מה משמעות “מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי” (בראשית כ”ו 5)

“וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי”. (בראשית כ”ו 4-5)

חז”ל ניצלו את פסוק 5 כדי להצדיק את מתן התורה שבעל-פה וטענו: “מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה” (קידושין ד , יד); “קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר [וישמר משמרתי מצותי חקותי] ותורתי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה” (יומא כח ע”ב)”.[1] רעיון זה מבטא תפיסה בסיסית במדרשי חז”ל, לפיה “האבות קיימו את מצוות התורה עוד קודם לנתינתה בסיני”.[2]

מה היא אפוא כוונתו האמתית של הפסוק והאם הביטויים “מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי” מתייחסים לתושב”ע?

פרופ’ משה ויינפלד שלל פרשנות זו באופן נחרץ וקבע: “עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ליצחק עומדת זכות אבות, משום שאברהם ציית לפקודותיו של האל ומילא אותן באמונה, ואין בשמירת מצוות זו משום כוונה לקיום מערכת החוקים של תורת משה”.[3] גם שד”ל (שמואל דוד לוצאטו, המאה ה- 19) דחה בתוקף את פרשנות חז”ל; לדעתו, “יש לפרש את כוונת הכתוב: ‘מצותי’ וגו’ – “כל צווי בין לדורות בין לשעה נקרא מצוה”, ואילו “חוקה ותורה אינן אלא לדורות”. פשוטו של מקרא חייב לפרש את הכתוב בהקשרו ההיסטורי, ובימי אברהם עדיין לא הייתה ‘תורת משה’, ובוודאי לא התורה שבעל פה”.[4]

לסיכום, הפסוק “עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי” (בראשית כ”ו 5) אינו מתייחס כלל לתושב”ע, אלא למצוות המפורשות אשר קיבל אברהם מאלהים[5] ולאותם חוקים קדומים, בני תקופתו, אשר להם היה מחויב.

 

[1] אביעזר רביצקי, בתוך: משה חלמיש, חנה כשר ויוחנן סילמן (עורכים), אברהם אבי המאמינים: דמותו בראי ההגות לדורותיה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2003: 13.

[2] שמואל ורגון, בתוך: משה בר-אשר, ברכיהו ליפשיץ, אריה אדרעי ויהודה לוינסון (עורכים), מחקרים בתלמוד ובמדרש, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 2005: 143.

[3] אנציקלופדיית עולם התנ”ך – בראשית, רעננה, בהוצאת: דברי הימים הוצאה לאור בע”מ, 1993-1996: 166.

[4] משה בר-אשר, ברכיהו ליפשיץ, אריה אדרעי ויהודה לוינסון (עורכים), מחקרים בתלמוד ובמדרש, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 2005: 143.

[5] כמו למשל, מצוות לך לך (בראשית י”ב 1); מצוות המילה (י”ז 10-27); והמצווה להעלות את יצחק לעולה (כ”ב 2).

אולי גם יעניין אותך: