מסורת וחכמת הגויים

מה היה יחסם של חז”ל, הן למסורת האבות והן לחכמת הגויים (או ל”חכמה יוונית”)? על-מנת לענות על שאלה זו, הבה נבחן קודם כל את יחסם של חכמינו למסורת. כזכור, פותחת מסכת אבות ומספרת כי “משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים:  היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה”. 1

בהמשך המסכת, מסביר לנו רבי עקיבא כי “מסורת, [משמעותה] סייג לתורה”.חז”ל האמינו בדעה כי “מסורת בידינו מאבותינו”,3 ועל-מנת להדגיש את חשיבות הדבר, הם אף קבעו כי “כל תורה שאין לה בית אב, אינה תורה”.4 לכן, כשרצו להחמיא לרב מסוים היו אומרים עליו “שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, מעולם”,5 וכידוע, “כל האומר דבר בשם אומרו”, הבטיחו החכמים, “מביא גאולה לעולם”.6

יש להבין כי הואיל והחכמים סברו שכל דור חדש הוא “דור שמתמעט והולך”7 – דהיינו, רחוק יותר ממעצבי ההלכה ולכן גם פחות מוצלח מהדורות הקודמים לו – הנחתם החינוכית הייתה כי העבר טוב יותר מן העתיד ולכן מותר לברר, להרחיב ולפרש את דברי הראשונים, ברם אסור בשום פנים לערער עליהם או לדחותם.8 לא בכדִי הודו חז”ל כי “אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים”.9 לכן הם הדגישו את החשיבות בכך “שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי”. 10יפה סיכם זאת חזון האיש, שאמר: “כל דברי ראשונים נאמנים עלינו כנתינתם מסיני… “ואין מקום לנטות מדבריהם”.11

דרך אגב, חשוב לציין כי תקופתם של חכמי התלמוד היא חשובה במיוחד מפני שהיא היוותה את הבסיס ההלכתי שעליו מתחנכים היהודים האורתודוקסים עד היום. כל מצוות התורה וחוקיה מעוגנות בלימוד וכתוצאה מכך, חייו של כל יהודי היו רצופים לימוד תמידי ומְבוּקר, וחינוך עצמי בלתי פוסק שתוכנו, מסריו וגם אופיו הייחודי, היו מועברים מדור לדור.12

בדומה ליחסם למסורת האבות, גם בנוגע ללימוד חכמה חיצונית (“חכמת הגויים” או “חכמה יוונית”), היו חז”ל נחרצים ביותר. כאשר “שאל בן-דמה, בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו [רבי ישמעאל את] המקרא הזה: `לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה`. צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית”.13

רבי יהודה אמר: “אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמה יוונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא”.14 בקיצור, על-מנת “שלא תאמר: למדתי חכמת ישראל, אלמד חכמת אומות העולם”,15 קבעו חז”ל באופן חד משמעי כי: “ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמה יוונית” 16; או במילים אחרות: “כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו”.17

ואותו הדין גם לגבי לימוד אומנות,18 ככתוב: “מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה”19; וגם לגבי ההגיון, שנאמר: “מִנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים”20; או לחלופין: “עשה לך נר שתלך לאורו, ואי זה, זה-הוא אורה של תורה”.21

אגב, תפיסה זו אפיינה את כל הדורות ולכן נהירים דבריו של רבי מאיר בן גבאי ששיבח את חכמת התורה (“החכמה האמיתית”) והזהיר את התלמידים כי “הפלוספיא תרחיקם מהשלמות”.22 והנה, אפילו בימינו, מספר הרב שרנסקי כי בתוכניות הלימודים, המשיכו לקבל עדיפות עליונה לימודי התורה ומדע היהדות על כל שלוחותיו, והודגש בעיקר הלימוד המעמיק בגמרא ובמפרשיה.

מטרת חינוך זה היתה לחנך לדבקות ללא סייג באל, לשמירת מצוותיו ולשליטה על כל מידות האדם כדי שישמשו עזר לעבודת הבורא. כל דבר שסתר מטרה זו, הורחק מתכנית הלימודים וכך למעשה, ויתרה היהדות על רבים מלימודי החולין.23 בהמשך לזאת, ניתן להזכיר את ס. יזהר המביא במאמרו מדבריו של הרב קוק, שאמר: “דרוש תלמוד קבוע… ודווקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות שאין מטרתן כי אם להכשיר את האדם למלחמת החיים”.24

[1] אבות א, א.
[2] שם, ג, יז.
[3] בבלי, מגילה י, ב.
[4] ירושלמי: שבת פז, א; ופסחים לט, ב.
[5] בבלי, סוכה כז, ב.
[6] שם, מגילה טו, א.
[7] שם, סנהדרין צח, א.
[8] אשר ריבלין, כנגד כולם – פדאגוגיה של חז”ל, 1985: 35.
[9] בבלי, שבת קיב, ב.
[10] תנא דבי אליהו, פרק כה, עמ` רעב.
[11] חזון האיש, 1997: 201. שהרי נאמר כי “אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני”
(ירושלמי, פיאה דף יג, א, פרק ב, הלכה ד גמרא).

[12] הרב בנימין שרנסקי, 1999, החינוך החרדי בימינו – מורשת סיני בדורנו.
[13] בבלי, מנחות צט, ב. סיפור דומה מופיע גם במדרש תהילים פרק א, סימן יז.
[14] שם, בבא קמא פג, א.
[15] ספרא: פרשת אחרי מות, פרק יג; ופרשת ואתחנן, פיסקא ט.
[16] שם, סוטה מט, ב; ובבא קמא פב, ב.
[17] בבלי, בבא בתרא עט, א.
[18] שהרי “אסור ללמד את בנו אומנות” (ירושלמי, פיאה דף ג, א, פרק א, הלכה א גמרא).
[19] בבלי, קידושין פב, א.
[20] בבלי, ברכות כח, ב.
[21] ציטוט מספר הזוהר, בתוך: איה צאלון, 1994, מטטרון שבספר הזוהר, עמוד 44.
[22] מדרש “עבודת הקודש” לרבי מאיר בן גבאי (חלק ג, פרק טז).
[23] הרב בנימין שרנסקי, 1999, החינוך החרדי בימינו – מורשת סיני בדורנו.
[24] הראי”ה קוק, בתוך: ס. יזהר, 1984, קריאה לחינוך, הוצאת ספרית פועלים, עמוד 90.

 

אולי גם יעניין אותך: