חז"ל פרשו את ישעיהו נ"ג על המשיח, ולא על עם-ישראל

מי שמתחיל לחקור מה מלמד התנ"ך על ביאת המשיח מוצא את עצמו עד מהרה לפני סתירה לכאורה. לפעמים אפילו נראה שקיימת סתירה מוחלטת בין הדברים, מכיוון שהנביאים ציירו תמונה כפולה של המשיח העתיד לבוא. מצד אחד, החוקר ימצא נבואות משיחיות רבות שמתארות את המשיח כמי שיסבול, יושפל, יפגעו בגופו ובסופו של דבר יומת באלימות. הנביאים מתארים מוות זה כמוות חלופי עבור חטאי העם היהודי.

מצד שני יגלה החוקר שהנביאים גם דיברו על משיח שיבוא כמלך כובש שישמיד את אויבי ישראל ויכונן מלכות של שלום ושגשוג (המלך המשיח וימות משיח).
זו התמונה הכפולה שציירו הנביאים בנבואות אודות המשיח. במאות שבהן התגבש התלמוד התעמקו חכמינו בנבואות המשיחיות והגיעו למסקנה הבאה:

הנביאים דיברו על שני משיחים שונים. המשיח העתיד לבוא, לסבול ולמות כונה בפיהם משיח בן יוסף. השני, האמור לבוא אחריו, כונה בפיהם משיח בן דוד. המשיח השני יקים את הראשון לתחייה ויכונן מלכות משיחית של שלום עלי אדמות. כל הרבנים הקדומים הכירו בעובדה שהתנ"ך מציג שתי תמונות אלה של נבואות משיחיות. אלא שהתנ"ך אף פעם אינו אומר בבירור שיהיו שני משיחים.

למעשה, רבים מהתיאורים הסותרים לכאורה נמצאים זה לצד זה, ונראה שהכוונה היא לדמות אחת בלבד. בכל אופן, בעיני חכמי אותה תקופה, תיאוריית שני המשיחים נראתה כתשובה ההולמת ביותר ליישוב הסתירה.

במשך מאות בשנים דבקה היהדות בתפיסה זו. אולם מתקופת האמוראים ואילך גדלה דמותו של משיח בן דוד במחשבת עמנו, והדמות המשיחית השנייה, משיח בן יוסף הסובל, נדחקה לקרן זווית. מדי פעם נזכרו בה, כשהיה צורך להשתמש בה בפולמוסים ולהסביר את הנאמר בתנ"ך על המשיח הסובל. היא סיפקה מוצא כשהועלו שאלות מביכות וקשות. פרט לכך נהגו להתעלם מדמות משיחית זו. רק מעטים בימינו שמעו על משיח בן יוסף או יודעים על קיומו במחשבת היהדות הקדומה. המשיח שהיהודים יודעים עליו בימינו הוא דמות המשיח המלכותי, המנצח את האומות שמסביב לישראל: משיח בן דוד.

מקור הסתירה
אחד המקורות העיקריים לפיתוח התפיסה הרבנית אודות המשיח הסובל, משיח בן יוסף, הוא ישעיהו נ"ג. סלע המחלוקת היום בנוגע להשקפת התנ"ך על המשיח מתמקד בפרק זה. הפרק מדבר על עבד ה' שסובל ייסורים קשים שמובילים למותו. ייסוריו מתוארים כייסורי תמורה – כסבלו של קורבן שסובל ומת בגלל חטאיהם של אחרים ובמקומם. עוד נאמר בקטע זה שעבד ה' קם לתחייה. המחלוקת אינה מתמקדת בשאלה מה אומר הקטע אלא בעיקר בשאלה למי פרק זה מתייחס.
למי התכוון ישעיהו? האם ניבא כאן אודות המשיח? הרבנים בימינו קובעים שמדובר בפרשנות נוצרית, ולא בפרשנות יהודית. לטענתם, הפרשנות היהודית היא שישעיהו מדבר על עם ישראל הסובל מיידי הגויים. זוהי הפרשנות היהודית – טוענים הרבנים – והפרק אינו עוסק במשיח כלל ועיקר.
אבל נראה שכדי לפרש פרק זה כאילו הוא מדבר על עם ישראל באופן קולקטיבי, יש צורך "לכפות" פרשנות זו על הכתוב באופן דחוק ביותר.  הפרק עצמו מדבר על יחיד.

פירושים רבניים לישעיהו נ"ג
האם הקונפליקט הזה קיים אך ורק בין הפרשנות היהודית לנוצרית? מסתבר שהפרשנות שלפיה ישעיהו נ"ג מדבר על העם היהודי היא למעשה פרשנות מאוחרת. הפירוש הרבני המקורי של ישעיהו נ"ג קבע שמדובר ביחיד – המשיח עצמו. למעשה, עצם המושג משיח בן יוסף מקורו בקטע זה. על מנת לקבל מושג ברור יותר לגבי ההשקפה היהודית הקדומה על ישעיהו נ"ג, מוטב לפנות ולסקור את תולדותיה של פרשנות זו.

אחד התרגומים הקדומים ביותר של נביאים לארמית הוא תרגום יונתן בן עוזיאל מהמאה הראשונה לספירה. תרגומו לקטע זה בישעיהו פותח במילים: "הא יצלח (ישכיל) עבדי משיחא". תרגומי יונתן בן עוזיאל צוטטו רבות על ידי החכמים הקדמונים והוא בהחלט נחשב לבר סמכא. הוא קבע בבירור שקטע זה מישעיהו עוסק במשיח, וכמובן שאי אפשר להאשים את יונתן בן עוזיאל באימוץ "הפרשנות הנוצרית". יונתן בן עוזיאל לא היה היחיד שפירש כך את ישעיהו נ"ג, כפי שמתברר מציטטה מרבי דון יצחק אברבנאל משנת 1,500 לערך. אברבנאל אמנם לא קיבל את העמדה הגורסת שהפרק מתייחס למשיח, אבל הוא מודה מפורשות: "השאלה הראשונה היא לדעת על מי נאמרה הנבואה הזאת. כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלים בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוה ית' שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם. ואמנם יונתן בן עוזיאל תרגמה על משיח העתיד לבוא וזהו גם כן דעת חכמים ז"ל בהרבה ממדרשותיהם" (מפירושו של דון יצחק אברבנאל לנביא ישעיהו).
למרות מה שחשב אברבנאל עצמו על משמעות הפרק, הוא מודה בפה מלא שחכמים רבים הבינו שהקטע מדבר על המשיח. ממובאה זו ברור שיונתן בן עוזיאל לא היה יחיד בדעתו. כך חשבו רבנים רבים בתקופת חיבור התרגומים והמדרשים.

ספר הזוהר, שלפי הסברה נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי במאה השנייה או על ידי רב ספרדי במאה ה – 13, קובע בפרשת הקהל מספר דברים המתייחסים בבירור לפרק נ"ג בישעיהו: "בגן עדן יש היכל אחד הנקרא היכל של בני חולים. אז משיח נכנס באותו היכל וקורא כל חולים וכל כאבים, וכל ייסוריהם של ישראל 'יבואו'. וכולם באים עליו. ואלמלא שהוא מיקל מעל ישראל ונוטל עליו, לא היה אדם שיכול לסבול ייסורים של ישראל בעבור עונש התורה. ה'ה'ד'. אכן חוליינו הוא נשא וגו'" (הזוהר כרך ב' ריב א).
הזוהר מצטט כאן מישעיהו נ"ג 4 ומסב את הקטע על המשיח. הזוהר מבדיל בין עם ישראל ובין הדמות שעליה מדובר בישעיהו. יתרה מכך: הזוהר מכיר ביסוד התמורה – שסבלות המשיח באים במקום סבלם של אחרים, שחטאו. הזוהר קובע שהמשיח עמד במקום שבו היו צריכים חוטאים לעמוד וכי נטל על עצמו את הסבל והעונש שנועדו להיות מנת חלקם של בני ישראל בשל חטאיהם. ראיות נוספות מאותה תקופה נמצאות בתלמוד הבבלי: "למשיח מה שמו… ורבנן אמרי חיוורא דבי רבי [אמרי חוליא] שמו שנאמר: אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מוכה אלוהים ומעונה" (סנהדרין צח ב).

בדומה לזוהר, גם התלמוד הבבלי מייחס את הקטע מישעיהו למשיח. במיוחד פס' 4 נקשר למשיח עצמו. במדרש תנחומא לבמדבר א' 2 אנו קוראים: "…ר' נחמן אומר: אין איש הנאמר כאן אלא משיח בן דוד שנ': הנה איש צמח שמו, תרגום יונתן הא גברא משיחא, וכן נאמר: איש מכאובות וידוע חולי".

ספר הגילגלים מייחס את ישעיהו נ"ב 13 ל"מלך המשיח" ואומר עליו: "הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא וגו', ואמרו חז"ל: ירום מאברהם מאוד מאד'ה'ר (מאדם הראשון)" פירושי "הנה ישכיל עבדי" ע"פ חכמי ישראל ז"ל״.

מדרש כהן, בדיון על ישעיהו נ"ג 5, שם את הדברים הבאים בפי אליהו הנביא, שאומר למשיח: "סבול יסורין ודין מרן שמיסרך על חטאת ישראל, וכן כתיב והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו, עד זמן שיבוא הקץ" (ילינק, בית המדרש ע' 29).

מדרש אחר אומר על אותו קטע: "לשלושה חלקים נתחלקו הייסורין, אחד לדורות ולאבות ואחד לדורו של שמד, ואחד למלך המשיח" (מדרש שמואל יט א; מדרש תהלים ב פס' ז).

גם מחזור התפילה ליום הכיפורים מייחס קטע זה למשיח. בתפילת מוסף ליום כיפור, שחוברה על ידי רבי אלעזר הקליר בסביבות המאה השביעית לספירה, נאמר כדלהלן:
"נִּפה מֶנּוּ משיח צדקנו. פולצנו ואין מי לצדקנו; עוונותינו ועול פשעינו עומס והוא מחולל מפשעינו; סובל על שכם חטאתינו. סליחה מצוא לעוונותינו; נרפא לנו בחבורתו. נצח בריה חדשה עת לברֹאתו. מחוג העלהו. משעיר הדלהו; להשמיענו בהר הלבנון. שנית ביד ינון".
כלומר: גלה מאתנו משיח צדקנו. אחזתנו אימה ואין מצדיק אותנו. הוא נשא בעול עוונותינו ופשעינו ומחולל מפשעינו. הוא נושא את חטאינו על כתפו, למען ייסלח לעוונותינו. בחבורתו ירפא לנו בעת יבראו נצח ישראל בריאה חדשה. העלהו מחוג הארץ. הקימו מארץ שעיר לקבצנו על הר הלבנון בשנית בגבורת ינו. ככל שנעמיק לעיין בתפילה זו ליום כיפור יגדל העניין. התפילה מביעה חשש שהמשיח זנח את עמו ("פִּנה מנו משיח צדקנו"), כלומר שהמשיח כבר בא אליהם והסתלק. בנוסף, המשיח שהלך סבל במקום העם, וחטאי העם נעמסו עליו. כעת, לאחר שסבל, המשיח עזב אותם; זוהי הסיבה לדאגתם. אי לכך העם מתפלל לשובו. חלק ניכר מתפילה זו נלקח ישירות מישעיהו נ"ג. מכאן שעד למאה השביעית (כשחוברה תפילה חשובה זו), ההשקפה היהודית עדיין הייתה שקטע זה מישעיהו מתייחס למשיח.

פירושו של החכם יפת בן עלי הלוי מראה שדעה זו הייתה הדעה השלטת ביהדות במאה העשירית: "אני נוטה להסכים עם בנימין מנהבנד (בדבריו על ישעיהו נ"ג) ולראותו כמתייחס למשיח… הוא הנביא נותן לנו כך להבין שני דברים: ראשית, שהמשיח ישיג את כבודו הנעלה ביותר רק בעקבות ניסיונות קשים וממושכים, ושנית שיישלחו אליו ייסורים אלה כאות, כדי שאם הוא נמצא בעול הפורענות כשהוא נשאר טהור במעשיו, יידע כי הוא הנחפץ… 'עבדי' מתייחס למשיח כפי שהוא מתייחס לאביו בפסוק 'נשבעתי לדור עבדי'.
גם חכם זה הכיר בכך שישעיהו נ"ג מתייחס למשיח. בהתאם לכך הוא קובע שהמשיח יגיע למעמד רם ומכובד באמצעות סבל וייסורים.

גם במאה ה 11- חשבו יהודים שהפרק מדבר על המשיח. בבראשית רבה של רבי משה הדרשן נאמר שהקדוש ברוך הוא מתיר למשיח להושיע נפשות, אך יחד עם זאת להתייסר קשות. ואז אנו מוצאים שם את המילים הבאות:

"הן מייד קיבל משיח כל יסורין מאהבה שנ' נגש והוא נענה… וכשישראל חוטאים הוא מבקש עליהם רחמים, שנ' ובחבורתנו נרפא לנו, ואומ' והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע וגו'" (בראשית רבה, 2).
בעל הדברים בבראשית רבה מצטט את ישעיהו נ"ג 7, 5 ו 12- ומסיק מהם מספר מסקנות: המשיח יושיע רבים, אבל ישועה זו תושג בזכות סבלו. מסקנה נוספת היא שהמשיח סובל סבל חלופי, בעד חטאי ישראל. חכם אחר מהמאה ה 11- , רבי טוביה בן אליעזר אומר במדרש "לקח טוב" (פסיקתא זוטרא) על ישעיהו נ"ב 13 : "ותנשא מלכותו לימות המשיח, שנאמר: הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא וגבה מאוד".

בין הרבנים המפורסמים ביותר בימי הביניים נמנה רבי משה בן מימון, הרמב"ם. גם הוא מייחס במאמריו (באיגרת תימן) את ישעיהו נ"ג למשיח:
איכות (איך) עמידת המשיח…יעמד איש שלא נודע קודם הראותו, והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו… ואמר ישעיהו: כמו כן כשיראה מבלי שיודע לו אב ואם ומשפחה ויעל כיונק לפניו וכשורש וגו'… אבל חמדה המיוחדת לו היא בשעה שייגלה ייבהלו כל מלכי ארץ משמעו ויפחדו ותיבהל מלכותם… כלומר שלא יוכלו לטעון ולערר עליו ולא יוכלו להכחישו אלא יבהלו מן המופתים שיראו על ידו וישימו ידם לפיהם שכן אמר ישעיהו בעת ספר שישמעו המלכים לו אמר עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא סופר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו״.

במקור יהודי קדום מהמאה ה-11 , שיוחס לשמעון בר יוחאי, נאמר אודות המשיח:
"וימות שם משיח בן אפרים וישראל סופדים אותו ואחר כך יגלה להם הקב"ה משיח בן דוד וישראל ירצו לסוקלו ואומר לו שקר דברת שכבר נהרג משיח ואין משיח אחר עתיד לעמוד ויבזוהו שנאמר נבזה וחדל אישים והוא חוזר לו ונכסה מן שנאמר וכמסתר פנים ממנו…" (נסתרות ד'רבי שמעון בר יוחאי, ילניק, בית המדרש ג' ע' פ').

משתקפת כאן התפיסה בדבר קיומם של שני משיחים, שהייתה ההשקפה היהודית שנפוצה בימיו. משיח אחד, בן אפרים או בן יוסף, ימות. אחרי מותו יבוא משיח בן דוד, שעם ישראל יבזוהו והוא יידחה, כנאמר כאן. כאסמכתא לדבריו הוא מצטט מישעיהו נ"ג 3.

במהלך תקופה זו בתולדות התיאולוגיה היהודית מופיע לראשונה הרעיון שהקטע אינו מתייחס למשיח אלא לעם ישראל. הראשון שהעלה אותו היה רש"י – רבי שלמה יצחקי. אולם, היות ודעתו עמדה בסתירה להשקפה המסורתית, מפרשים יהודים אחרים בני זמנו הגיבו בחריפות לדבריו.

אחד הרבנים שהתנגדו להשקפה החדשה של רש"י היה רבי משה כהן אבן קריספין מקורדובה וטולדו שבספרד (שנת 1350 לערך):
"ואני רוצה לפרש הפרשה הזאת על דעת רז"ל שפירשוה על המלך המשיח ואזהר בכל יכולתי לשמר דרך הפשט ולא אדחוק להוציא הפסוק מפשטו ואולי לא יעבור עלי כל כך דחקים וריחוקים מהפכו כמו שעבר עליהם… הנבואה הזאת התנבא בה ישעיה ע"ה על פי יי להודיע לנו עניין המשיח העתיד לבוא ולגאול את ישראל כיצד יהיה ענינו מיום שיעמוד על דעתו עד שיבוא ויגאל אותנו כדי שאם יעמוד שום עומד ויאמר על עצמו שהוא משיח, שנתבונן בדעתנו ונראה בעינינו אם נראה שענינו כמו שאמ' הנביא בנבואה הזאת אז נאמין שהוא משיח צדקנו ואם לאו לא נאמין בו" (מפירוש ר' אבן כריספין).
ה"דחקים וריחוקים" שאליהם מתייחס רבי קריספין הם רמז לפירושו של רש"י, שטען שהקטע לא מתייחס למשיח אלא לעם ישראל. רבי משה כהן אבן קריספין קם נגד פירוש זה ועמד על כך שקטע זה מישעיהו מתייחס למשיח; ושהוא נכתב במטרה לעזור בזיהוי המשיח כך שאפשר יהיה להכירו בבואו.

מן המאה ה 16- נביא את דבריו של רבי סעדיה אבן דנן מגרנדה (שנת 1500 לערך):
"ור' יוסף בן כספי מלאו לבו לומר כי הדורשים זאת הפרשה על המלך המשיח שיב"ב גרמו לתועים לפתור אותה על ישו. והשם יכפר בעדו כי לא דבר נכונה כי רבותי' חכמי התלמוד ז"ל מכוח הנבואה ידברו דבריהם וקבלה יש בידם בעיקרי הפירושים… מדבר ורומז למלך המשיח" (פירוש רבי סעדיה אבן דנן מגרנדה, לפי כתב יד אוקספורד).

גם רב זה מתקומם נגד הדעה שישעיהו נ"ג מתייחס לעם ישראל. הוא דורש מפרשני ישראל לשוב לפרשנות התלמודית, שמייחסת את הכתוב למשיח. הוא גם מספק הסבר לכך שרבים החלו לקבל את הדעה החדשה.
בתקופה זו התנהלו עימותים פומביים רבים בין רבנים לבין נוצרים, והאחרונים נעזרו בפולמוס זה בישעיהו נ"ג כדי להוכיח שישוע הוא המשיח. מאחר שטענותיהם היו משכנעות, הרבנים התגוננו על ידי כך שהחלו להסב את הקטע לישראל.
מאמצע המאה ה 16- יש לנו את כתביו של רבי משה אל שייך, תלמידו של יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך. גם הוא תבע מהפרשנים היהודיים לשוב לפירוש המסורתי בכתבו: "הנה ר'ז'ל פה אחד קיימו וקיבלו כי על מלך המשיח ידבר ואחריהם ז"ל נמשוך…"  (מראות הצובאות, פירוש על ספרי הנביאים, דר' משה בן ר' וחיים אלשייך).

כתביו של רבי אליה דה וידאס נשתמרו מאותה תקופה בערך. הוא כתב סביבות שנת 1575 על ישעיהו נ"ג 5 כדלהלן:
"והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו. והכוונה שכמו שהמשיח סובל העונות שלנו עושים לו שיהא מדוכא אם כן מי שירצה שהמשיח לא יהיה מדוכא מעונותיו יסבול וידכה הוא בעצמו" (ראשית חכמה מר' אליהו דה וידאס לפי דפוס ונציה).
גם רב זה מייחס את הקטע למשיח ואומר שהמשיח יסבול עקב עוונות העם. הוא מוסיף ואומר שגורל המסרבים לראות בייסורים שסבל המשיח ייסורי תמורה בגלל חטאיהם נחרץ, ויהיה עליהם לסבול בעצמם בעד חטאיהם.

גם במאה ה 17- עדיין ניכרה תגובה שלילית לפירושו של רש"י לישעיהו נ"ג, כפי שמתברר מכתבי רבי נפתלי בן אשר אלטשולר (1650 לערך): "ועתה אפרש פסוקים אלו על משיחנו שיבוא במהרה בימינו א'כ'י'ר; ותמיה למה לא פי' רש"י ור'ד'ק על משיח ה' כמו שפירש התרגום" (איילה שלוחה, פירוש נביאים וכתובים לר' נפתלי (הירש) בן ר' אשר אלטשולר).

ההשקפה שנוסחה על ידי רש"י, והרב קמחי (הרד"ק) חזר עליה, תפסה עד המאה ה 19- את מקום הפרשנות הקדומה של חז"ל. אולם הניצחון לא היה מוחלט. עדיין היו שקמו נגדה. הרץ הומברג כתב בה"כורם" בשנת 1818:
"והעיקר ש[ישעיהו נ"ג] על מלך המשיח נאמר שיבוא באחרית הימים לעת רצות ה' לפדות את עמו מקרב גויי הארצות" (הכורם, ביאור על תנ"ך לרבי הרץ הומברג).

סיכום

מכאן שמי שמפרש כי ישעיהו נ"ג עוסק במשיח, אינו נוקט עמדה הזרה ליהדות. הפרשנות היהודית המסורתית מייחסת את הקטע הנ"ל למשיח. הראשון שהסב את ישעיהו נ"ג על ישראל היה רש"י (1105-1040) ואחריו דוד קמחי, הרד"ק (1235-1160). בכך פעלו בניגוד למסורת ישראל בימיהם ובאלף השנים שקדמו להם. כיום הפכה השקפתו של רש"י לשליטה אך היא אינה ההשקפה היהודית המסורתית. אלה שחיו בסמוך יותר לימי ישעיהו, ואשר לא נאלצו להתמודד עם מטיפים נוצריים, ייחסו את הקטע למשיח.