מה זה "החטא הקדמון" והאם מדובר ברעיון נוצרי או יהודי?
יש טענה כי רעיון החטא הקדמון ועונשו זר ליהדות ואיננו אלא המצאה של מחברי הברית החדשה. ההנחה היא כי באומרו "יהדות", ודאי התייחס מפרסם המאמר ליהדות ההלכה/יהדות חז"ל ולכן, הבה ונצא למסע קצר בנבכי כתביהם של חכמינו וניווכח האם אמנם צדק המחבר באומרו כי אין לתיאולוגיית החטא הקדמון דבר עם היהדות הרבנית.
רק נזכיר בקצרה כי מאחורי רעיון זה עומדת התפיסה כי עקב חטאם של אדם וחווה בגן-עדן (אכילת הפרי האסור), נגזר על כל צאצאיהם לדור ודור מוות וכליון רוחניים ופיזיים.
לא נתייחס כאן באריכות לכך שרעיון זה והשלכותיו כבר מופיעים בתנ"ך, אך נפנה את אוהבי הספר אל מספר מקומות מפתח, כמו למשל: בראשית ב` 17; בראשית ג` 19; בראשית ו` 5; בראשית ח` 21; מזמור נ"א 7; איוב י"א 12; קהלת ח` 6-11 (אגב, אני אף ממליץ לבחון פסוקים אלו לאור פירושי חז"ל). כמובן כי ספרות הברית החדשה נותנת משנה תוקף לתוראה הזו וניתן לראות זאת באופן מובהק, למשל באיגרת אל הרומיים ג` 9, 23; באל הרומיים ה` 12-19; באל העברים ט` 27-28; ובאגרת הראשונה לשמעון-כיפא א` 23. הברית החדשה מוסיפה ומלמדת כי כשם שטבענו החוטא איננו תלוי במעשינו, כך גם ישועתנו אינה תלויה אלא בחסדו של אבינו שבשמים.
הבה, אם-כן, נצא למסע כרונולוגי לא ארוך דרך 4 קטעים מכתביהם של חז"ל ונראה מהי עמדתם בנוגע לחטאם של אדם וחווה. למעשה, מייד ניווכח כי כל אחד מהם מדבר בפני עצמו ואינו מותיר מקום למשחק או לפרשנות מפותחים מדיי.
תחילה אפוא נפנה אל ספר "ילקוט שמעוני" המשתף אותנו בדיון מעניין בשאלת "מאימתי יצר הרע נתון באדם, משעת יציאה או משעת יצירה?". דהיינו, כאן אין ויכוח כי יצר הרע שולט באדם כבר בהיוולדו, אך השאלה העומדת על הפרק היא האם הוא קיים כבר בשעת יצירת העובר או רק משעה בה יוצא התינוק לאוויר העולם.
הנה הדברים במלואם: "אמר ליה אנטוניוס לרבי: מאימתי יצר הרע נתון באדם, משעת יציאה או משעת יצירה? א"ל: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. א"ר: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ". אנטוניוס (חכם יווני) ורבי מתחבטים בשאלה וכל אחד מביא טיעון לצד שלו. רבי היה סבור כי יצר הרע מצוי כבר משעת יצירה אך אנטוניוס שיכנע אותו כי החטא מצוי באדם רק משעת יציאה. כך או כך, הדעה הסופית קובעת כי התינוק יוצא כאשר הוא כבר "נגוע" ביצר הרע. כעת שואלים אנו: מה עשה תינוק זה כדי שידבק בו החטא? הלא הוא רק יצא לעולם ועדיין לא הספיק לעשות מאומה. התשובה המתבקשת היא שחטא נמצא בו ללא קשר למעשיו והוא ככל הנראה ירש אותו על לא עוול בכפו.
המדרש השני אשר נציג כעת ("בראשית רבה"), מבהיר באופן קיצוני ביותר מהי דעתם של חז"ל בנוגע להשלכותיו של החטא הקדמון. להלן ציטוט הדברים: "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה. ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה? אמר להם: על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה. הה"ד (איוב כא) ואחריו כל אדם ימשוך. ומפני מה ניתן לה מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת".
אכן מילים קשות, לכל הדעות. ברם המדרש אינו מסתפק בכך שהוא מטיל את מלא כבוד האשמה על האישה, אלא קובע כי מעשיה של חווה הביאו לשפיכת דמו של אדם ואף גרמו מוות לעולם כולו. במילים אחרות, מאז מעשיה של חווה ובגללם, נכנס אפוא מושג המוות לעולם.
המדרש הבא ("דברים רבה") מוכיח מעל לכל ספק כי החטא עובר בירושה, ואלה דבריו: " אמר משה: רבש"ע, ל"ו כריתות הן שאם יעבור אדם על אחד מהן חייב מיתה. שמא עברתי על אחת מהן, למה אתה גוזר עלי מיתה? א"ל: בחטייא של אדם הראשון אתה מת, שהביא מיתה לעולם". כאן מתלונן משה רבנו על-כך שנגזר עליו למות. כאשר הוא מבקש לדעת בעבור איזה חטא עליו לסבול את המוות, עונה לו הקב"ה בפשטות כי בגין חטאו של אדם הראשון הוא ימות.
המקור האחרון אשר נביא ("קיצור שולחן ערוך"), מאוחר הוא יותר משלושת הראשונים ושייך הוא לספרות ההלכה של חז"ל. הדברים לקוחים מהוראות ההלכה בנוגע להכנות ערב יום הכיפורים והנה הם כלשונם: "נוהגין לעשות כפרות בערב יום הכפור באשמורת הבוקר שאז הרחמים גובר, לוקחין תרנגול שאינו מסורס לזכר ותרנגולת לנקבה ולאשה מעוברת תרנגול, ותרנגולת. תרנגול שמא הולד הוא זכר ואם הולד היא נקבה די לאמה ולבתה בתרנגולת אחת ואפילו שאר בני אדם יכולין שנים ליקח כפרה אחת".
לפי הנוהג, נאמר לנו כאן, חייב הגבר לקחת תרנגול כדי לכפר על עצמו ואילו אישה בהריון חייבת בשני תרנגולים, זכר ונקווה, משום שעליה לכפר עבורה ובעבור התינוק אשר ברחמה. כעת נשאלת השאלה הבאה: מדוע חייב העובר בכפרה אם עדיין לא יצא לאוויר העולם והספיק לחטוא במעשיו? כמובן כי התשובה המתבקשת, לאור 3 המדרשים הקודמים אשר הצגנו, חייבת להיות שהעובר (בדמוה למשה רבנו במדרש הקודם) ירש את ייצרו הרע מחטאו של אדם הראשון ולכן חייב אף הוא בכפרה על לא עוול בכפו.
כעת שפטו נא בעצמכם; האם לדעתכם צדק מחבר אותו מאמר באמרו כי אין לרעיון החטא הקדמון ועונשו דבר וחצי דבר עם יהדות חז"ל? האם צדק בטענתו כי מחברי הברית החדשה בדו מליבם את תוראת החטא הקדמון בניגוד גמור ליהדות הרבנית?? האם אין זה מובן לגמרי כי לאור העמדות העולות מן המדרשים לעיל, עומדת דעתו של מחבר אותו מאמר על קרעי תרנגולת ומחוסרת היא כל בסיס אמיתי להישען עליו???
כיהודי רפורמי אני לא מאמין ב'חטא קדמון' או בנפילתו של המין האנושי. אני לא חושב שהמין האנושי הוא מרושע או חוטא מעצם טבעו. אתם כן?
יהודים וגויים משיחיים מאמינים שאיבדנו את המעמד המקורי שהיה לנו כשנבראנו, וששחיתות מוסרית היא חלק בלתי נפרד מהטבע שלנו. אנחנו לא מאמינים שבני האדם הם חוטאים גמורים, ושאינם מסוגלים לעשות משהו טוב או לבחור באפשרות הטובה. אנחנו כן מאמינים שמעצם טבענו יש לנו נטייה לעבר כל מה שהוא חוטא ושנטייה זו היא חסרת כל תקווה. אנחנו כן מאמינים שאנחנו מתבוססים עמוק בחטא. בגלל חטאו של אדם הראשון – ועלינו לזכור שעל פי התורה אדם היה אבי המין האנושי – יש בכל רגע, בכל יום, מעשי רצח, אונס, גניבות ופשעים. בגלל חטאו של אדם אנחנו הורגים זה את זה במלחמות, משליכים זה את זה לבתי סוהר, מענים איש את רעהו ואפילו רוצחים עמים שלמים בגלל האכזריות שטבועה בנו. אנחנו מוציאים מיליונים מדי שנה כדי לספק כל תאווה מינית חוטאת – כולל פדופיליה – ומבזבזים מיליונים רבים עוד יותר על סמים ועל כימיקלים אחרים שאנחנו מכורים להם. אפילו הטובים שבינינו מודעים לחסרונות המוסריים שלנו, לכך שאנחנו עושים כל מיני דברים שאנחנו כלל לא רוצים לעשות. אנחנו שופטים את מי שנוהג כך ומתביישים במחשבות שלנו, במילים שיוצאות מפינו, במעשים שלנו. למרבה הצער, אנחנו חוטאים מעצם טבענו.
לפני שנבדוק מה נאמר על כך בתנ"ך, אני רוצה להסביר למה אני מתכוון במונח "החטא הראשוני". אנחנו לא מאמינים שבני האדם אינם מסוגלים לעשות מעשה טוב, שכולנו מרושעים מעצם טבענו ומסוגלים לעשות אך ורק את הרע. להיפך, אנשים רבים ניחנו בתכונות נאצלות וראויות להערצה, ואפילו באדם המרושע ביותר יש כמה תכונות מוסריות חיוביות. אבל אנחנו מאמינים שכשאדם הראשון חטא, גם אנחנו חטאנו, וכך הפך המין האנושי לחוטא מעצם טבעו.[341]
לפי התורה, אלוהים ברא את המין האנושי כשהוא מושלם, ונתן לנו רצון חופשי ויכולת לבחור בציות מוחלט. הטבע שאיתו נבראנו מלכתחילה לא היה טבע חוטא; לא היינו מושחתים מעצם טבענו. אבל כשאדם וחווה – ההורים של המין האנושי – בחרו לחטוא, הם יצרו תגובת שרשרת נוראית, ומאז החטא הוא "בדמנו", בדיוק כפי שווירוס HIV נמצא בדמם של רוב התינוקות שנולדו לאם חולת איידס.
אף ילד אינו צריך ללמוד איך מורדים, משקרים או נוהגים באנוכיות. כל הדברים האלה באים לו באופן טבעי. רובנו נוטים למתוח ביקורת על הוריהם של ילדים שאנחנו מכירים – "אני לא הייתי סובל התנהגות כזאת מצד ילדי" – עד שנולדים לנו הילדים שלנו! האם בתור הורה לא שאלת מדי פעם את עצמך, "ממי הבן (או הבת) שלי למד להתנהג כך?" האמת היא שהם לא "למדו" להתנהג כך. זה בא להם באופן טבעי! אין כל טעם להאשים בהתנהגות שלהם את "הילדים הרעים" ש"הילדים הטובים" שלנו מסתובבים איתם, משום שהוריהם של "הילדים הרעים" אומרים אותם דברים על הילד שלך. וחוץ מזה, רוב ההרגלים הרעים שהילדים שלנו בכל זאת סיגלו לעצמם, הם ראו אצלנו – אצל הוריהם, ואנחנו למדנו את ההרגלים האלה מההורים שלנו, שלמדו את זה מההורים שלהם …יש משהו מאוד פגום במין האנושי.
האם לא מוזר שהדברים שאנחנו אוהבים ונהנים מהם באופן "טבעי" הם בדרך כלל כל אותם דברים שלא מועילים לנו? שרק מזיקים לנו? אני לא מכיר מישהו שמסוגל לאכול להנאתו כמויות אדירות של כרוב ניצנים. כל כך קל לנו לאכול יותר מדי, לישון יותר מדי, להתמכר לתאווה כזו או אחרת של הבשר. לעומת זאת אנחנו זקוקים לנחישות ולהחלטיות כדי להקפיד על משמעת בחיינו. משהו בסיסי ביותר השתבש.
בדיוק כמו שלא צריך להשקיע כל כוח כדי לשוט בכיוון הרוח, ומאמץ ניכר כדי להפליג בכיוון הנגדי, כך איננו צריכים להשקיע כל מאמץ כדי לעשות את הרע, ומאמצים רבים כדי לעשות את מה שנכון וראוי לעשותו. האם אתה צריך לאכוף על עצמך משמעת כדי לאכול ממתקים? האם אתה צריך לשלוט בעצמך כדי לחשוב מחשבות מלאות זימה? האם קשה לך להתעצל? האם קשה לך לנהוג באנוכיות? אין כל ספק שהטבע שלנו נוטה לעבר כל מה שהוא רע ושגוי.
בוא נבדוק את זה מזווית אחרת. חשוֹב איך נראים החיים בשמים. האם אתה חושב שיהיו שם מעשי רצח? ומה לגבי שנאה? כעס? חמדנות? מרירות? אנוכיות? טומאה? קללות? שקרים? האם תזדקק שם לכלב שמירה כדי לשמור על הבית, או אקדח כדי לגרש גנבים ופורצים? האם יהיו שם בתי סוהר רחבי ידיים כדי לאכלס את כל הפושעים? האם תחיה שם בפחד מתמיד? כמובן שלא, אחרת השמים לא היו מה שהם. וזאת בדיוק הנקודה.
בספר בראשית נאמר שכל מה שאלוהים ברא היה טוב. כשאלוהים סיים את מלאכת הבריאה, הוא אמר "טוב מאוד" (וגם אם אינך מסכים איתי, גם אם אינך מתייחס לפרקים אלה במובנם המילולי, אינך יכול להתחמק מהמסר הכללי שעולה מהם: אלוהים היה שבע רצון ממלאכת כפיו, והכריז שהיא טובה מאוד). כמה פרקים אחר כך כבר נכנסים לתמונה בושה, פחד, צביעות והכחשה לצד קנאה, רצח (בנם בכורם של אדם וחווה הרג את אחיו), שחיתות, סטיות וכל צורה אחרת של רשע, עד כדי כך שאלוהים החליט למחות את המין האנושי מעל פני האדמה, חוץ מנוח ובני משפחתו. אדם וחווה היו נזר הבריאה, שיאה של הבריאה. הילד הראשון שנולד להם (זה קרה אחרי המרד, שהרי לא נולדו להם כל ילדים לפני כן), הפך לרוצח.
משהו נורא קרה בין פרק א' בבראשית, שם הכריז אלוהים שהכל "טוב מאוד", לבין פרק ד', כשקין הרג את הבל. אנחנו מכנים את ההתרחשות הזאת "החטא הראשוני", או "החטא הקדמון". חטא זה מסביר מדוע ילדים הורגים את הוריהם ומדוע הורים מתעללים בילדיהם; מדוע יש נשים שמוכרות את גופן למטרות מבישות, ומדוע יש גברים שאונסים נשים ללא כל בושה; מדוע כל מדינה צריכה להקים צבא מיומן, ואם אפשר גם מאגר של תחמושת גרעינית כדי להגן על עצמה משכנותיה; ומדוע במאה העשרים ואחת עדיין יש במדינות נאורות כמו אמריקה ודרום אפריקה גזענות וחוסר צדק; איך זה שבאירופה התרבותית יכלו הנאצים לחולל שואה ואיך יכול להתבצע טיהור אתני בקרב הבוסנים. חטאו של אדם הראשון מסביר גם את קיומן של מחלות בעולם, את לידתם של תינוקות נכים, את העשבים השוטים שהאדמה מצמיחה ואת קיומם של בעלי חיים טורפים. אבל לא כך היה העולם כשאלוהים ברא אותו.
בראשית תולדות האנושות נכנס החטא לתמונה, ומאז מצבנו רק הולך ומדרדר. אנחנו לא יכולים לחלץ את עצמנו מהטבע שלנו. על כך אמר אלוהים דרך ירמיהו הנביא, "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? גם אתם [לא] תוכלו להיטיב למודי הרע" (ירמיהו י"ג 23).
המאה העשרים היתה המאה הנוראית ביותר בהיסטוריה, מלאה זוועות בקנה מידה לאומי, במעשי רצח ובמלחמות.[342] כל טכנולוגיה חדשה שהאדם ממציא הופכת עד מהרה לכלי משחית – בין שמדובר בכלי נשק המתבססים על טכנולוגיה מתקדמת ונועדו להשמדה המונית, ובין שמדובר בכל אותם דברים שאפשר למצוא באינטרנט ונועדו לנצל ולשעבד את המשתמשים. משהו מאוד יסודי השתבש בקרב בני מיננו! כשאנחנו רואים שלט שמזהיר "לא לגעת!" אנחנו מאוד רוצים לגעת. נכון?
ההיגיון אומר שאלוהים לא ברא אותנו רעים במהותנו, אחרת הוא לא היה ניחַם בצורה כה עמוקה על חטאינו, וגם לא היה מוצא לנכון למחות (להשחית) אותנו מעל פני האדמה לפני שנשחית את עצמנו (ראה בראשית ו' 12-1).[343] זכור שהיו אלה אנשים "נורמליים"-כביכול שלקחו חלק בזוועות השואה, בין שעשו את זה בצורה פעילה ובין שבדרך פאסיבית. כך זה היה גם עם רצח העם הקמבודי, עם הטיהורים הקומוניסטיים ועם הטרגדיה של רואנדה. אנשים עשו דברים שמעולם לא חלמו לעשות. האם גם אתה מצאת את עצמך בנסיבות כאלה – אפילו אם מדובר במעשים מזוויעים פחות?
שאל את האדם הדתי או המוסרי ביותר שאתה מכיר אם יש מחשבות כמוסות או מאוויים שיביכו אותו אילו אחרים ידעו על כך (אתה יכול להפנות את השאלה הזאת גם לעצמך). כמה פעמים עשית משהו טוב, ומאוחר יותר גילית שבעצם מאחורי המעשה הנאצל היו גאווה וצדקנות עצמית? כזה הוא טיבו של הטבע האנושי – טבע פגום וחוטא. אצטט שוב את ירמיהו, "עקוב הלב מכל ואנוש הוא. מי ידענו?" (י"ז 9).
אולי אתה שואל, "אם כך, איך אתה מסביר את האיכויות הנאצלות שלנו? איך זה שאנחנו בכל זאת מצליחים להתגבר על פיתויים ולהשתפר במובן המוסרי?" התשובה פשוטה: נבראנו בצלם אלוהים, והוא נתן לנו מצפון ששואף להרחיק אותנו מהרע על כל צורותיו ולקרב אותנו לעבר הטוב. אבל הצלם האלוהי שקיים בנו הוכתם, הושחת, התקלקל. הנה מה שנאמר על כך בבראשית ה' 1, 3, "זה ספר תולדות אדם. ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו… ויחי אדם שלושים ומאת שנה, ויולד בדמותו, כצלמו, ויקרא את שמו שת".
אלוהים ברא את אדם בצלמו המושלם, אבל אדם – לאחר שמרד וחטא – הוליד בן בדמותו שלו, בצלמו הפגום והלא מושלם. צלמו של אלוהים אבינו הושחת דרך צלמו של אדם עד כדי כך שבעצם טבענו אנחנו ילדיו של אדם יותר משאנחנו ילדי אלוהים.
הסיבה שבגללה אנחנו בכל זאת רוצים להיטיב עם אחרים, להעלות קורבנות, לעשות מעשי חסד, הסיבה שבגללה אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו חוטאים – נעוצה באור המוסרי שעדיין שוכן בקרבנו (ראה יוחנן א' 4), זה שאנחנו מכנים בשם "מצפון" – ה"קונכייה" שעוטפת את הצלם השמיימי שבו נבראנו. רוח אלוהים פועל בקרבנו, מייסר את מצפוננו ומשיב אותנו לאלוהים. ואם נחשפנו לכתובים, גם דבר אלוהים קורא לנו לשנות את דרכינו. מאבק שלם מתחולל בנפשותינו, אלא אם כן אנחנו מרימים ידיים ונכנעים.
הבעיה היא שלא משנה כמה ננסה, לא נצליח לעקור את השחיתות המוסרית מקרבנו. גם אילו עמדו לרשות המין האנושי עשר מיליארד שנים כדי לשפר את עצמנו, לא היינו משיגים את המטרה. לא משנה כמה ננסה ליישר קו עם אמות המידה של אלוהים בכוחות עצמנו, עדיין נלקה בחסר.
ערוך לעצמך מבחן קצר. המצווה הראשונה במעלה היא לאהוב את אלוהים בכל ליבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו. המצווה השנייה היא לאהוב את רעינו כפי שאנחנו אוהבים את עצמנו. ועכשיו נסה לקיים את המצוות האלה עשרים וארבע שעות ביממה. אתה יכול גם לעיין לרגע במצוות המוסריות שישוע לימד במתי ה'-ז' ולבדוק את עצמך לאורן. עד כמה אתה עומד באמות המידה האלה? (ישוע מסביר שם שגם אם אתה מעיף מבט חמדן במישהי, נאפת בליבך, ואם טיפחת שנאה בליבך אתה נחשב לרוצח.) אחרי שתקרא את הדברים האלה ודאי תרגיש פגום. תוכל לערוך ניסיון נוסף: נסה להשתחרר כליל מחטאים "קטנים" כמו צרות עין, גאווה וחמדנות. תתפלא לראות עד כמה החטאים האלה כובלים אותך.
אני רוצה להזכיר לך מה נאמר על כך בכתובים. כאמור, בימיו של נוח נותרו בחיים רק שמונה אנשים מבין אלה שמילאו את העולם.[344] מדהים! אבל יש משהו מדהים עוד יותר: אלוהים לא מנע מבול נוסף משום שהשתפרנו מאז. להיפך, הוא לא הביא מבול נוסף דווקא משום שלא חל בנו כל שיפור. הנה הדברים שאלוהים אמר מיד אחרי המבול, "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח' 21).
הכתובים מלמדים שאילו התכוון אלוהים להשמיד את הועלם בגלל רשעותנו, הוא היה צריך לעשות את זה ללא הרף! לא היה זה איזה מטיף נוצרי פונדמנטליסטי שהכריז ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". זוהי ה"אבחנה" של אלוהים בנוגע למצבנו הרוחני, והיא מתועדת בתורה. כמה עצוב שכזה היה מצבה של האנושות לפני המבול (ראה שם, ו' 5), ושמצב זה נותר ללא שינוי גם אחר כך.[345] יש לכך משמעות רבה. אפילו משפט אלוהים לא יכול לעקור את השורשים החוטאים שבתוכנו.
נתקדם מעט עם ההיסטוריה, כפי שהיא מתועדת בכתובים. כמה ימים אחרי מתן תורה בהר סיני הפרנו את המצווה הראשונה (את האיסור לעבוד אלילים אחרים). מתוך דור שלם שיצא ממצריים זכו רק שניים להיכנס לכנען (גם עובדה זו ראויה למחשבה).
המלך הראשון בישראל – שאול – היה כופר. יורשו – דוד, המלך הדגול ביותר שקם לעם ישראל – נאף ורצח, ובנו שלמה – החכם שבאדם – עבד אלילים והיה פוליגמיסט בקנה מידה שקשה להעלותו על הדעת (שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים). ובכל זאת נחשבת תקופת מלכותם של דוד ושלמה לתור הזהב בתולדות עמנו! דור אחד אחר כך התפצלה הממלכה לשתיים – ישראל ויהודה, הממלכה הצפונית והממלכה הצפונית. מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן נפוצה הממלכה הצפונית – שכל מלכיה היו מרושעים – והושמדה. מצב זה נותר בעינו עד היום. ובאשר לממלכה הדרומית – ממלכת יהודה – היא הושמדה כעבור מאה וחמישים שנה ותושביה הוגלו. מדוע? בגלל החטא שפלש וחילחל לכל תחום.[346]
עיין במה שאמרו הנביאים על הנושא. בירמיהו ה' 1 אלוהים אומר לנביאו הנאמן, "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו, ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עשה משפט, מבקש אמונה ואסלח לה". אבל ירמיהו לא הצליח למצוא אפילו אדם אחד כזה!
באותה תקופה בערך אמר אלוהים ליחזקאל, "ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפנַי בעד הארץ, לבלתי שחתה, ולא מצאתי. ואשפוך עליהם זעמי, באש עברתי כיליתים. דרכם בראשם נתתי, נאום אדוני ה' " (יחזקאל כ"ב 31-30).
אני מבקש שתקבל את עדותם של נביאינו: אלוהים החריב את ירושלים בשנת 586 לפני הספירה משום שעמנו הפנה לו עורף. לא היה צדיק אחד בקרבנו! ואז, כעבור חמש מאות שנות שיקום בארץ (שבמהלכן חיו בני עמנו לצד זרים רבים, שהגיעו לכאן בעקבות חטאינו הרבים), הורחבו שוב גם המקדש וגם העיר (הפעם זה קרה בשנת 70 לספירה). עד היום, למעלה מאלף ותשע מאות שנה לאחר חורבן הבית השני, הוא עדיין לא נבנה מחדש.
אפילו אחרי לידתה המופלאה מחדש של מדינת ישראל, בעיות מוסר הן חלק בלתי נפרד מחיינו. דבר לא השתנה. רוב הישראלים הם אתאיסטים וחומרניים. הצריכה של סמים, אלכוהול, פורנוגרפיה וזנות חוגגים ב"ארץ הקודש". כל חיילת רשאית לעבור שתי הפלות על חשבון הצבא!
ובאשר לדתיים, הרי אפילו בקרב החרדים השמרניים התגלו שחיתויות, כשמנהיגים בולטים חוללו שערוריות פוליטיות וכספיות (וכמה מהם גם שערוריות מיניות),[347] שלא לדבר על ההפחדות והאיומים שהם מפעילים על מתנגדיהם.
משהו רקוב מן היסוד אצל בני עמנו, למרות שאלוהים הקדיש לנו תשומת לב יתרה ונתן לנו הזדמנויות להיטיב את דרכינו יותר מאשר לכל עם אחר עלי אדמות. לא נוכל להימלט מגזר הדין הקשה: גם אנחנו סובלים מאותו דבר שנקרא טבע חוטא. הטבע החוטא מפליא את מכותיו ביהודים לא פחות מאשר בגויים. כולנו זקוקים לסיוע מיד שמים.
אחזור שוב על דברים שכבר אמרתי. אם בני האדם אינם חוטאים בטבעם, איך זה שהפלשתינים והיהודים אינם מצליחים לסלוח, לשכוח ולבטוח זה בזה? ומדוע בארצות הברית הלבנים מתקשים ליצור אחוות אחים עם המוסלמים שחורי העור? ואיך זה שרוב הפושעים שמשתחררים מבתי הסוהר שבים לעולם הפשע?
אולי עכשיו אתה מבין טוב יותר את מה שנאמר בתנ"ך. דוד אמר, "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי" (תהילים נ"א 7). ובישעיהו נ"ג 6 נאמר, "כולנו כצאן תעינו, איש לדרכו פנינו". במשלי כ' 9 שואל שלמה המלך, "מי יאמר: 'זיכיתי ליבי, טוהרתי מחטאתי' "? בקהלת ז' 20 הוא אומר, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".[348] מהגדול ועד הקטן כולנו לוקים בחסר.[349]
כמובן שאפשר למצוא אנשים מוסריים במידה יוצאת דופן, כמן החפץ חיים היהודי, או מהאטמה גנדי ההינדי. אבל יוצאי הדופן האלה הם רק היוצאים מן הכלל שמוכיחים את הכלל, ומבהירים עד כמה עמוק הוא החטא האנושי.
"באמת?" אתה שואל. "מדוע?"
הרשה לי לענות על שאלתך בעזרת שלוש שאלות משלי. 1) מדוע אנשים כאלה בולטים כיוצאי דופן בקרב בני דורם? מדוע אנשים כאלה הם כל כך נדירים? משום שכולנו חוטאים. אפילו מהאטמה גנדי לקה בחסר, שכן עבד אלילים, וזה דבר שהיהדות אוסרת גם על הגויים. 2) מה האנשים האלה אמרו על עצמם? האם הם לא מתחו על עצמם ביקורת קשה יותר מזו שמתחו עליהם חסידיהם? האם תמיד הם היו מרוצים מעצמם? 3) האם קיים רב כלשהו, ויהיה זה הקדוש מכולם, הטוען שאין לו כל צורך בכפרה? האם יעז רב כזה לטעון שהוא יכול לעמוד בנוכחות אלוהים בלי לייחל לחסד? אם כך, על סמך מה יעז "היהודי הממוצע" לבטוח בצדקה העצמית שלו? אומר שוב: כולנו לוקים בחסר.
ואם מדברים על היותנו לוקים בחסר, יש כמה דברים מעניינים שהיהדות המסורתית מלמדת בעניין החטא הקדמון. ה"אנציקלופדיה של הדת היהודית" מסכמת בפשטות את הנקודות העיקריות שהיהדות המסורתית מלמדת בנושא: דרך האבות הראשונים חטא כל המין האנושי וכך החטיא ואיבד את האושר והחסד. התיאולוגיה הנוצרית מלמדת שמאז החטא הראשון נולד כל המין האנושי עם טבע חוטא ומושחת, ושרק מעשה מיוחד של אלוהים יכול "להושיע" אותנו מהטבע הזה. הרבנים ככלל גם מלמדים שכל בני האדם מתים בגלל חטאו של אדם (אם כי רבי אמי גורס אחרת במסכת שבת נא א), אבל הם אינם דוגלים בחטא ראשוני. יחד עם זאת קיימת ההשקפה שהנחש זיהם את חווה על ידי הזדווגות ("בא עליה"), ושאת הזוהמה הזאת היא העבירה לכל צאצאיה. בהר סיני פסקה הזוהמה הזאת של עם ישראל והעם שוקם למצבו המושלם של אדם הראשון, אלא ששיקום זה נהרס בעקבות חטא עגל הזהב.[350]
כמה מסורות מדרשיות מתארות את אדם כישות גדולה ומפוארת, שעד לחטא שיקפו פניו את השמש ואף היתה לו יכולת לגמוע את הארץ בצעדים ספורים.[351] מסורות מיסטיות אחרות מלמדות שכל הנפשות האנושיות היו קיימות בנפשו של אדם. לכן, כשחטא, חטא איתו המין האנושי כולו. משנתו המיסטית של רבי יצחק לוריא קשורה למסורות אלה, שהרי הוא לימד שכל ישראל מהווים גוף מיסטי אחד, המכיל את נשמתו של אדם הראשון.[352] ובנימה זאת נאמר באנציקלופדיה של החסידים כי בקבלה של לוריא, גלות ישראל והשכינה נתפסו כתוצאה של החורבן שבא על העולם עם חטאו של אדם.[353] לכן, "בעקבות החטא הקדמון נכנס הרשע לעולם, על ההשלכות ההרסניות שיש לו לא רק על הבריאה כולה, אלא גם על הממד של ישויות אלוהיות, ומאז הפך כל מהלך ההיסטוריה למאבק לשיקום העולם החוטא והשבתו לשלמותו המקורית".[354] זהו חלק מהמסורות היהודיות שלנו.
בתלמוד (בבלי, עירובין יג ב) מובא דיון מרתק, ובו נאמר:..
"שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים, "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", והללו אומרים, "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא". נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. [אבל] עכשיו, [היות] שנברא, יפשפש במעשיו [מן העבר]. ואמרי לה (גירסה אחרת), ימשמש במעשיו [בהווה].
לדברי אברהם כהן, מחברו של הספר הפופולרי Everyman's Talmud ("התלמוד של כל אדם"), בבסיסו של הדיון עומדת הדיעה שעליה הסכימו שני הצדדים, ולפיה האדם הוא יצור חוטא ביסודו, ומשועבד כל חייו למעשים שונים שמרשיעים אותו בעיני אלוהים. השאלה שכהן מעלה היא אם התלמוד מלמד על קיומו של חטא קדמון, כלומר, האם האדם ירש את האשמה שהביאו על עצמם הוריו הראשונים, ולכן הוא מושחת מעצם טבעו.[355]
על השאלה אם בני האדם יורשים את החטא – מה שמרמז על כך שאיננו אחראים לחטאים שלנו – כהן עונה בלאו מוחלט. יחד עם זאת הוא מצהיר שלדעת הרבנים בתלמוד, האדם עלול לכרוע תחת ההשלכות של חטאי אבותיו, ומסביר שהם האמינו שהחטא הראשון השפיע על כל הדורות הבאים. לשיטתם, חטאם של אדם וחווה הוא הסיבה הישירה למוות, ומאז אותו חטא הוא הפך למנת חלקם של כל היצורים. הרבנים גם האמינו שחטא עגל הזהב הכתים את המין האנושי ושהוא משפיע עליו מאז ועד היום, עד כדי כך ששום דור לא נקי מחטא עגל הזהב.[356]
מן הראוי לכלול בדיון זה את הדיעה היהודית-מסורתית, ולפיה לאדם יש יצר טוב ויצר רע.[357] אבל הבעיה היא שלעיתים קרובות מיד נמצאת ידו של היצר הרע על העליונה![358] הוגה הדיעות והיהודי הדגול שאול הוא זה ששפך אור רב על עומקו של החטא ששוכן בנו כשכתב, "על כן אתה, בן אדם החורץ משפט, אין לך במה להצטדק, ותהיה מי שתהיה, כי בשופטך את הזולת אתה מרשיע את עצמך, שכן אתה החורץ משפט עושה אותם דברים" (רומים ב' 1). כשאנחנו מרשיעים אנשים אחרים, אנחנו בעצם מרשיעים את עצמנו!
אנחנו תופסים את עצמנו כאנשים טובים יחסית, כמוסריים וצדיקים, ולכן שופטים אחרים כחוטאים ועבריינים. אבל הבעיה היא שאנחנו אשמים באותם דברים – אלא שאנחנו מצדיקים את קיומם בחיינו ומאשימים אחרים.
אומנם היהדות קוראת לחוטאים לשנות את דרכיהם ולהקפיד על מוסר ויושר באמצעות שמירת מצוות. אין ספק שיהודים רבים אכן משנים את דרכיהם במידה מסוימת בזכות שמירת מצוות. אבל אם נהיה כנים, יהיה עלינו להודות שרוב השינויים האלה הם קוסמטיים בלבד. אחרי הכל, כמה טרוריסטים, רוצחים, סוטים ואנשים מנוונים ומושחתים השתנו כליל בזכות המסורת היהודית?
כמובן שהאשמה אינה במסורת היהודית. האשמה מונחת כולה על כתפי המין האנושי. אנחנו צריכים שאלוהים יושיט את ידו מן השמים ויושיע אותנו מחטאינו. זו הסיבה שישוע המשיח בא לעולם הזה, וזו הסיבה שאחד מתלמידיו אמר לקהילת המאמינים היהודים ש"הוא גם יכול להושיע לנֶצח את הבאים לאלוהים דרכו, כי חי הוא תמיד כדי להפגיע בעדם" (עברים ז' 25). מיליוני אנשים יכולים להעיד על מידת האמת שגלומה בפסוק זה.
אני מאיץ בך לבדוק שוב את עצמך ולברר מי אתה באמת. אולי תוכל להזדהות עם התיאור שנמצא בברית החדשה אודות הטבע האנושי החוטא בניגוד לתורה הקדושה של אלוהים:
"אנו יודעים שהתורה היא רוחנית, אך אני הנני בשר ודם ומכור לחטא. אכן אינני מבין את מעשי, כי לא את מה שאני חפץ אני עושה, אלא דווקא את מה ששנוא עלי אני עושה. ואם אני עושה את מה שאינני חפץ לעשות, אני מודה שהתורה טובה. מכאן שלא עוד אני עושה את המעשה, אלא החטא השוכן בי, שהרי אני יודע כי בי, כלומר בבשרי, לא שוכן הטוב. אומנם לרצות אני יכול, אך לעשות את הטוב אינני יכול; כי אינני עושה את הטוב שאני חפץ בו, אלא את הרע שאינני חפץ בו – אותו אני עושה. ואם אני עושה את מה שבניגוד לרצוני, הרי שלא עוד אני עושה אותו, אלא החטא השוכן בי. לפיכך אני מוצא את החוק הזה: רצוני לעשות את הטוב, אלא שהרע עומד לפני.״
רומים ז' 21-14
יש רק מוצא אחד מן המצב הזה, רק דרך אחת שתיתן לנו לב חדש, דרך אחת בלבד שבזכותה נגיע לחרות אמיתית מאשמה ונקבל את הכוח שדרוש לנו כדי לנהל חיים חדשים. הדרך הזאת עוברת דרך אדם ששמו ישוע המשיח.[359] אם נאמין בו ונבקש מאלוהים לסלוח על חטאינו בזכות מותו למעננו, גם אנחנו נמות לכל אותם דברים ששיעבדו אותנו בעבר ונתגבר על החטא. אומנם לא נגיע לשלמות מלאה בעולם הזה, שכן מדי פעם נמצא את עצמנו נאבקים ב"טבע הישן" שלנו, אבל בהחלט נוכל לטעום את טעמה של החרות המופלאה והקדושה שממנה ניהנה לנצח.
לכך התכוון ישוע כשאמר ליהודים שהאמינו בו, "אם תעמדו בדברִי, תלמידַי אתם באמת; ותדעו את האמת והאמת תשחרר אתכם" (יוחנן ח' 32-31). הברירה בידיך. כל אחד יכול לבחור בין התכחשות לעובדה שהוא משועבד לחטא – אם כי ההכחשה הזאת כשלעצמה רק מוכיחה עד כמה עמוקה היא הגאווה שלנו ועד כמה חזק הוא הרצון שלנו – לבין האמת שתשחרר אותו לחופשי.
341. טענתו של אריה קפלן, ש"המשיחיות… ראשיתה ברעיון מסוים אודות האדם, בעוד שהיהדות מתבססת על ההיפך הגמור" (Aryeh Kaplan, The Real Messiah?, 9) נופחה מעבר לכל היגיון, והיא מבוססת על הבנה מעוותת של החטא הראשון ("איזה חטא היה כה נורא, שלשמו נדרש קורבנו [של ישוע]? המשיחיים הראשונים ענו שהיה בכך צורך כדי לכפר על חטאו של אדם", עמ' 32), כאילו שכל האשמה שרובצת על המין האנושי היתה של אדם ולא שלנו. אבל יותר משחשוב לבדוק מה היהדות או המשיחיות מלמדות בנושא, יש לבדוק מה נאמר על כך בתנ"ך. כפי שנראה בהמשך, התנ"ך אינו תומך בעמדתו של קפלן.
342. ראה אצל Robert Conquest, Reflections on a Ravaged Century (New York: W. W. Norton, 2000).
343. שים לב לשורש שח"ת בבראשית ו' 13-12, "וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלוהים לנוח: 'קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ' ". אלוהים רצה להשמיד את העולם שברא ולהתחיל מההתחלה, לפני שנשמיד את עצמנו כליל!
344. אגב, גם אם מתייחסים לסיפור המבול כאל אלגוריה ולא במובן המילולי שלו – אם כי אני לא רואה כל סיבה לכך – עדיין נותר בעינו השיעור שסיפור זה מלמד אודות החטא האנושי.
345. כדי להדגיש את הנקודה הזאת עד תום יש להבין שכאשר אלוהים סיפק את ההערכה הזאת אודות מצבו החוטא של האדם, האנשים היחידים שחיו אז בעולם היו צדיקים – נוח ובני משפחתו!
346. עיין בסיכומים של תולדות עמנו כפי שהם עולים ממקורות כמו תהילים ע"ח, ק"ו או ק"ז. התמונה שעולה ממזמורים אלה אינה נעימה במיוחד.
347. למרבה הצער יש בארץ זונות "כשרות" – נשים ש"עובדות" רק עבור החרדים. מידע נוסף על תופעה מבישה זו שגורמים רשמיים מסתייגים ממנה ודוחים אותה כמובן, ראה אצל Samuel Heilman, Defenders of the Faith: Inside Ultra-Orthodox Jewry (New York: Schocken, 1992), 106, 327-28. המחבר מציין כי "ידוע שמספר רב של חרדים עוסקים בכך (כלומר הולכים לזונות) בשעות המאוחרות של הלילה" (327).
348. בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין קא א, מצוטט הפסוק הזה במטרה להפריך את הטענה שלפיה אנשים מסוימים שמוזכרים בתנ"ך היו נקיים מחטא. ראה גם בבלי, סנהדרין מו ב. כמו כן ראה מדרש תהילים (בובר) טז ד"ה [ב]. המדרש לוקח את פס' 3, "לקדושים אשר בארץ", ומסביר "שאין הקב"ה קורא לצדיק קדוש עד שיינתן בארץ [למשל במותו!]. למה? שיצר הרע מיצר לו, ואין [הקב"ה] מאמין בו בעולם הזה עד יום מותו. וכן אמר שלמה: 'כי אדם אין צדיק בארץ…' " למרות שמספר פרשנים מייחסים לפסוק הזה משמעות שונה (כלומר, שאפילו הצדיקים אינם אנשים מושלמים, וגם הם חוטאים), הפרשנות הרווחת בספרות הרבנית זהה לזאת שציטטתי למעלה.
349. יש כאן עוד נקודה שמן הראוי להביא בחשבון. היהדות מלמדת שבכל דור יש לפחות ל"ו צדיקים גמורים (יהודים וגויים), ושבזכות צדקתם העולם עומד. אבל הקביעה הזאת מוטלת בספק לאור דברים אחרים שנאמרים בכתובים (ירמיהו ה'; בראשית ו'), וגם אין לה כל מקום, שהרי אפילו היהדות המסורתית צריכה להכיר בחטא שמושרש עמוק בקרב המין האנושי אם היא מאמינה שיש ל"ו צדיקים בלבד!
350. לגבי המסורת התלמודית בעניין ההזדווגות של חווה עם הנחש ראה בבלי, שבת קמו א; יבמות קג ב; עבודה זרה כב ב, "בשעה שבא נחש על חווה הטיל בה זוהמה (חטא)"; עיין גם אצל Louis Jacobs, Theology in the Responsa (Boston: Routledge & Kegan Paul, 1975), 49-50. ג'ייקובס דן במענה של אברהם אבן דוד, שטען שעצם הקִרבה להר סיני הסירה מעל ישראל את הזוהמה שדבקה בו בעקבות החטא הקדמון. מעניין שהמסורת הזאת טוענת שהר סיני הסיר מהעם היהודי (אבל לא מהגויים) את הזוהמה שדבקה בחווה, אם כי באורח זמני בלבד (Urbach, The Sages, 428; 169). הברית החדשה מלמדת שמותו של המשיח על הצלב הוא שמספק את הטיהור המוחלט (והתמידי) לזוהמה התורשתית הזאת, של היהודים והגויים גם יחד.
351. עיין אצל Ginzberg, Legends of the Jews, 1:59-83.
352. על בסיס הגישה הזאת לימד לוריא שכל היהודים ביחד יוצרים גוף אחד. לכן, גם אם מישהו לא חטא מעולם בחטא מסוים, עליו להתוודות עליו בכל זאת. שהרי אם יהודי אחר חטא באותו חטא, הרי זה כאילו הוא עצמו חָטא. ואם כך, יהודי שמתפלל לבדו בביתו עדיין צריך להתוודות בלשון רבים ולומר, "חטאנו, עווינו".
353. עיין אצל Goldstein, "Shekhinah", 454.
354. "Fall of Man," Encyclopedia of the Jewish Religion, 141.
355. Abraham Cohen, Everyman's Talmud, 95-96.
356. שם, עמ' 96.
357. ראה שם, עמ' 93-88, עם ההפניות העיקריות לכתבי הרבנים.
358. כהן משקף את הגישה המסורתית ומציין שאפשר לשלוט ביצר הרע, שהוא חלק מהטבע האנושי, אבל לעיתים קרובות הוא משתלט ומרפה ידיים. התנגדות לכך שקל לשמור על מצוות התורה ראה בטיעון 6.9 בכרך 3 (עדיין לא ראה אור בעברית); לגבי בראשית ד' 7 – הדברים שאלוהים אמר לקין על כך שעליו למשול בחטאו.
[1] "כי בחסד נושעתם על-ידי האמונה ולא מידכם היתה זאת, כי מתת אלהים היא. לא מתוך המעשים, שלא יתהלל איש" (האגרת אל האפסיים ב' 8-9).
[2] ילקוט שמעוני, פרשת בראשית, פרק ד – רמז לח.
[3] מדרש בראשית רבה, פרשת בראשית.
[4] מדרש דברים רבה, פרשת וילך.
[5] קיצור שולחן ערוך, סימן קלא – דיני ערב יום כיפור, סעיף א.