אז מה זה בכלל חטא?

אם היינו שואלים אנשים ברחוב האם הם חושבים שהם "אנשים חוטאים", קרוב לוודאי שרובם היו עונים משהו בסגנון: "מעולם לא שדדתי בנק, ולא רצחתי אף אחד." זאת מאחר שאנחנו ממהרים להשוות את עצמנו לדוגמאות הגרועות ביותר שאנחנו מכירים. כאילו היטלר ודעאש הם קנה המידה האוניברסלי להגדרה של "אנשים חוטאים".

מהו חטא

כתבי הקודש מגדירים חטא בצורה שונה ומציבים קנה מידה שונה. חטא מגיע מהמונח "להחטיא". להחטיא את הטוב והנכון.

כשאנחנו בוחרים להתרכז בעצמנו, שמים את עצמנו במרכז, אנחנו מחטיאים את רצונו של אלוהים = חוטאים.

כשאנחנו מתמקדים באלוהים (ולפיכך באחרים), כנאמר "ואהבת את ה אלוהיך", והנגזרת של זה, "אהבת לרעך כמוך", אז אנחנו עומדים ברצונו של אלוהים.

 

בעידן המודרני התרגלנו לחשוב על 'חטא' כ"מנהגים או פעולות רעות שמתבצעות כנגד התורה של אלוהים", ונכון שחטא מתבטא במעשים, אבל הקונספט של "חטא" הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי, מאשר עניין של מעשים טובים או רעים. חטא הוא משהו שהוא הרבה יותר עמוק ומשפיע, מאשר ההבנה השטחית שיש לנו לגביו.

החטא מתבטא באופי שלנו ובמעשים שלנו, אבל מקורו בזהות שלנו.

כשקוראים את התנ"ך בעיון, רואים שסופרי התנ"ך השתמשו במונח "חטא" בצורות שונות. המילה "חטא" יכולה להתכוון למעשים או מנהגים, אבל גם למצב מסויים או כוח.

להלן מספר דוגמאות של פסוקים שמתייחסים לחטא, לא כמעשה, אלא ככוח או מצב מסויים:

• "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם." (יוחנן 1:29)
• "שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא." (רומים 3:9)
• "כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי־צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים." (רומים 5:19)
• "זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים: הָאָדָם הַיָּשָׁן אֲשֶׁר בָּנוּ נִצְלַב אִתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּהָרֵס גּוּף הַחֵטְא וְלֹא נִהְיֶה עוֹד עֲבָדִים לַחֵטְא;" (רומים 6:6)
• "הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת." (רומים 7:8)
• "אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא." (רומים 7:14)
• "עַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת." (רומים 5:12)

 

לחטוא (חֵטא/חָטַאַה) – "לפספס".

בשפה העברית, משמעות המילה חטא, פשוטה כמשמעה היא "להחטיא" (לפספס)^[1]. מתוך זה, הדובר העברי מבין שהכוונה ב"לחטוא" היא – להחטיא את רצון אלוהים.

שלא כמו בברית משה, ששם הכוונה ב"להימנע מחטא" הייתה "לא לעבור על החוקים" (כמו – לא לפגוע בשכן שלך), תחת הברית החדשה, זה כבר לא מספיק! ראית שהשכן שלך צריך משהו ולא עזרת לא? חטאת – הֵחטֵאת את רצון אלוהים.

"לָכֵן הַיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת טוֹב וְאֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה, לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לוֹ." (יעקב 4:17)

עבור עם ישראל, ברית משה הייתה כמו לקבל טיפול עזרה ראשונה. תורת משה הגבילה את עָוולוֹת ליבינו, שהיו מאוד מושפעות מהאוכלוסיות הרעות שסבבו את העם. למרות זאת, הברית החדשה מעלה את הרף הרבה יותר גבוה, ומחזירה את הסטנדרט לאיך שהוא היה בימי הבריאה – הרצון האולטימטיבי של אלוהים.

לפיכך, לא לפספס את רצון אלוהים (לא לחטוא), זה משהו שיש לו הרבה יותר עומק ומרחב מאשר לא לרצוח מישהו או לא לשדוד בנק.

אנחנו מפספסים את רצון אלוהים בהרבה יותר דרכים ממה שנראה לנו – אנחנו מפספסים את רצונו באורח חיים שלנו, במנהגי התרבות שלנו, בדרכי החשיבה שלנו, במה שאנחנו אומרים, במה שאנחנו אוכלים, במה שאנחנו קונים ובהרבה דרכים אחרות. אנחנו מפספסים את רצון אלוהים בפעולות יום-יומיות פשוטות שאנחנו אפילו לא עוצרים לחשוב עליהן – כמו זיהום בריאת אלוהים דרך שימוש בחשמל או נהיגה במכונית (זיהום שלא רק מביא לידי מחלות, אלא גם לאסונות טבע^[2]). או, כשאנחנו קונים iPhone, מבלי להבין את זה אנחנו תומכים בעבדות מודרנית כי מכריחים ילדים קטנים בסביבות גיל 13 לעבוד במכרות תמורת 2$ ליום^[3]. או כשאנחנו מביאים לילדים שלנו משקאות מוגזים, ואנחנו בעצם ממלאים את הגוף שלהם בסוכרים וכימיקלים מלאכותיים, מה שגורם להשמנת יתר ומחלות אחרות. או כשהחֵברה החומרית שלנו מניעה אותנו לקנות סירה מפוארת בשווי של 180,000 ש"ח בעוד שישנם ילדים שגוועים ברעב בצד השני של העיר.

יש עוד אינספור דוגמאות של מציאויות, מצבים ודברים שאנחנו עושים, ש"מפספסים את רצון אלוהים", פשוט בגלל שאנחנו חיים בעולם שנמצא במצב של חטא.

הכל סָבוּך יחד. בלתי אפשרי עבורינו לברוח מלולאת החטא האינסופית שאנחנו תקועים בה. ההשלכה היא, שבין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, אנחנו חלק אִינְטֶגְרָלִי מאפקט הפרפר שנגרם בגלל מצב החטא בעולם – ובתוכנו.

 

זהות – מה שאנחנו עושים מגדיר את מי שאנחנו

חטא, כמובן, הוא הרבה יותר עמוק מהפעולות החיצוניות שאנחנו עושים, מאחר והמקור של מה שיוצא מאיתנו חיצונית, נובע מתוך מה שיש בתוכנו. חייב להיות קשר לאדם הפנימי שלנו, לזהות שלנו עמוק בתוכינו – ועם רצון אלוהים החסר במי שנבראנו להיות.

מכירים את הרגשת האופוריה הזאת כשאתם מנצחים בזמן שאחרים מפסידים, טועים, או אפילו סובלים? קחו כדוגמא רכילות. רכילות גורמת לנו להרגיש טובים יותר מאחרים. מעל אחרים. אנחנו רוצים לנצח, להוביל ולשלוט. לקבל את כל הכבוד לעצמנו: להרגיש כמו מלכים; על חשבונם של אחרים. ההרגשה הזאת, היא גאווה. ועל פי ההגדרה המקראית, גאווה, היא חטא.

בספרו, "הסיבה לאלוהים"^[4], ד"ר קֵלֵר חולק את הגדרתו לחטא:

 

 

או, כמו שהתיאולוג הדֵנִי, סורֵן קִיאֵרקֵגַארד^[5], מהמאה ה19, בצורה פשוטה ויפה ניסח את זה:

 

 

הכוונה היא שאפילו לאהוב את האהובים שלנו (מה שהוא דבר טוב בפני עצמו) יותר ממה שאנחנו אוהבים את אלוהים, זה לפספס את רצון אלוהים – לחטוא.

בבראשית ח כא, אמר אלוהים כי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".

לא רק המקרא מתאר זאת, גם עולם הפסיכולוגיה:

 

 

אז מה בדיוק הכוונה שיש בנו רוע וחטא?

"חטא הוא מצב, מצב של הרצון, מצב אנוכי של הרצון"^[6]

לא כל אנוכיות היא רעה, אבל לכל אנוכיות יש את הפוטנציאל להפוך לרעה.

המילה "אנוכיות", מגיעה מהמילה אנוכי; אני.

בכולנו יש אנוכיות, זאת אומרת יצרים ותשוקות שעוזרים לנו לחיות ולשרוד. אבל את היצרים הללו אנחנו צריכים לכבוש, אחרת, הם יכבשו אותנו, וכשהם כובשים אותנו, הם הופכים לחטאים. בכולנו יש את המאבק התמידי הזה בין לשרת את הבשר של עצמנו, לבין חיים לפי הרוח, ז"א לשרת אחרים.

"אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הַבָּשָׂר הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַׁיָּךְ לַבָּשָׂר, אַךְ אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים לְפִי הָרוּחַ הוֹגִים בְּמַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לָרוּחַ." (רומים ח 5)

מדובר במלחמה מתמדת. ואם נהיה ממש כנים עם עצמנו, כל יום, היצרים והתשוקות שלנו כובשים אותנו מחדש. המלחמה הזאת תסתיים רק כשנמות.

בעידן המודרני, אבי הפסיכואנזליה, זיגמונד פרויד הגדיר את האנוכיות שלנו בתור ה"איד", האיד, לטענתו של פרויד, הוא היצר הפנימי ביותר שבתוכנו המאופיין בחיפוש אחר סיפוק מיידי של דחפים ויצרים ובחוסר התחשבות במציאות או באחרים. לדברי פרויד: "כל אשר ילוד אישה מביא איתו מלידה, כל אשר טבוע בו מראש מכוח מבנהו, הווה אומר, כל הדחפים שמקורם בארגון הגופני". על פי פרוייד, האיד נוהג לפי עקרון ההנאה: רדיפה אחרי ההנאות, ובריחה מן הכאב.

אך לא היה זה פרויד הראשון שהגה את הרעיון כי היצר האנוכי הזה טמוע בנו כבר מלידה. אלא,  דוד המלך: " הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהילים נא׳, ז').

אבל הנה ההפתעה הגדולה. לרוב, אפילו המעשים הטובים שאנחנו עושים, הם מתוך מניע אנוכי ולא מתוך אהבה טהורה. מדוע? כי אנחנו לא באמת עושים אותם כדי לגרום טוב לאחרים, אלא, כי הם גורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אנחנו עושים טוב כי זה גורם לאחרים להסתכל עלינו עם כבוד והערצה, זה מנפח לנו את האגו וגורם לנו להרגיש ממש טוב עצמנו. בגלל זה אנשים מצטלמים באפריקה עם ילדים יתומים, או מסריטים את עצמם מחלקים כסף לאיזה נזקק, ואז מיד מעלים את זה לפייסבוק.

הפסיכולוגית הקלינית, ד"ר ליסה פיירסטון, מסבירה:

"נדיבות, המעלה של להיות אדיב ומבין, המוכנות לתת לאחרים דברים בעלי ערך, מוגדר לעיתים קרובות בתור מעשה של חוסר אנוכיות. אבל, מחקרים כעת מראים שנדיבות, באופן אנוכי, משרתת את האינטרסים שלנו."^[7]

הפילוסוף הבריטי הידוע מהמאה ה17, תומאס הובס, הסביר גם הוא כי גם מבלי להבין זאת, כל מה שאנחנו עושים, כולל "מעשים טובים", נועד בסופו של דבר לשרת את עצמנו.

למען האמת, ישנה השקפה שלמה בעולם הפסיכולוגיה והפילוסופיה, שנקראת "אגואיזם אתי", לפיה כל דבר שאנחנו עושים, נועד בסופו של דבר לשרת את עצמנו.

אבל הידיעה הזאת לא בהכרח צריכה לגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו, אלוהים הוא שברא אותנו בצורה כזאת. זה שהגוף שלנו מתגמל אותנו בחיזוקים חיובים (אנוכי), לא צריך לבייש אותנו, החיזוקים נועדו לעזור לנו להרגיש את הצורך לעשות טוב לאחרים, אפילו אם המניע איננו טהור.

גם אם לא נסכים עם הגישה הזאת ככלל, בהחלט יש בה, ולו באופן חלקי, הרבה אמת.

אם כך, להיות אנוכי (לספק צרכים של הגוף) זה לא חטא בפני עצמו, אלא שזה חלק מהטבע האנושי שלנו, שנועד לדאוג לנו. אבל אנוכיות הופכת לחטא כאשר היא באה על חשבון האחר.

האמת היא, שאנחנו הרבה יותר חוטאים (אנוכיים בצורה שלילית) ממה שאנחנו מוכנים להודות. כשאתה יכול לתרום דם, מח עצם או אפילו כלייה, אבל אתה לא. כשאתה שקוע במשחקי פלייסטיישן בזמן שאתה יכול לבלות עם קשישים בודדים או לשרת בבתי יתומים. כשאתה רוכש רכב חדש בזמן שיכלת להסתפק ברכב משומש (ואת הכסף לתת לצדקה). גם בנק הדם היה נראה אחרת לחלוטין אם כולנו היינו קצת פחות אנוכיים.

אמנם כבני אדם אנחנו אוהבים לשים דגש על חטאים חיצוניים (כגון התמכרויות שונות) מאחר והרבה יותר קל לראות ולהצביע עליהם, ומי שנקי מהם הוא לכאורה "חסר חטא". אבל זה חוסר הבנה של מה זה בכלל חטא. חטא נכנס הרבה יותר עמוק. למען האמת, בעוד התמכרויות משפיעות בעיקר עליך, יש דברים עמוק בפנים שבקלות יכולים להפוך לחטאים והם משפיעים על הרבה מעבר לרק עצמך: חמדנות, קמצנות, שתלטנות, כעס מוגזם, פחדנות, אפאטיות, ציניות, אנוכיות, גאווה, התנשאות, קנאה, חוסר סובלנות, תוקפנות יתרה, רוע לב, צרות עין, נקמנות, חוצפנות, פאניקה, חוסר נאמנות, ווכחנות, גסות רוח והרשימה עוד ארוכה…

ואם להקשות, זה כבר לא מספיק יותר להימנע מלעשות רע כדי לא להיחשב חוטא. אם בתקופת התנ"ך, כל מעשה ובחירה שעשינו שהיו המבוססים על גאווה או אנוכיות, נחשבו לחטא. בתקופת הברית החדשה, לא רק מה שאנחנו עושים יכול להיחשב כחטא, אלא גם מה שאנחנו לא עושים. הברית החדשה העלתה את הסטנדרט של מהו חטא עוד יותר גבוה, כך שאם אתה לא תומך ועוזר  לאחרים, זה נחשב לך חטא:

"הַיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת טוֹב וְאֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה, לְחֵטְא יֵחָשֵׁב לוֹ" (יעקב ד:17)

אלוהים רוצה שניתן מעצמו הכל. לדוגמא, מלוא האמפתיה, מלוא הנדיבות, מלוא החסד, מלוא החמלה ומלוא ההקרבה. לא 90%, אלא 100%, כי אולי דווקא בפעם האחת שלא היה לנו כוח להראות אמפתיה, שברנו את רוחו של אדם אחר. אם הענקו רק 90%, אז החטאנו את רצון אלוהים ב10%

אבל את שיאו של הרוע והחטא בהיסטוריה האנושית אפשר לפגוש מחוץ לירושלים, גולגותא שם – גאווה, עימות, אשמה, אלימות ושליטה. המשפט של מערכת הציוויליזציה האנושית נראתה כפי שהיא באמת: מלחמה על כוח ושליטה שהמניע שלה אלימות ושחיתות, עד כדי כך שהיא מסוגלת לרצוח אפילו את אלוהים עצמו – ועוד בשם "האמת והצדק" המעוותים שלה.

 

למה אנחנו לא מפסיקים לחטוא?

אז למה אנחנו עדיין חוטאים? הסיבה היא פשוטה. אלוהים לא ברא רובוטים, אלא בני אדם, להם העניק חופש בחירה. חופש הוא דבר טוב, אבל אם בני האדם נועדו להיות חופשיים, אי אפשר לכפות עליהם לציית לאלוהים, או להכריח אותם לעשות רק טוב. אם אין בחירה, אין חופש.

כשאנחנו שמים משהו במקום הראשון לפני אלוהים, כולל אותנו עצמנו, אנחנו חוטאים. ובדיוק על זה מדברים כתבי הקודש. בגן העדן, אדם וחווה ניצלו לרעה את חופש הבחירה שניתן להם. בעוד אלוהים אחראי על עובדת קיומו של חופש הבחירה, אנחנו כבני אדם אחראים על הבחירות שלנו מתוך חופש הבחירה.

אבל פה לא מסתכם הסיפור. כל בחירה ומעשה שלנו הוא בעצם פרי של משהו עמוק הרבה יותר. של הזהות והערך העצמי שלנו. כל בני האדם, בלי יוצא מן הכלל, מבססים את הזהות והערך העצמי שלהם במשהו.

ארנסט ביקר, זכה בפרס פוליצר תודות לספרו רב המכר "הכחשת המוות". בתחילת הספר הוא טוען כי כל ילד זקוק לערך עצמי. וכי הערך העצמי הוא "התנאי לחיים". עד כדי כך, כי לטענתו של ביקר, כל אדם באשר הוא מחפש ערך וזהות, או כפי שהוא כינה זאת: "ערך קוסמי".

הצורך שלנו בזהות ובערך עצמי כלכך חזק, עד כדי כך שבין אם במודע ובין אם לא, נקדיש את מלוא תשוקתנו למציאת משהו בו נוכל לבסס את הצורך הזה: את הזהות שלנו. לא במקרה זה מה שמופיע על כרטיסי הביקור שלנו.

אתלט מסוגל לבסס את הזהות והערך העצמי שלו בהישגיו האתלטיים.

בסרט המפורסם "מרכבות האש" אודות סיפור חייהם של שני אתלטים באולימפיאדת 1924 מסביר אחד המתמודדים מדוע הוא מקדיש כלכך הרבה זמן ומאמץ באימונים מפרכים: "כשהמירוץ מתחיל, יש לי עשר שניות בודדות להצדיק, את הקיום שלי."

אנשים אחרים מבססים את הזהות והערך העצמי שלהם בדברים אחרים: המראה החיצוני שלהם, כמות הכסף שיש להם בבנק, המוצרים שהם רוכשים, בני הזוג שלהם, תחביב מסויים, הלכות דתיות, קבוצת כדורגל, והרשימה עוד ארוכה…

מה הבעיה עם זה חלקכם אולי תוהים? המראה החיצוני שלך ילך ויאבד מיופיו. מערכות היחסים שלך יגיעו לסיומן הטבעי. הכסף שבבנק יכול להיעלם. קבוצת הכדורגל שלך לא תמיד תנצח. ודתות רק יהפכו אותך לשפטן ממורמר… כל הדברים הללו לא באמת יכולים וגם לא נועדו, לספק את הצורך הרוחני העמוק שלך; הזהות שלך.

החור הזה שבלב של כולנו? אך ורק אלוהים מסוגל למלא אותו. שום דבר אחר לא יצליח. רק כשהזהות שלנו מושרשת באלוהים, הזהות שלנו מושלמת. וכשאנחנו בוחרים לבסס את הזהות שלנו ואת הערך העצמי שלנו בכל דבר שהוא לא אלוהים, צפוייה לנו אכזבה. אנחנו מחטיאים את רצונו ואנחנו "חוטאים".

אם הערך העצמי שלך; הזהות שלך, מבוסס בכישורים שלך, ביכולות שלך, ברכוש שלך או באנשים אחרים, אתה בהכרח תחווה אכזבה. אם ספורט זה האלוהים שלך, ופתאום נפצעת, העולם שלך יזדעזע. אם הערך העצמי שלך מבוסס בבני משפחה או בחברים, והם יאכזבו אותך, יתאכזבו ממך או פשוט ימותו, העולם שלך יתרסק. אם הערך שלך מבוסס על התואר כבוד שלך או הרכוש והכסף שיש לך בבנק, ויום אחד תאבד אותו, או תפוטר ממקום עבודתך, לפתע תמצא את עצמך על הקרשים. כשאנחנו עומדים על משהו שברירי, זמני ותלוי בנסיבות, סופנו להתרסק. אבל אם אנחנו עומדים על סלע ניצחי, יציב, ואמיתי. אז יש לנו בטחון נצחי.

בברית החדשה, ישוע מלמד את העקרון הזה בדיוק:

"כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָם יִהְיֶה דּוֹמֶה לְאִישׁ נָבוֹן אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַסֶּלַע. הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא, אַךְ הוּא לֹא נָפַל, כִּי יֻסַּד עַל הַסֶּלַע. וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָם יִדְמֶה לֶאֱוִיל אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל חוֹל. הַגֶּשֶׁם יָרַד, בָּאוּ הַשִּׁטְפוֹנוֹת וְנָשְׁבוּ הָרוּחוֹת וְהָלְמוּ בַּבַּיִת הַהוּא; נָפַל הַבַּיִת וּגְדוֹלָה הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ." (מתי ז:24-27)

הבית שלנו מייצג את החיים שלנו. כולנו בונים את "הבית" שלנו על משהו. אם היסודות של החיים שלנו, זאת אומרת הזהות שלנו והערך העצמי שלנו לא נבנים ומבוססים באלוהים ובאהבתו. נמצא את עצמנו נשענים במקום זאת על עצמנו, או על דברים אחרים: אבל גם אנחנו כמו כל הבריאה כולה; דברים זמניים ושבריריים. כיצורים בלתי מושלמים, לא רק שאנחנו נאכזב את עצמנו, אלא גם שאין לנו אפשרות לתקן את עצמנו, או לתת לעצמנו משמעות נצחית לחיים.

במילים פשוטות, כשאנחנו לא בונים את הבית שלנו: הזהות והערך שלנו, על אלוהים, אנחנו בעצם מחטיאים את רצונו, אנחנו חוטאים לאלוהים, כי הבטחון שלנו הוא לא בו, אלא בעצמנו ובנסיבות חיינו.

שמעתם פעם את המושג "אין דבר חשוב יותר ממשפחה"? לכאורה משפט בלתי מזיק. הבעיה עם המושג הזה היא לא רק שאנשים שאין להם משפחה, מרגישים פחותים בחשיבותם. אלא מעבר לכך, אם המשפחה שלך היא הדבר החשוב ביותר בחיים שלך, זה עלול לייצר גאווה והתנשאות. המשפחה שלך חשובה לך יותר מבני אדם אחרים, זה מייצר הפרדה ואיבה. משם נובעים מלחמות על כבוד המשפחה, וזאת גם הסיבה מדוע דתות, מדינות ושבטים נלחמים האחד בשני: גאווה והתנשאות, שבאה על חשבונה של האהבה. אהבה היא היכולת לעשות את מה שהמשיח עשה עבורנו: להקריב מעצמנו למען אחרים, למען זרים, למען חלשים, ואפילו למען האוייבים.

זאת לא חכמה לבחון בני אדם ברגעים של נינוחות, בסביבה של אנשים אהובים וכשהנסיבות רצויות.

בברית החדשה, ישוע מלמד כי אפילו הפושעים הגדולים ביותר יודעים לקנות מתנות נפלאות לילדים שלהם.

על פי ישוע, מי שבאמת רוצה לעמוד בסטנדרטים של אלוהים, צריך לסלוח לפוגעים בו ואפילו, לאהוב את אלו ששונאים אותו. ישוע בעצמו נתן דוגמא נהדרת לכך. פעיל זכויות האדם, מוהנדס גנדי, סיכם זאת:

 

 

השפעת החטא

עד כמה החטא משפיע עלינו? כמה רחוק הוא מחלחל?

נכון, בראש ובראשונה הוא משפיע עלינו בצורה אישית. הרי הבשר שלנו מעצם הוויתו חוטא, שהרי הוא הולך ומתקלקל למותו.

אבל החטא שלנו תמיד משפיע גם על אחרים. הרי אם אני גונב, גנבתי למישהו.
אבל גם חטאים קטנים או ניסתרים, אם נרצה או לא, משפיעים בצורה עקיפה על הסביבה.
אם לדוגמא יש לי בעיית הימורים שאני מסתיר בהצלחה מכל העולם, היא עדיין פוגעת לא רק בי, אלא גם במשפחתי.

בתורה, אלוהים הציג את רעיון הגמול הקיבוצי – חטאו של האחד משליך על האחרים. זאת בדיוק הסיבה מדוע. כי ההחלטות שלנו, משליכות על אחרים.

החטא הוא לא רק אישי, הוא קוסמי. כי כל החלטה ופעולה שלנו מסוגלות להשפיע על אחרים. קחו לדוגמא את העידן התעשייתי. מצד אחד הביא קדמה, אך מהצד השני, הרבה זיהום הסביבה.

כשאני בוחר לעשות פעולה פשוטה ובאנלית כמו לנהוג ברכב, אני בעצם גם תורם לזיהום הסביבה. זיהום זה של הסביבה יצר את החור באוזון, אשר משפיע על מזג האוויר ועל אסונות טבע. זיהום שגם גורם למחלות שונות, לי ולסביבתי.

כשאני רוכש מכשיר אייפון אני תומך בעבדות ילדים בסין. כשאני אוכל מוצרים מן החי, אני תומך בעקיפין בהתעללות בבעלי חיים. האוכל המועבד שאנחנו אוכלים, פוגם בגוף שלנו ושל ילדנו ומחליש את מערכות החיסון שלנו. כמו העידן התעשיתי, גם העידן הטכנולוגי הביא איתו קרינות אלקטרומגנטיות ואיומים אחרים עלינו. הסבירות שילד שחווה התעללות יהפוך למתעלל בעצמו, גבוהה גם היא. אפשר להמשיך ולמלא ספרים שלמים בדוגמאות שרשרת מהסוד הזה, אבל כבר הבנתם את הרעיון, כולנו שקועים עמוק בחטאים אחד של השני, אם נרצה, וגם אם לא, כבר אי אפשר לברוח מזה.

מאותו חטא של אדם וחווה ועד היום, האדם מתעורר כל יום ללא מערכת יחסים עם אלוהים, ולכן מחפש את היציבות הזאת בכל דבר אחר – חברים, משפחה, עבודה, חופשות, כסף, מעמד, זוגיות, ילדים וכו'… האדם זז מדבר לדבר תוך כדי שעולמו מזדעזע פעם אחר פעם, הדברים הללו הם לא בעלי ערך נצחי. ההוויה והזהות שלו, הערך העצמי שלו, היו בעצם תלויים בנסיבות החיים המשתנות. הנסיבות הללו הן בעצם שעיצבו את הזהות שלו.

פעמים רבות, סגנון של התנהגות מגונה באדם, היא בעצם עדות לטראומה קודמת בחייו – שם, כמנגנון הגנה, הוא סיגל לעצמו את אותה ההתנהגות כדי להיות מסוגל להתמודד עם הטראומה. לדוגמא – מישהי שנאנסה כילדה, התמודדה עם זה באכילת יתר. אולי כי בתת מודע שלה האמינה שאם תשמין – לא ירצו לאנוס אותה יותר. ועכשיו כמבוגרת היא סובלת מאכילת יתר והשמנת יתר.

או, ילד שעובר התעללות רגשית מפתח אדישות/חסינות לרגש כדי שלא ימשיך להיפגע בעתיד. כשהוא מבוגר, הוא אטום רגשית וכלום לא מזיז לו או חודר אליו.

זאת אומרת, שאפילו אם החטא לא קרה באשמתנו, עדיין יש לו השלכות עלינו.

לכל בחירה שלנו, בין אם היא במודע ובין אם לא מודע, יש השלכה. החלטות קטנות ושוליות ככל שיהיו בעיניינו, יכולות להשפיע על מיליוני אנשים במשך דורות רבים: "אפקט הפרפר".

בדיוק כפי ש בכוחו של משפט אחד בלבד לעודד ולבנות מישהו לתקופה ארוכה, משפט תוקפני אחד גם יכול להרוס ולגרום לצלקת נפשית אצל אדם אחר לשארית חייו, מה שיגרום לו גם הוא להפוך לאדם ממורמר ותוקפני.

ברמה האוניברסלית, כתוצאה מהחלטות של אדם אחד במהלך ההיסטוריה, שאולי נראו שוליות או חסרות חשיבות באותו הזמן, כולנו כיום סובלים. קחו לדוגמא את המגפה של המאה העשרים ואחת: מחלת הסרטן. האוויר שאנו מזהמים ונושמים, האוכל שאנחנו מרססים ואוכלים, הקרינה שאנחנו מייצרים, החומרים שאנחנו מורחים על הגוף שלנו.

כולנו סובלים תודות להחלטות שלא אנחנו קיבלנו בצורה ישירה, ההשלכות של חטאים של אנשים אחרים.

 

סליחת חטאים

אז איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה?

מצב החטא דומה לבִּיצה – ככל שננסה להילחם בו בעצמינו, כך נשקע יותר עמוק. בִּיצה קוסמית שכל העולם שקוע בה.
בשל המצב החוטא של האנושות, אף אחד לא יכול לברוח מזה. כולנו מושפעים מהמצב הזה. אף אחד לא יכול לעמוד מול האלוהים הקדוש ולהגיד: "אני נקי, לא היה לי שום קשר לזה.".

ובדיוק כמו אנשים שתקועים בתוך בִּיצה, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות מלבד לקוות שמישהו מבחוץ יבוא להציל אותנו ולמשוך אותנו החוצה – אנחנו צריכים שאלוהים בעצמו יספק לנו את דרך ההצדקה שבה נתנקה מאשמת חטאינו.

בהתחשב בעובדה שחטא זה לא רק פעולה, אלא גם מצב נתון, אז מָעַבַר ממצב של חטא למצב של צדקה זה לא משהו שאנחנו יכולים "לעשות" בעצמינו. זה לא תהליך או פְּרוֹצֶדוּרָה שבה אנחנו משיגים או מרוויחים משהו בהדרגה, זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לתחזק בכוח שלנו – אלוהים הוא זה שמושך אותנו מהבִּיצה. זה לא אנחנו שמטפסים החוצה ומנסים להחזיק בו. או שאנחנו מסכימים שימשוך אותנו החוצה, או שאנחנו דוחים את הצעתו להציל אותנו. מדובר פשוט בהחלפת מצב – או שאתם עדיין תקועים בבִּיצה כי דחיתם את העזרה שלו, או שאתם מחוץ לה כי הרשיתם לאלוהים לאחוז בכם.

העולם מחולק לשניים: אלו שמוצדקים ואלו שלא. אין מצב ביניים, אין התקדמות כלשהי, או תהליך של יציאה הדרגתית מהבִּיצה, כמו סיום מוצלח של מרוץ שמטרתו לזכות במשחק מחשב.

במילים אחרות, זה לא החטאים שלכם שמרחיקים מכם את הישועה הנצחית, אלא הדחייה המכוונת שלכם (חוסר האמונה) של עזרת המושיע שמרחיקה מכם את הישועה הנצחית, ושומרת אתכם במצב של חטא (בתוך הבִּיצה).

הדרך היחידה שלכם לא להיוושע, זה ע"י סירוב מכוון לעלות על נתיב החיים היחידי שיכול למשוך אתכם מחוץ לבִּיצה. איך עולים על נתיב החיים הזה? פשוט אומרים "כן" להצלה שאלוהים מציע דרך המשיח ישוע (מה שידוע בכינויו – “Sola fide”; הצדקה ע"י אמונה וחסד בלבד^[8]).

 

יום אחד נקבל גוף חדש וחזרתו של ישוע המשיח תטפל סופית ובאופן פרקטי בהשלכות של  החטא. אבל בינתיים, חוסר היכולת להבין חטא כמשהו שהוא בראש ובראשונה מצב נתון, זה מה שאני מאמין שגורם למאמינים בעלי כוונות טובות להיכשל בלהבין ולתפוס את הדוקטרינה הבסיסית הזאת של החטא והישועה. דוגמה טובה לכך היא דוד פּוֹסוֹן, הסופר והרועה הפֵּנטַקוֹסטַלי, שמאמין שישועה זה משהו שאתה צריך להשיג ולתחזק בעצמך ובכוח שלך, דרך תהליך של יכולת להתרחק מחטא:
"לפיכך, הישועה היא בבירור תהליך. ותהליך שעוד לא נשלם באף אחד מאיתנו!".^[9]

ההצהרה של פּוֹסוֹן מבוססת על חוסר ההבנה הבסיסי שלו לגבי הקונספט של חטא כמצב נתון: "חטאים הם אותו דבר במאמינים כמו בלא-מאמינים. כש"קדושים" חושבים שהם יכולים "להתחמק מזה" זו טעות קטלנית, והם למעשה צוברים כנגדם זעם."^[10]

החדשות הטובות הן, שיש לי ביטחון במצב החדש שיש לי בישוע המשיח – מצב ההצדקה. ועם כל הכבוד לדוד פּוֹסוֹן, אני יכול ללכת לישון בלילה בידיעה שאין לי אפילו את היכולת לשמור את עצמי במצב הזה. מה ששומר אותי במצב הזה, זה רק מה שישוע השלים עבורי על הצלב!

"נִשְׁלַם" (יוחנן 19:30).

 

בעוד העולם הזה זמני, וכל מה שבו שברירי וזמני. יש אמת אחת ניצחית, והיא אהבתו של אלוהים, שאהב אותנו כלכך עד שהתגלה אלינו בדמות המשיח על מנת להפגין לנו אהבה אמיתית מהי, הוא שנתן את חייו על הצלב עבורנו, החוטאים לו. בכך, הוא לקח את העונש שמגיע לנו על עצמו, והבטיח לנו בתחייתו חיי עולם נצחיים.

זו היא אמת עליה אנחנו יכולים לבנות את ביתנו ואת זהותנו. יש לנו ערך בעיניו של אלוהים כי המשיח היה מוכן לתת את חייו בעבורנו. זו היא אהבת אלוהים, זו היא משמעות אמיתית לחיים. זאת היא אמת ניצחית שאפשר להישען עליה גם כשהכל מסביבנו מתפרק ועולה באש. זה הוא השלום והבטחון שכולנו מחפשים, ורק  אלוהים מסוגל לספק:

"אָמַרְתִּי לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּדֵי שֶׁבִּי יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. בָּעוֹלָם – צָרָה לָכֶם, אַךְ הִתְעוֹדְדוּ: אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת הָעוֹלָם." (יוחנן ט"ז 33)

 

התמודדות עם החטא

אוקי, אז יש לנו סליחת חטאים במשיח, ויום אחד הכל יהיה ורוד. אז מה בדיוק עושים בינתיים? איך בכל זאת מתמודדים עם השלכות החטא בחיים שלנו?

 

כשבאנו לאמונה בישוע, החטאים שלנו לא נעלמו. אם כבר, אנחנו רק הולכים ונהיים יותר מודעים לכמה הם מושרשים בתוכנו. אסור לנו לעמוד במקום, עלינו תמיד לרוץ קדימה, לתת לרוח אלוהים לשנות אותנו מבפנים. אבל גם לקחת בחשבון שלשלמות אף פעם לא נגיע בעולם הזה. אפילו שאול השליח, לא העז לומר על עצמו שהוא מושלם, בשיא דרכו הוא כתב:

"לֹא שֶׁכְּבָר הִשַּׂגְתִּי אוֹ שֶׁכְּבָר הִגַּעְתִּי לִשְׁלֵמוּת, אֲבָל רָץ אֲנִי בְּתִקְוָה לְהַשִּׂיג, כִּי מִשּׁוּם כָּךְ גַּם הִשִּׂיגַנִי הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. אַחַי, עֲדַיִן אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב אֶת עַצְמִי לְמִי שֶׁהִשִּׂיג. אֲבָל דָּבָר אֶחָד: אֲנִי שׁוֹכֵחַ אֶת אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְנֶחֱלָץ קָדִימָה אֶל מַה שֶּׁלְּפָנַי. אֲנִי רָץ אֶל הַמַּטָּרָה כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַפְּרָס שֶׁבִּקְרִיאָה-שֶׁל-מַעְלָה, קְרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ." (פיליפים ג 12-14)

 

אז אם אנחנו רוצים להשתנות, איך אנחנו עושים את זה בפועל? כמו בכל דרך אחרת בה המוח שלנו לומד – על ידי שינון של משהו חדש על חשבון משהו קודם! ולעיתים קרובות, זה אומר שהגמילה מההתנהגות הקודמת, עלולה לכאוב, ולכן עלינו להתמסר ולהקריב לדרך החדשה:

"אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים; כָּךְ תַּעַבְדוּהוּ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב.וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת כְּדֵי שֶׁתַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם בְּעֵינָיו." (רומים יג 1-3)

 

מה זה אומר בפועל? שמכניעים כל מחשבה שלילית, ומחליפים אותה במחשבות והתנהגויות שכתבי הקודש מעודדים אותנו.

"אֲנַחְנוּ מְמוֹטְטִים תַּחְבּוּלוֹת וְכָל דָּבָר רָם שֶׁמִּתְנַשֵּׂא נֶגֶד דַּעַת אֱלֹהִים, וּמַכְנִיעִים כָּל מַחֲשָׁבָה לְשֵׁם צִיּוּת לַמָּשִׁיחַ" (קור"ב י 5)

 

לדוגמא, על האדם הממורמר להיות מודע למחשבותיו, ולזהות ולדחות מחשבות מרמור כשהן צצות בראשו, ולהחליף אותן במחשבות חיוביות. בהתחלה זה יהיה קשה, אבל עם הזמן זה יהפוך להרגל חדש, שיבוא על חשבונו של ההרגל הישן.  בכך, אנחנו בעצם משתמשים בכוח המחשבה שלנו, על מנת פיזית לשנות את מוחנו.

הניאורוסינטיסטית המשיחית, מדענית החוקרת את מערכות העצבים, ד"ר קרוליין ליפ^[11], מסבירה:

 

 

בשורה התחתונה, לכוח הרצון שלנו וכוח המחשבה שלנו, יש את העוצמה לשנות לנו את החיים! קל להסביר, אבל קשה ליישום. בהצלחה!

דרך אגב, הקדשו גם סרטון לכוח המחשבה לאור הברית החדשה.

 

 

 

_{[1] הקונקורדנציה של סטרונג, 2398: חָטָא.}

_{[2] אסונות טבע שנגרמות מסיבות לא טבעיות (Live Science, 5.4.12).}

_{[3] חברת Apple מודה שבנתה את מכשירי הiPhone וiPad במפעלים הסיניים באמצעות עבודת ילדים (Daily Mail, 27.2.2010)
איך מכשיר הiPhone עוזר להנציח עבדוּת מודרנית (Huffington Post, 10.11.14).}

_{[4] טימותיאוס קֵלֵר, "הסיבה לאלוהים: אמונה בתוך עידן של ספקנות" (הוצאת Penguin Books; 2009), עמוד 162.}

_{[5] "מחלה עד מוות", ע"י סורֵן קִיאֵרקֵגַארד.}

_{[6] Strong, A. H. (1907). Systematic theology (p. 573). Philadelphia: American Baptist Publication Society.}

_{[7] https://www.huffingtonpost.com/lisa-firestone/the-benefits-of-generosit_b_5448218.html}

_{[8] אחת מהדוקטרינות שהכי מבדילות בין הדֵנוֹמִינַצִיוֹת הפּרוֹטֵסטַנטִיוֹת לבין הקהילה הקתולית והאורתודוקסית-מזרחית.}

_{[9] דוד פּוֹסוֹן, "מה שאנחנו מאמינים לגבי הישועה" (חלק מסדרה בת 8 חלקים שכותרה – 'מה שאנחנו מאמינים בו').}

_{[10] דוד פּוֹסוֹן, "פעם נושע, תמיד נושע?: מחקר בהתמדה וירושה" (הוצאת Hodder & Stoughton, 1996), עמוד 8.}

_{[11] https://drleaf.com/blog/the-mind-can-change-the-brain/}