סוד יום הכיפורים שהרבנים מפחדים שעם ישראל יגלה

השנה, ביום הכיפורים, עקבנו בעניין רב אחר הקונפליקט המעניין שהתפתח בין היהדות האורתודוקסית (החסידים והחרדים) לבין היהדות המסורתית ("דתיים לייט" כהגדרתה של רחלי מלק בודה במוסף השבת של ידיעות אחרונות). בעוד היהדות האורתודוקסית טענה כי יש להקריב תרנגול כפרות כקורבן בעבור חטאים, היהדות המסורתית קידמה את הרעיון כי מספיק לתת תרומה כספית ולצום מאוכל ליממה על מנת לכפר על חטאים, בטענה כי טקסייה של היהדות האורתודוקסית מוגזמים ומיושנים. מעניין לראות כי ישנם זרמים ביהדות האורתודוקסית שעדיין מכירים בעובדה כי התורה דורשת קורבן דם בעבור חטאים. בעוד, היהדות המסורתית מבטלת צורך זה ומנפנפת בביטול את דרישתה של התורה.

ראשית חשוב להזכיר, בתקופת המקרא, יום הכיפורים היה תלוי בבית המקדש, במזבח ובכהונה, ללא אלו אין שום תוקף ליום הכיפורים. בכל מקרה, יום הכיפורים נועד לכפר על חטאים לאומיים בשגגה, ולא על חטאים אישיים.

בתקופת המקרא, שבוע לפני יום הכיפורים היה מסתלק הכהן הגדול מביתו למקום שקט בו יכל היה להכין עצמו רוחנית. בליל יום כיפור הכהן הגדול לא ישן, ובמהלך היום הקריב קורבנות, נכנס לקודש הקודשים בפעם האחת והיחידה בשנה והקריב; תחילה היה עליו להקריב קורבן עבור עצמו. ואז, שעיר שנועד לכפר על חטאי עם-ישראל. במקביל, עם ישראל היה מענה את נפשו (צם ומתפלל) על חטאיו לאלוהים. הצום היה עניין סמלי ושולי, ולא מה שכיסה את חטאיי העם לאותה השנה (צר לנו לאכזב, אך דילוג על ארוחת בוקר לא מניב סליחת חטאים. ע"פ מצוות התורה, על חטאים חייב דם להישפך…). דמו של הקורבן כיסה את החטאים של עם ישראל, בעוד הצום והתפילה היה הדרך של אנשי עם ישראל להביע חרטה עמוקה ואמיתית מליבם, במקביל לקורבן שהוקרב. אחרי כל התהליכים המדויקים, בסופו של החג, המתין העם ל"חותמת הרשמית", האישור הרשמי מאלוהים לכך שקיבל את הקורבן ושחטאיי העם אכן נמחלו, איך? החוט האדום שהיה תלוי בבית המקדש ("לשון של זהורית") הפך לעיני כולם מאדום ללבן. כך ידע הכהן הגדול ועם ישראל כולו כי אלוהים קיבל את קורבן יום הכיפורים. אנשי העם שמחו, שרו ורקדו, וליוו את הכהן הגדול לביתו בחגיגה גדולה – חטאיהם כוסו ונסלחו לשנה נוספת! עד עכשיו נתנו רקע, ועכשיו העניינים באמת עומדים להתחמם!

אז הנה הקטע המעניין באמת – בגמרא (מסכת יומא פרק ד דף לט עא-עב) הרבנים מתארים כי כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש (סביב שנת 30, שהרי המקדש נחרב סביב שנת 70) החוט של לשון הזהורית הפסיק להלבין ללבן מאדום ולכן גרם לדאגה רבה בקרב מנהיגי העם. מאז שנת שלושים לספירה הפסיק אלוהים לתת את האישור ביום הכיפורים, לשון הזהורית כבר לא הולבנה יותר! אלוהים לא מוכן לקבל עוד את קורבן יום הכיפורים. מדוע? ומדוע דווקא בתאריך זה?

מאותה העת, היה על הרבנים להמציא את היהדות מחדש, כזאת שתעבוד גם ללא אישורו של אלוהים. הם אמנם שמרו על השמות "יהדות" ו"תורה", אבל היהדות שהתפתחה היתה שונה, וגם התורה השתנתה, לא עוד תורת משה, מעכשיו; "התורה שבעל פה". עם התורה שבעל פה, אין עוד צורך בקורבן עבור חטאים, מספיק לומר תפילות ולדלג על כמה ארוחות כדי "לזכות" בסליחת חטאים. כך נוצרה לה תורה חדשה ויהדות חדשה – "היהדות הרבנית" שמאותה תקופה ועד היום, הלכה והתרחקה מהמקורות עד כדי כך שכיום, כל דימיון בין יהדות התנ"ך ליהדות הרבנית – מקרי בהחלט.

אז מדוע אלוהים הפסיק לקבל את קורבנות הכיפורים ודווקא בתאריך הזה? כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש, שנת שלושים, היתה השנה בה נצלב ישוע!

בברית החדשה, יוחנן אמר על ישוע: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם". שאול השליח, בפרק ט' שבאגרתו אל העברים כתב: "הַמָּשִׁיחַ לֹא נִכְנַס אֶל מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם וַאֲשֶׁר הוּא בָּבוּאָה שֶׁל הָאַמִתִּי, כִּי אִם בָּא אֶל עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לְהֵרָאוֹת עַתָּה בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים אַף לֹא בָּא לְהַקְרִיב אֶת עַצְמוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת, כַּכֹּהֵן הַגָּדוֹל הַנִּכְנָס שָׁנָה בְּשָׁנָה אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּדָם אֲשֶׁר אֵינוֹ דָּמוֹ; שֶׁאִם כֵּן, הָיָה צָרִיךְ לִסְבֹּל פְּעָמִים רַבּוֹת מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל. אֲבָל כָּעֵת נִגְלָה פַּעַם אַחַת, בְּקֵץ הָעוֹלָמִים, לְהָסִיר אֶת הַחֵטְא בְּקָרְבַּן עַצְמוֹ."

סליחת חטאים יכולה להתקבל אך ורק דרך מותו המכפר על הצלב של ישוע המשיח – היהודי המפורסם ביותר והמוערץ ביותר בקרב הגויים.

 

הלכות יום הכיפורים – מצאו את ההבדלים

מצוות יום כיפור נותנות אינדיקציה מדויקת לתהום שנפערה בין יהדות התנ"ך לבין ההלכה הרבנית. הרבנים מבטיחים כי התושב"ע ניתנה בסיני ובלעדיה בלתי-אפשרי להבין וליישם את התורה שבכתב. יום כיפור, אז והיום, טופח על פני תובנה זו ומוכיח מעבר לכל ספק כי מדובר בשתי תורות זרות ונבדלות זו מזו.

 

בתורה שבכתב

בויקרא ט"ז מתוארות מצוות יום הכיפורים לפרטי פרטים; מרביתו של הפרק מתמקד בעבודת הכוהן (פסוקים 1-28), אשר נושא את משקל יום זה על כתפיו כמעט באופן בלעדי. בפסוקים 29, 30 מתוארות שתי המצוות החלות על העם כולו ולא על הכוהן לבדו: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ… שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". גם תיאור יום הכיפורים בויקרא כ"ג ובספר במדבר כ"ט מאשש את העובדה כי ביום זה מוטלות על עם ישראל שתי מצוות בלבד והכוהן הגדול נושא על עצמו את החלק הארי העוסק בהקרבת קורבן הכיפורים.

לפי התורה אם-כן, אלו שתי המצוות שעל העם לקיים:

• לענות את הנפש.
• לשבות מכל מלאכה.

בתושב"ע

כאמור, על-פי תורת משה, מרבית ממצוות יום הכיפורים נופלות על כתפיו של הכוהן הגדול. כעת, שימו לב כיצד נראות הלכות יום כיפור לפי היהדות הרבנית, כפי שסיכם אותן הרב ברוך אפרתי (בהתבסס על "קיצור שולחן ערוך")[1]:

• מצוות עשה מן התורה לשוב אל השם, על ידי וידוי מעשינו הרעים וחרטה עליהם…
• 'כפרות'… אנו נוהגים לעשות כפרות על תרנגול או על כסף. מותר לעשות כפרות על כרטיס האשראי בתרומה באינטרנט דרכו. מסובבים את הכרטיס על הראש ככסף, ומתכוונים על כמות התרומה באמירת הכפרות.
• מצווה לטבול במעיין או במקווה, אין לברך על הטבילה.
• מתפללים מנחה מוקדם לפני סעודה מפסקת ובמנחה אומרים וידוי בתפילת הלחש אך לא בחזרת הש"ץ.
• מדליקים נרות חג בברכה, וכן שהחיינו, ככתוב במחזור. בנוסף יש להדליק נר נשמה, שכן הבדלה נעשה על נר שדלק כל היום.
• מתעטפים בטלית לפני השקיעה בברכה…
• יש להימנע מחמשה דברים – אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, יחסי אישות.
• אסור לעשות מלאכה ביום כיפור.
• בבוקר נוטלים ידיים עד קשרי האצבעות.
• מותר לדבר במהלך הצום; על אכילת מאכלים בצאתו.
• מעריב של מוצאי הצום אומרים 'אתה חוננתנו'.
• מקדשים את הלבנה אף על פי שטרם אכלנו, שכן אנו שמחים בכפרתנו.
• עושים הבדלה כבכל מוצאי שבת, לכתחילה על נר ששבת כל היום. אם אין נר כזה, מותר לעשות הבדלה בנר שהודלק במוצאי היום.

 

מאי נפקא מינה

חלק מהסעיפים ברשימה מתפתחים לכדי הלכות סבוכות ומפורטות אף יותר, אך דבר אחד בולט מייד לעין; מתוך כל ההלכות לעיל, שתיים בלבד מופיעות בתורה שבכתב: (א) עינוי הנפש ע"י הצום; (ב) והאיסור ממלאכה. לכל יתר ההלכות אין יד ורגל עם תורת משה. אדרבא, ניכר כי הן תוקנו בידי הרבנים שנים רבות לאחר חורבן בית המקדש השני.

דבר אחר שיש לתת עליו את הדין הוא סעיף 2 ברשימה, לפיו "נוהגים לעשות כפרות על תרנגול או על כסף. מותר לעשות כפרות על כרטיס האשראי בתרומה באינטרנט דרכו. מסובבים את הכרטיס על הראש ככסף, ומתכוונים על כמות התרומה באמירת הכפרות". לפי תורת משה, הקרבת הקורבנות ע"י הכוהן, היא לבדה הביאה לכפרה על חטאי העם (ויקרא ט"ז 16-34). במילים אחרות, על-פי התורה, היתה הכפרה תלויה באופן מוחלט בעבודת הכוהן. אולם לפי ההלכה הרבנית, החליף "סדר הכפרות" (הכולל סיבוב תרנגול או כסף מעל הראש) את עבודת הכוהן ודי בו לפדיון כפרות.[2]

הלכות התושב"ע מחדדות אפוא את הדבר הבא: אם מצוות יום כיפור מדאורייתא התבססו על עבודת הכוהן הגדול, הרי שההלכה דרבנן, התעלמה מסמכותו לחלוטין והעבירה את המושכות לידי הרבנים. ללא הרבנים והתושב"ע לא זו בלבד שאין בידינו כל ידיעה על-אודות ההלכות הללו, אלא שאין כל הסבר כיצד לקיימן ולפיכך אנו תלויים ברבנים עצמם, שיורו לנו את הדרך.

כך התחלף יום כיפור ממועד התלוי לחלוטין בעבודת הכוהן במשכן/בבית המקדש, ליום המבוסס על מסורת הלכות הרבנים ותלוי בסמכותם הבלעדית.

_{[1] פורסם ב"ישראל היום", 14.09.18 וניתן לקריאה בלינק: https://www.israelhayom.co.il/article/586881}

_{[2] אביגדור שנאן, סידור אבי חי – תפילות וברכות לבית ולמשפחה, בהוצאת: ידיעות אחרונות קרן אבי חי, 1999: 74-76.}