טובה תחת רעה?
הבה נבחן כעת שתיים מאִמרותיו של המשיח ישוע שלכאורה לא פשוט כל-כך למצוא להן מקבילות מִדִבְרי חז"ל או לחילופין, מהתנ"ך. אחת מהאִמרות האלה היא מהידועות ביותר של ישוע, ולפיה: "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת".1
וכבר שמעתי תגובות שלפיהן אין לפתגם זה שום גיבוי ממקור יהודי כל שהוא ועל-כן לא רק שאינו ניתן לביצוע או אינו מתקבל על הדעת וההגיון, הוא אפילו שנוי במחלוקת. אך הנה, מִסתבר כי דקדוק מעמיק בתנ"ך ובמדרשי חז"ל מגלה דברים בעלי דמיון מופלא לפסוק זה ממש.
ב"מגילת איכה" (ג: 31-29) כתובים הדברים הבאים: "יתן בעפר פיהו, אולי יש תקווה. יתן למכהו לחי, ישבע בחרפה. כי לא יזנח לעולם אדני". "יתן למכהו לחי"! קשה להתעלם מהדמיון בין פסוק זה למאמרו של ישוע. והנה, ב"משלי" כ: 22 כתוב: "אל תאמר אשלמה רע, קוה לה` וישע לך", ובפרק כד: 29 מוסיף שלמה המלך ואומר: "אל תאמר כאשר עשה לי, כן אעשה לו, אשיב לאיש כפעלו". שני הפסוקים האחרונים – האומרים במפורש כי אין להשיב רעה תחת רעה או אפילו לחשוב לעשות כך – אמנם לא עולים עד לגובה רמתו המוסרית של ישוע, אך בהחלט ניכר בהם כי היוו חלק מהבסיס שממנה המריאה תורתו. עוד נאמר במשלי, כי "אם רעב שנאך, האכִלהו לחם ואם צמא, השקהו מים… וה` ישלם לך" (פרק כ"ה, 22-21).
מאות שנים אח"כ, כתבו חכמי התלמוד דברים דומים: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין. עליהן הכתוב אומר (שופטים ה): ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".[2] שימו-לב, נעלב אך אינו פוגע; שומע חרפה ואינו מגיב; שמח בייסוריו. שוב, אלו אִמרות המזכירות את פִתגמיו של ישוע גם אם אינן מתרוממות לאותה רמה מוסרית. בהזדמנות זו ראוי להזכיר את פתגמם המפורסם של חז"ל: "הוי משלם טובה תחת רעה" (מדרש "שמות רבה", פרשה כו, ד"ה ב). ולמרות שמדרש זה נתחבר שנים רבות אחרי תקופת חיבורן של הבשורות, רב מאוד הדמיון בינו לבין מאמרו של ישוע. וכך רואים אנו שכל הטענות בדבר חוסר "יהדותם" של פתגמי ישוע, הן למעשה חסרות כל בסיס ולכן מתגלות כלא נכונות בעליל. אדרבא, אמרותיו של ישוע מבטאות יהדות צרופה מאין כמוה שרק מעטים אחריו יכלו להתעלות לרמתה.
אגב, פתגמים נוספים בעלי אופי דומה, ניתן למצוא בספר "צוואות השבטים" לספרים החיצוניים. שם, ב"צוואת יוסף", פרק יח: 2, נאמר: "וכי יבקש איש להרע לכם, אתם גמלו אותו טוב והתפללו בעדו וה` יצילכם מכל רע". ישוע, כזכור, אמר לתלמידיו: "ברכו את-מקלליכם והתפללו בעד מכלימיכם" (לוקס, ו: 28). וב"צוואת בנימין" נכתב: "כי אם עזות יענה [איש] לאיש קדוש, והתנחם, כי יחונן צדיק את המגדף ויחריש. ואם יבגוד איש בצדיק, והתפלל [בעדו] הצדיק…" (פרק ה: 5-4).
בבשורת מתי ה: 44-43, מציג ישוע טענה נוספת שבמבט ראשון קשה למצוא לה מקור כל-שהוא שיבהיר מאין נִלקחה. ואלה הדברים: "שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את אויבך. אבל אני אומר לכם אהבו את אויביכם…". מה זאת אומרת: "שמעתם כי נאמר"? היכן נאמר דבר שכזה? לא בתנ"ך, לא בספרים החיצוניים ולא בספרות חז"ל הענפה. מה המקור של פתגם זה ועל מה מתבסס ישוע?
ובכן, להלן פירושו המאלף של הרב צ` ליכטנשטיין בדיוק לפסוק זה, מִסְפרו "סוגיות נבחרות בספר הברית החדשה".3 לפי ליכטנשטיין המפתח להבנת פסוק זה מצוי כמה פסוקים קודם לכן, כאשר אומר ישוע: "אם לא תרבה צדקתכם מצדקת הסופרים והפרושים, לא תבואו אל מלכות השמים".4 רוצה לומר, הסופרים והפרושים לא הגיעו לכוונתה האמיתית של התורה ולימודיהם עוד חסר הרבה כדי להגיע לשלמות. זאת הסיבה שמייד אח"כ, כאשר מבאר ישוע משלים רבים, הוא פותח ואומר: "שמעתם כי נאמר".5 היינו, ששמעו כן העם מפי הפרושים שהיו מורי התורה ומפרשיה. לכן, גם כאשר אומר ישוע: "שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את אויבך" (אשר לא נמצא בתורת משה כלל), כוונתו היא ששמעו זאת מפי הפרושים! ואת המקור לכך מביא הרב ליכטנשטיין מדברי רש"י, בפירושו לפסוק מ"משלי" ג: 30: "אל תריב עם אדם חנם אם לו גמלך רעה".
וכותב רש"י: "גמלך רעה, שעבר על המצווה הכתובה בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". ומי שהוא רשע, רשאי אתה לשנוא אותו"! יתכן כי את השראתו לכך קיבל רש"י מאבותיו, שכן דומים הם דבריו לנכתב בתלמוד הבבלי, הן מִמסכת פסחים (דף קיג, ב), בה נאמר כי עובר עברה – מצווה לשנאותו; והן ממסכת תענית (דף ז, ב), בה נאמר: "כל אדם שיש לו עזות פנים, מותר לקרותו רשע… ו"מותר לשנאותו".לעומת זאת, כדאי לזכור כי אלף חמש מאות שנה לאחר שציווה אותנו ישוע לאהוב את אויבינו, כתב רבי משה קורדואירו דברים דומים להפליא: "ירגיל עצמו [כל אדם] להכניס אהבת בני אדם בלבו ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם" (ספר "תומר דבורה", פרק שני, עמ` פג).
[1] מתי, ה: 39.
[2] בבלי, יומא כג, א.
[3] 2002: 25-24.
[4] מתי ה: 20.
[5] מתי פרק ה, פסוקים: 21, 27, 33, 38, 43.