חדשים במשיח. אלוהים אמר ביד יחזקאל:

"וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקַי תלכו ומשפטַי תשמורו ועשיתם.

החוויה המופלאה הזאת של רוח הקודש הפכה לדבר מוחשי עבור מיליוני בני אדם ברחבי העולם – בזכות ישוע המשיח. בעבר היה הטבע שלהם משועבד לחטא, לחורבן ולסיפוק אנוכי. היום הם חיים למען מטרה אחת – כדי לפאר את אלוהים. היכן שהיתה שנאה, יש היום אהבה. היכן שהכעס שפע, היום יש שלום ושלווה. היכן שהיתה תאווה, היום יש ריסון עצמי. היכן ששרר החושך, היום יש אור. זוהי השפעתו של רוח הקודש בחייהם של המאמינים!

לסיכום, השאלה האמיתית איננה אם רוח הקודש הוא "הישות השלישית בשילוש" – אגב, זהו צירוף מילים שאינו קיים בשום מקום בברית החדשה. השאלה היא אם מה שהברית החדשה מלמדת אודות רוח הקודש תואם את מה שנאמר בתנ"ך, ואם יש איזה בסיס משותף לה ולחיבורים יהודים מסורתיים מאוחרים יותר. התשובה היא כן, בהחלט. רוח הקודש הוא "מישהו" ולא סתם "משהו". הוא מזוהה ישירות עם אלוהים, אם כי הוא מתואר כמשהו נפרד. על בסיס זה הסיקו התיאולוגים שרוח הקודש הוא "הישות השלישית בשילוש".[84]

בכל מקרה, בדבר אחד אין ספק. הדברים שהברית החדשה מלמדת על אישיותו של רוח הקודש ועל פועלו אינם סותרים את מה שנאמר בתנ"ך. אפילו יהודי דתי יוכל למצוא הקבלות בין התפיסה הזאת לבין הספרות הרבנית.

 

_{73. לדבריו של א' ספייזר, מלומד יהודי בכיר בתחום השמי, "המילה רוח משמשת קודם כל במשמעות של רוח שנושבת, בּריזָה. המשמעות השנייה שלה היא נשמת חיים, ולבסוף יש לה מובן רוחני. אבל המשמעות האחרונה היא מוחשית יותר משהיא מופשטת". E.A. Speiser, Genesis, Anchor Bible (Garden City, N.Y.: Doubleday, 1962), 5, הערה a לבראשית א' 2.}

_{74. בראשונה לקורינתים ב' 11 נאמר, "מי מבני אדם יודע את אשר באדם זולתי רוח האדם אשר בקרבו? כן גם את אשר באלוהים אין יודע זולתי רוח האלוהים".}

_{75. אלן אנטרמן מכיר בקושי שעולה משימוש זה ומציין, "יש בעיה כשמשתמשים במונח 'רוח הקודש' בהקשר של האצלה או כמילה נרדפת לאלוהים". אבל הוא מפחית בחשיבותו של שימוש כזה, "ההאצלה היא בהכרח תוצר של שימוש חופשי בדימויים, ואין פירושה שרוח הקודש הוא ישות נפרדת מאלוהים. גם אין הכוונה לכך שרוח הקודש הוא איך שהוא חלק מהאלוהות, כפי שהדבר רווח בתפיסה הנוצרית של רוח הקודש… לפעמים [המונח] משמש כמילה נרדפת לאלוהים, ובמקרים אחרים הוא מתייחס לכוחה של נבואה שניתנת בהשראת אלוהים". Alan Unterman, "Ru'ah Ha-kodesh", Encyclopedia Judaica, CD ROM edition (Israel: Judaica Multimedia, 1997). 14:364-67. אם הצהרות כאלה יכולות להיאמר בנוגע לכתבי הרבנים, אני תוהה אם יש מקום למסקנות דומות גם כשמדובר בברית החדשה. לפי ה' לאו, H. Loewe, Rabbinic Anthology, 7, שמתייחס לפסיקתא רבתי יב א (היכן שאלוהים מדבר אל רוח הקודש), "לא יהיה זה מדויק וגם לא חוקי להשתמש בפסוק רטורי כמו הפסוק הנ"ל, כטיעון לקיומו הנפקד של רוח הקודש" (ראה גם שם, 677, הערה 50). אבל האם באמת מדובר ב"קיום נפרד" או בהבחנה בין אלוהים במובן הכללי לבין רוח הקודש?}

_{76. המדרש הרבני אף מוצא כאן משחק מילים: מצריים אמרו, "פן ירבה"; רוח הקודש אמר, "כן ירבה". ראה רש"י לשמות א' 12.}

_{77. וויליאם ג' ברוידה, המתרגם הנכבד של ספרות רבנית קלאסית, משווה את רומים ח' 27-26 לקטע זה, וטוען שככל הנראה ברומים ח' "רוח הקודש הוא האנשה של ישראל, ומפגיע לפני אלוהים בעד ישראל".William G. Braude, The Legends of the Jews, 195, n. 2 (ותודה על ההצעה הזאת לאח קידמון הולמס, מהמנזר על שם סנט גרגורי הגדול בפורטסמות, רוד איילנד. כך במקור, המתרגמת). אף על פי שקשה להניח שרוח הקודש ברומים ח' 27-26 הוא האנשה של ישראל, אין ספק שיש הקבלות מדהימות בין הדרך שבה הברית החדשה מציגה את רוח הקודש לבין הדרך שבה עושה את זה הספרות הרבנית, כפי שאבהיר בהמשך.}

_{78. המילה הארמית שמשמשת כאן ל"סניגוריה" שאולה מהמילה יוונית synegoros. בברית החדשה, רוח הקודש נקרא פרקליט – תרגום של המילה היוונית parakletos. יש קשר הדוק בין שני המונחים האלה, אף על פי שהדימויים הרבניים שמשמשים כאן מרחיקים לכת מעבר לכל מה שנאמר בברית החדשה ומציגים את רוח הקודש כישות נפרדת, אישית.}

_{79. כפי שצוין בהערה 75 למעלה, במדרש המפורסם מהמאה השמינית והתשיעית – פסיקתא רבתי יב א – אלוהים מדבר אל רוח הקודש.}

_{80. אם הסמכויות הרבניות בחמש מאות השנה הראשונות לספירה ראו בהתייחסות לרוח הקודש בברית החדשה משהו מעליב, לא יהודי ולא מקראי, מדוע הם השתמשו בחיבורים שלהם בדימויים דומים? ידוע שכאשר התפתחה הדוקטרינה הנוצרית ואפולוגטים נוצריים השתמשו בטקסטים משיחיים מסוימים, הרבנים הרחיקו את עצמם בכוונה מלאה מהתפיסות והפרשנויות האלה ואפילו כתבו פולמוסים נגדם (שים לב גם לעובדה שמוזכרת למעלה, שהתפיסה החשובה של התרגומים לארמית לגבי "דבר ה' " – שכל כך דומה לתפיסה של הברית החדשה לגבי דבר אלוהים – נעדרת לגמרי מהספרות התלמודית). אם כך, מדוע דיברו הרבנים בחופשיות כה רבה על רוח הקודש, במונחים המקבילים לאלה שבהם משתמשת הברית החדשה? האם יתכן שלא היה אז כל ניגוד בין השתיים? האם יתכן שתגובת הנגד לנצרות התעוררה רק מאוחר יותר, כששני הצדדים התקבעו בגישות שלהם – שאף אחת מהן לא ממש תאמה את הכתובים? האם התגובה של הרבנים נועדה לתמוך בגישה (השגויה), שלפיה הנוצרים מאמינים שרוח הקודש הוא אחד משלושה האלים שהם עובדים? (ראה את דבריו של לאו בהערה 72 למעלה.)}

_{81. סעדיה גאון, בחיבורו הקלאסי "אמונות ודיעות" פרק ח, הולך בעקבות התלמוד, שרואה בנבואתו של יואל אות לעידן המשיחי: כל עם ישראל יוכל לנבא בעידן זה! סעדיה גאון אומר, "וייבנה כל הארץ עד שלא ישאר בה מקום חרב ולא שומם, כאומרו: 'והיה השרב לאגם וצימאון למבועי מים'. ואז יתגלה אור השכינה זורח על בית המקדש, עד שיהוּ כל המאורות ביחס אליו חשוכים או עמומים… עד שכל מי שאינו מכיר את דרך בית המקדש ילך לאור אותו הנוגה לפי שהוא משוך מן השמים עד הארץ, כאומרו: 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'. אז תרבה הנבואה באומתנו, ואפילו בנינו ועבדינו, כאומרו: 'והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם' וגו'… עד שאם הלך אדם לארץ משאר הארצות ויאמר: 'אני מן המאמינים (אני מישראל)', יאמרו לו: 'אמור לנו מה היה אתמול ומה יהיה מחר' בדברים שהם סתומים להם. וכאשר יאמר להם, יתאמת להם שהוא מן האומה (מעם ישראל)". "אמונות ודיעות", מאמר שמיני, 35-31.}

_{82. בוויקרא כ"ו 12 אלוהים מבטיח לישראל שאם יצייתו לו, "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו לי לעם". איך זה יקרה? באמצעות רוחו! ביחזקאל ל"ז 27 נאמר שבעתיד ישכון אלוהים בקרב עמו. בשלב זה הדבר מתרחש באמצעות רוחו, "בו (בישוע) כל הבניין (הכוונה לכל המאמינים) מחובר יחד וגדל להיות היכל קודש ליהוה, ובו גם אתם (כלומר יהודים וגם גויים) נבנים יחדיו להיות משכן אלוהים על ידי הרוח" (אפסים ב' 22-21). היות שעמו של אלוהים מפוזר בכל העולם ואינו מרוכז במקום אחד, הוא אינו שוכן במבנה אחד. באמצעות רוחו, כל המאמינים מחוברים ביחד ומשמשים כמקום משכנו של אלוהים.}

_{83. סיגל, ללא כל ראיות תומכות, פשוט מתכחש לעובדה שהנוצרים/משיחיים יכולים לחולל בכוח רוח הקודש ניסים באמונה. בהסתמך על מרקוס ט"ז 18-16 והראשונה לקורינתים י"ב 31-4, סיגל כותב, "אבל האם המשיחיים באמת יכולים לחולל ניסים כאלה? לא, כמובן שלא! …מה הסיבה לחוסר היכולת של המשיחיים להגשים את דבריו של ישוע? אין ספק שהמשיחיים אינם יכולים לחולל את הניסים האלה משום שאין כל תוקף להכרזותיו של ישוע".Sigal, The Jew and the Christian Missionary, 260-61. האם סיגל היה מאשר את תוקפן של ההכרזות של ישוע אילו הוא היה עד לניסים אמיתיים, על טבעיים, שמפארים את אלוהים ונעשים בשמו? תמצית מעודכנת של עדויות שלוקטו על ידי הארגון Assemblies of God ראה אצל Ralph W. Harris, Acts Today: Signs and Wonders of the Holy Spirit (Springfield, Mo.: Gospel Publishing House, 1995). ראה גם אצל David C. Lewis, Healing: Fiction, Fantasy or Fact? (London: Hodder & Stoughton, 1989).}

_{84. לדיון בתפיסה של השכינה (הנוכחות הגלויה של אלוהים) בספרות הרבנית, שלעיתים קרובות מקשרת בינה לבין רוח הקודש, ראה טיעונים 3.2-3.1.}