“מִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי” – הוצאת פסוק מהקשרו?

“היהודים המשיחיים טוענים שהפסוק בברית החדשה “…וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי” (מתי ב’, 15) מדבר על ישוע…הנביא מדבר על מישהו שהיה במצרים ויצא משם ובהמשך – אותה דמות – גם עסקה בעבודת אלילים…”עם ישראל” הוא בנו של הא-ל, ולא אדם אחד!” [יד לאחים]

תגובה: בניגוד לדעתם של יד לאחים, ובניגוד לדעה הרווחת לא פעם בקרב חז”ל, אנו מאמינים כי אמת אחת בתנ”ך אינה מבטלת אמת אחרת. לדוגמא: בזכריה ט’ 9 כתוב כי המשיח[1] יבוא “עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר וְעַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת”. בדניאל ז’ 13 נאמר כי המשיח[2] יבוא עם ענני השמים. אנו, היהודים המשיחיים, מאמינים כי שתי הנבואות האלה – של זכריה ושל דניאל – מבטאות אמת ולפיכך שתיהן תתגשמנה. למעשה, נבואת זכריה כבר התמלאה כאשר ישוע המשיח נכנס לירושלים טרם צליבתו (מתי כ”א 5) זאת לעומת משיחם של יד-לאחים, הרבי מילובביץ’, שאכף רגלו אפילו לא דרכה על אדמת ישראל!

כתבי הברית החדשה מלמדים כי נבואתו של דניאל תתמלא בביאתו השנייה של המשיח, כאשר הלה ישוב עם ענני השמים בגבורה ובכבוד (מתי כ”ד 30, כ”ו 64).

הזכרנו את נבואתם של זכריה ושל דניאל משום שלכאורה הן נראות סותרות, שהרי כיצד יכולה לבוא אותו אדם, הן עני ורכוב על חמור והן בגבורה עם ענני השמים?.. ואמנם, חז”ל טעו ולימדו כי לא ייתכן ששתיהן תתגשמנה; לכן קבעו: עם ביאת המשיח תתקיים בשעה שכל ישראל חוטאים, הוא יבוא עני ורכוב על חמור; אך אם כל ישראל יהיו צדיקים, יבוא המשיח בענני השמים (בבלי, סנהדרין צ”ח ע”א). מבחינת חז”ל לא ייתכן אפוא כי שתי הנבואות לעיל תתמלאנה; לדידם, או שהמשיח יבוא כפי שתואר בזכריה ט’, או שהוא יבוא כמנובא בדניאל ז’. כאמור, הברית החדשה הראתה כיצד שתי הנבואות עומדות בכפיפה אחת ומשלימות זו את זו.

כשם שאנו מאמינים כי לשתי האמיתות האלה יש מקום ושתיהן נכונות, כך הדבר גם לגבי זהותו של בן האלהים. לפי שמות ד’ 22 והושע י”א 1, עם ישראל נחשב לבנו של אלהים. לפי ירמיהו ל”א 20, תהלים ב’ 7, משלי ל’ 4 ודניאל ג’ 25 המשיח נחשב לבנו של אלהים.[3] אין צורך לבחור אחת מבין שתי התובנות דנן – שתיהן כתובות בתנ”ך ולכן שתיהן נכונות.

אם-כך, כאשר מתי זיהה את המשיח עם בנו של אלהים – עם ישראל שיצאו ממצרים (ב’ 15) – הוא למעשה ערך הקבלה בין המשיח לעמו, רוצה לומר: המשיח ישוע מייצג את עמו באופן הטוטאלי והעמוק ביותר, הוא בא עבור עמו – לצאן האובדות של בית ישראל, הוא מזדהה עם עמו ובשל כך, הוא לעולם לא יחדל מלאהוב את עמו שלו – את עמו של אלהים. כמובן, ההקבלה למשיח אינה חייבת להיות בכל דבר ועניין (ישראל חטאו, המשיח לא, ישראל מחולקים לשבטים – המשיח לא וכו’..)

[1] גם חז”ל הכירו בנבואה זו כמשיחית (ראו למשל: מדרש קהלת רבה א’).

[2] גם במקרה זה הודו חז”ל כי מדובר בנבואה משיחית (למשל: רבנו בחיי על בראשית ב’).

[3] על-כך שחז”ל זיהו קטעים אלה, המדברים על הבן, עם המשיח, ראו: “אוצר מדרשים”, פרקי משיח; בבלי, סוכה נ”ב ע”א; ספר “מנחת אליהו”.

אולי גם יעניין אותך: