סתירות פנימיות (לכאורה) בברית החדשה

---

מאמר דומה: "סתירות בין הברית החדשה לתנ"ך"

---

אחד הדברים האהובים על המתנגדים הוא לבודד אירוע המתואר בבשורה אחת ולנסות להראות כיצד הוא עומד בסתירה עם הופעתו בבשורה אחרת. למרות שכבר מזמן אבד הקלח על טיעונים זה, שווה להעמיד את הדברים על דיוקם אחת ולתמיד.

עדות מהימנה

ארבע בשורות מתפקדות כדיווחיהם של ארבעה עדים את חייו ופועלו של המשיח ישוע. היות שמדובר בעדות, שומה עלינו להתייחס לבשורות כעדויות. בהסתמך על ה"שולחן ערוך" (חושן משפט, סימן כ"ח) ועל המשנה (סנהדרין ג'), כותבים הרב שרעבי וד"ר סיני כי לאחר קבלת גרסאות העדים, עורך בית הדין דיון והשוואה ביניהם ומגיע למסקנת פסק דינו; אם הגרסאות תואמות מדי, הדבר אמור לעורר את חשדו של בית הדין שמא מדובר בעדות שקר ועליו להידרש שנית לחקירת העדויות הללו.[1] במילים אחרות, כאשר נדרשים לחקר האמת בנוגע למקרה מסוים יש לתת את הדעת לשני הביטים: א- כמובן כי בשעה שדברי העדים סותרים זה את זה לגמרי, יש להטיל דופי במהימנותם; ב- אך מן הצד השני, היה וגרסאות העדים דומות מדי, קיים חשד לעדות שקר כי ייתכן והעדים תיאמו את עדותן מראש ודקלמוה מילה במילה.[2]

עיקרון משפטי זה, הגזור מן המשנה, נכון לגבי ארבע הבשורות בברית החדשה: אם הן היו סותרות האחת את רעותה בכל עניין, ברור היה כי אין לסמוך על עדותן; מאידך, אם הן היו דומות מדי, ודאי היה מי שיחשוד כי התלמידים תיאמו ביניהם גרסאות ושכתבו מילה במילה. דווקא העובדה כי ארבע הבשורות אינן סותרות זו את זו לגמרי ואינן דומות מדי אחת לשנייה, מעידה על עוצמת מהימנותן ודוחה כל טענה לעדות שקר.

ראו למשל את עניין שושלות היוחסין של המשיח בבשורת מתי א' ובלוקס ג': אם הן היו זהות לחלוטין, לא היתה סיבה לפרסמן; מאידך, אם הן היו סותרות האחת את השנייה לגמרי, היה מקום לחשד. דווקא ההבדלים ביניהן מציבים בפנינו אתגר לדרוש ולחקור מה פישרם (לגופה של הטענה בנוגע לסתירה בעניין, נתייחס בהמשך).

---

 

טענה: "כל האוונגליונים מתייחסים לאירוע שנחשב כבעל חשיבות, הדרשה על ההר. טענתו של מתי היא שהדרשה של ישו התרחשה בהר. לוקס טוען לעומתו שהדרשה של ישו התרחשה במישור. מרכוס כותב כי הדרשה אירעה על אונייה בים". [הרב דניאל עשור]

תשובה: מתי אכן טוען כי הדרשה היתה על ההר. לוקס לא טוען שהדרשה לא היתה על ההר, אלא, מציין ש"הוּא יָרַד אִתָּם וְעָמַד בְּמִישׁוֹר", ככל הנראה ישוע כינס את ההמון שהיה על ההר, לאיזור שהיה מישורי, זאת כדי שכולם יוכלו לשמוע ולראות אותו. איכשהו החליט הרב עשור שהמישור עליו מדבר לוקס בהכרח אומר שהם לא היו על ההר, אבל זה הפירוש של דניאל עשור. מישור, שמגיע מהמילה ישר, משמעותו איזור מסויים שהוא מושטח, שהוא ישר. כמו לדוגמא, הר ארנה בדרך לירושלים, שעליו המישור והמצפה.

אוקי, אבל זה עדיין לא מסביר איך זה שמרקוס בפרק ד' כתב שישוע היה על אוניה בים והמון העם היו על שפת הים. התשובה פשוטה, ומגיעה ממרקוס עצמו, שאומר "הוּא לִמֵּד אוֹתָם דְּבָרִים רַבִּים בִּמְשָׁלִים". הדרשה על ההר לא סבבה משלים. זאת אומרת שמרקוס בכלל דיבר על מקרה אחר בו ישוע דרש, ולא על הדרשה על ההר, ומי שישווה את הדרשה על ההר ללימוד שלפי מרקוס ישוע דרש מהים, לא יופתע לגלות שישוע בכלל מדבר על נושאים שונים לחלוטין. אז אנחנו מודים, במקרה הזה לא צריך להיות אדם משכיל או בעל תארים מתקדמים, אלא פשוט צריך להיות בעל יושרה, והגינות מינימלית.

 

 

טענה: דניאל עשור מצטט מתוך סעודת הפסח של ישוע ותלמידיו במתי פרק כ"ו פסוק 26, שם כתוב: "כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים". הרב תוהה איך יכול להיות שישוע אכל לחם, בפסח? [הרב דניאל עשור]

תשובה: ביוונית עתיקה, המילה שהברית החדשה משתמשת בה, שאותה תרגמו ללחם, היא "ארטוס", זו היא מילה בעלת משמעות רחבה; קטגוריאלית, כללית, כזאת שיכולה להיות בשימוש כדי לתאר הרבה סוגים שונים של לחם, כאלה שהם חמץ וגם כאלה שהם ללא שאור. במילים אחרות, זה בדיוק כמו שאאשים את הרב עשור על כך שהוא אכל חזיר, רק בגלל שאמר לי שהוא אכל בשר.

נוסף על כך, בכל בית יהודי מברכים את ברכת המוציא בפסח הכוללת את המילה "לחם".

בנוסף, לגבי המילה ביוונית ללחם. הנה טקסט מהתורה שמשתמשת באותה המילה בתרגום השבעים: "וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם" (שמות כ״ט ב')
καὶ ἄρτους ἀζύμους (תרגום של ״לֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת״) בדיוק אותה המילה מהתורה (לֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת = ἄρτους ἀζύμους) מופיעה גם בברית החדשה.

 

טענה: "כיצד משווים את ישוע לקרבן הפסח בטענה שהוא נצלב בערב חג הפסח (כלומר לפני ליל הסדר), כאשר כתוב במפורש כי הוא נעצר לאחר ליל הסדר, מאוחר יותר באותו לילה? האם היו שני אנשים בשם ישוע?" [הרב דניאל עשור]

תשובה: זו שאלה מצויינת כי היא מציגה דוגמא נהדרת להשפעה של המסורת על המסר הפשוט העולה מכתבי הקודש. מייד נסביר למה כוונתנו, אך ראשית יש לציין כי כתבי הברית החדשה אכן מלמדים כי המשיח ישוע מהווה את קרבן הפסח הנזבח בעדנו (למשל, בקור"א ה' 7).

בחזרה לעניין המסורת, בגוף השאלה חוזר על עצמו פעמיים הביטוי "ליל הסדר". אולם בדיקה בכתבי הקודש מגלה כי ביטוי זה אינו מופיע, לא בתנ"ך ולא בברית החדשה. למעשה, הפעם הראשונה בה מפורטות הלכות ליל הסדר נמצאת במשנה (מסכת פסחים) וגם שם, לא נעשה השימוש בביטוי "ליל הסדר", אלא במונח "ערב פסחים".^[3]

"האם היו שני אנשים בשם ישוע?" התשובה כמובן, שלילית; עם-זאת, חשוב לציין לענייננו כי לפי המקרא היו שני חגים הקשורים לפסח: פסח לה', בתאריך י"ד בניסן; וחג המצות, שבעה ימים, החל מתאריך ט"ו בניסן.^[4] אגב, לפי מסורת הרבנים, נחגג ליל הסדר עד היום בט"ו בניסן.^[5]

לפי כתבי הברית החדשה, נמצא כי ישוע המשיח ותלמידיו חגגו את הפסח בדיוק לפי מצוות התורה: בשלוש הבשורות הסינופטיות^[6] נאמר כי ישוע נצלב לאחר סעודת הפסח (כלומר: בי"ד בניסן); מבשורת יוחנן י"ט 14 מובן כי ישוע נצלב טרם ערב הפסח (או אם תרצו, ליל הסדר, בט"ו בניסן).

לסיכום, בניגוד לנטייה המסורתית, כתבי הברית החדשה מלמדים באופן ברור כי המשיח ישוע נצלב לאחר סעודת הפסח (י"ד בניסן) ולפני ערב הפסח (ט"ו בניסן).^[7]

 

טענה: הרב דניאל עשור בעמוד 267 שבספרו, מצטט את ישוע מתוך הבשורה על פי מתי פרק ט"ו פסוק י"א: "התורה אומרת שלא תאכלו חזיר ואני אומר לא כל הבא אל הפה מטמא". [הרב דניאל עשור]

תשובה: זה לא מה שבאמת כתוב בברית החדשה. והנה הפסוק המקורי בברית החדשה: "לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה- זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם" (מתי ט"ו י"א)

הרב דניאל עשור, הוסיף לפסוק את המילה "חזיר".

 

 

טענה:  "לאן לקחו את הילד מיד אחרי הלידה למצרים או לירושלים? על פי מתי: (ב' 4) 'ויקם ויקח את הילד ואת אמו בלילה ויברח מצרימה' על פי לוקס: (2\22) 'וימלאו ימי טהרתה לפי תורת משה ויעלהו לירושלים להעמידו לפני ה". [הרב דניאל עשור]

תשובה: בנוסף לכך הרב עשור טוען כי מתי עיוות את הכתוב כאשר ציטט את הושע י'א פס' א' וכביכול ניסה להלביש זאת על הילקחו של ישוע למצרים: "מתי אשר לכאורה מנסה להגשים נבואה, לא מפרט מהיכן הוא לקח את הפסוק בתנך אותו הוא מגשים 'ממצרים קראתי לבני' ציטט מתי בשם הנביא. איזה נביא? מתי לא גילה. לאחר עמל ויגיעה- הרי הפסוק 'כי נער ישראל אוהבהו ממצרים קראתי לבני'(הושע י'א פס' א') מתי מחק את הנושא המרכזי בפסוק- 'ישראל הנער' הוא חתך את הפסוק לשניים, העלים את הנושא האמיתי ולקח את חציו האחרון בלבד על מנת להלביש אותו על ישו ולא על עם ישראל. מתי הוציא את הפסוק מהקשרו האמיתי בפרק.

הבה נתייחס ל"סתירה" הראשונה  שמצא הרב עשור ונפתור אותה. ישוע נלקח קודם לירושלים, בשביל פדיון הבן ( הקרבת קורבן טהרה הנדרש מכל אישה אחרי לידה), וזמן מה לאחר שיוסף ומרים התגוררו בבית-לחם, הוזהר יוסף על ידי מלאך אלוהים שהורדוס שמע על לידת ישוע וזומם להרגו. ולכן הזוג ברח לקהילה היהודית במצרים. מדוע הרב חושב שהפסוקים אותם הוא מצטט(מתי ב' 4, ולוקס ב 22) מתייחסים לאותו הזמן בשלב חייו של ישוע? ובכן, אין לו כל סיבה לטעון דבר שכזה.

עתה, מה בנוגע לטענה שמתי עיוות את דברי הושע כדי להלביש אותם על ישוע?  הבה נקרא מה מתי כותב ונבדוק אם אכן ההאשמות של דניאל עשור הן נכונות:

הוּא קָם וְלָקַח אֶת הַיֶּלֶד וְאֶת אִמּוֹ בַּלַּיְלָה וְיָצָא לְמִצְרַיִם. 15שָׁם נִשְׁאַר עַד מוֹת הוֹרְדוֹס, א לְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר דְּבֵּר אֲדֹנָי בְּפִי הַנָּבִיא: ב "מִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי." (מתי ב' 14-15).

אם נחזור להקשר של הושע י"א א', שממנו לקוח הציטוט, נגלה שהוא אפילו איננו נבואה, בפסוק זה מדובר על אירוע היסטורי של ממש, והוא יציאת מצריים. הרקע להושע י"א א' הוא שמות ד' כ'ב-כ'ג. עם ישראל הוא בנו של אלוהים: "בני בכורי". הושע י"א א' מתאר את אלוהים מוציא את בני ישראל ממצריים במונחים של הוצאת בנו ממצריים. זוהי המשמעות המילולית של הפסוק. זהו פסוק היסטורי שעוסק באירוע היסטורי, ביציאת בני ישראל ממצריים. יחד עם זאת, האירוע התנכי היה לסמל נבואי לאירוע שעמד להתרחש בחיי ישוע.

בברית החדשה מדובר בבן אלוהים מושלם יותר, בבן האידיאלי, היחיד שהוא באמת בן האלוהים- המשיח עצמו. כאשר ישוע התינוק נלקח למצריים והובא לארץ ישראל, אלוהים שוב הוציא את בנו ממצריים. יש כאן מה שמכונה במחקר התיאולוגי "סמל נבואי"  ולצדו "אנטי סמל", כלומר התגשמותו. עם ישראל, בתור בנו של אלוהים שיצא ממצריים, היה הסמל הנבואי. התגשמותו היא בן האלוהים המשיח אשר יצא גם הוא ממצריים.

מתי ט"ו 7-9:

"צְבוּעִים! הֵיטֵב נִבָּא עֲלֵיכֶם יְשַׁעְיָהוּ בְּאָמְרוֹ: 8א 'הָעָם הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. 9 וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה."

מובא כאן ציטוט מישעיהו כ"ט י'ג. ההקשר של ישעיהו כ"ט י'ג עוסק באירוע היסטורי שבו העם דוחה את דברי הנבואה של ישעיהו הנביא. ישעיהו כ"ט י'ג מדבר על היחס שספג הנביא מיידי עם ישראל. אבל דחייה זו לובשת משמעות סמלית-נבואית המכוונת לדחיית דבריו הנבואיים של המשיח מצד עם ישראל, ולכן מובא הציטוט מהתנ"ך.

יוחנן י"ב 39-40:

לָכֵן לֹא יָכְלוּ לְהַאֲמִין, כִּי עוֹד אָמַר יְשַׁעְיָהוּ: 40א "הֵשַׁע עֵינֵיהֶם וְהִשְׁמִין לְבָבָם, פֶּן יִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם וּלְבָבָם יָבִין וְשָׁבוּ וְרָפָא לָהֶם."

יוחנן מצטט כאן מישעיהו ו' פסוק י', שבהקשרו קובע שהמסר הנבואי של ישעיהו הנביא יידחה על ידי בני עמו. זוהי המשמעות המילולית של פסוק זה. גם כאן, דחיית עם ישראל את דברי הנבואה של ישעיהו הופכת לבעלת סמליות-נבואית המצביעה על דחיית דבריו הנבואיים של המשיח. לפיכך מצוטט פסוק זה כאן בברית החדשה.

מתי כ"א 42:

אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הַאִם לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים, ' אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֺאשׁ פִּנָּה; מֵאֵת יהוה הָיְתָה זֺּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ '?

מובא כאן ציטוט מתהילים קי"ח כ'ב-כ'ג. במזמור מדובר על אבן מסוימת שהבונים לא ידעו מה לעשות בה, מאסו בה והשליכו אותה. מאוחר יותר, כשסיימו את מלאכת הבניין, הם הבינו שהיא הייתה אבן חשובה, אבן הפינה. זוהי המשמעות המילולית של פסוק זה מתהילים. דחיית האבן וקבלתה מחדש הופכים לסמל-נבואי המצביע על האופן שבו עם ישראל דוחה את ישוע כמשיח ואחר כך מקבל אותו כמשיחם.

יוחנן י"ט 36:

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵרְעוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם א הַכָּתוּב: "וְעֶצֶם לֹא תִּשְׁבְּרוּ־בוֹ."

יוחנן מצטט כאן משמות י"ב מ'ו, שם מדובר באירוע היסטורי שקשור בשה הפסח שיציל את בני ישראל ממכת בכורות במצריים. נאסר על בני ישראל לשבור כל עצם בשה במהלך השחיטה, הצלייה והאכילה. זוהי המשמעות המילולית של מצווה זו. שה הפסח הוא גם סמל המנבא אודות המשיח, משיח פסחנו (הראשונה לקורינתים ה' 7). אף אחת מעצמותיו של ישוע לא נשברה כשנצלב, אף על פי שהחיילים שברו את עצמותיהם של שני האנשים שנצלבו לצדו. זוהי התגשמות במובן הסמלי-נבואי, ולא התגשמות מילולית של דברים שהיו בגדר נבואה של ממש.

לסיכום, הרב עשור מאשים את מתי לשווא. טענתו נובעת מחוסר היכרות עם הסוג של ציטוטי התנ"ך בברית החדשה, בעלי המשמעות כפשוטו של עניין ובנוסף לכך, גם בעלי משמעות סמלית-נבואית. המשמעות המילולית של המובאה התנכית מתייחסת לאירוע ההיסטורי שהתרחש ולא לאירוע נבואי. אבל האירוע ההיסטורי הופך לסמל נבואי לאירוע בברית החדשה, ולכן הפסוק שמתאר אותו  מצוטט בברית החדשה. האיגרת לעברים עושה שימוש נרחב בצורת ציטוטים זו (החטא בקדש ברנע, המשכן, מערכת הקורבנות, כהונת בני אהרון, כהונת מלכיצדק, ועוד).

 

טענה: בבשורה על פי מתי פרק כ"ו פסוק 48 משחדים יהודה איש קריות והכהנים אחד את השני, יהודה מסכים להסגיר את ישוע בתמורה לשלושים שקלי כסף. יהודה איש קריות אומר לכהנים כי ישוע יהיה האדם שלו הוא יתן נשיקה על הלחי, כדי שאפשר יהיה לזהות בבטחון מי מבין האנשים הוא ישוע. הרב דניאל עשור בטוח כי מצא סתירה עמוקה בברית החדשה, הוא כותב את הדברים הבאים: "מדוע החכמים היו צריכים את נשיקת הסימון הזו, הרי לפי סיפורי האוונגליונים ישו היה מאוד מפורסם וידוע". [הרב דניאל עשור]

תשובה: ללא ספק, החבר'ה יכלו פשוט לצלם את ישוע בסמארטפון שלהם, או לפחות להיכנס לפייסבוק של ישוע, להדפיס את תמונת הפרופיל שלו, ולתת אותה לעבד הכהן הגדול, אותו שלח הכהן הגדול עם יהודה איש קריות, על מנת לתפוס את ישוע ולהביא אותו בחזרה. כנראה שהרב דניאל עשור לא מבין שלפני אלפיים שנה, לא היו סמארטפונים, לא מצלמות, לא מדפסות, וגם מארק צוקרברג עדיין לא נולד. כמו כן, לא היתה תאורת רחוב והיה מאתגר לזהות בבטחון פניו של אדם, במיוחד כזה שאולי שמעת עליו רבות, אך לא ראית אותו מעולם.

 

טענה: "בכתביו של פאולוס הוא כתב אל הרומיים: 'לכן אחי הומתם גם אתם לתורה בגוף המשיח להיותכם לאחר אשר נעור מן המתים למען נעשה פי לאלוהים' אל הרומים ז 4. השאלה הנשאלת היא מתי היו הרומים תחת התורה? האם קיבלו את התורה במעמד הר סיני?… התירוץ היחיד הוא כי פאולוס התכוון לפטור אותם משבע מצוות בני נוח". [הרב דניאל עשור]

תשובה: שימו לב למה שאומר שאול השליח בדיוק שלושה פסוקים קודם לכן: "אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים, וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה". רגע אחד! הייתכן כי ברומא חיו יהודים!? לפי ספרי ההיסטוריה, במאה הראשונה לספירה עשרות אלפי יהודים חיו ברומא. חלקם, היו חברים בקהילה הזאת, ואליהם פנה שאול. זה שאדם כלשהו יהודי, לא אומר שהוא לא יכול גם להיות תושב רומא. גם היום ישנם יהודים שגרים מחוץ לישראל, בארצות הברית, ברוסיה, באפריקה, במדינות ערב וכיוצא בזאת.

 

טענה: בעמוד 15 הרב עשור כותב על השושלות של ישוע: "אנו מוצאים כי יחוסו של ישו הכתובות בבשורות שבתורת הברית החדשה מבולבלות. מי באמת הסבא של ישו מצד אביו?…מתי אומר כי סבו של ישו היה יעקב אולם בספרו של לוקס נאמר כי שמו הוא אלי?" הרב עשור טוען כי מתי ולוקס בבשורתם מציגים כל אחד מהם את השושלת של ישוע, וכי השושלות שהם מציגים סותרות אחת את השניה מאחר שהן מציגות שמות שונים לחלוטין. זאת הוא מבסס, על כך שלהבנתו, שמו של יוסף מוזכר כאביו של ישוע גם בבשורה על פי מתי וגם בבשורה על פי לוקס (ולכן על השושלות להיות זהות), ואילו שאר השמות שונים מאוד. [הרב דניאל עשור]

תשובה: נכון, השושלות שונות אחת מהשנייה, ובאמת יש בהן שמות שונים לחלוטין, זאת מאחר שהן לא אותה השושלת. מתי מציג את השושלת מצד אביו של ישוע. לוקס מציג את השושלת מצד אמו של ישוע. מדובר בשתי שושלות שונות, ולא אותה אחת.

הטעות של הרב עשור נובעת מכך שהוא לא יודע יוונית עתיקה, שפתה של הברית החדשה, אלא מתבסס על תרגומים שהוא קורא. ולגבי "הסתירה", התשובה טמונה בכללי התחביר של היוונית העתיקה, שבה נכתב הטקסט. בעברית אנחנו לא משתמשים ב'הא הידיעה' לפני שמו של אדם. אנחנו לא אומרים 'ה'מוטי או 'ה'אלי. ביוונית עתיקה הסיפור הוא אחר, כל שם בטקסט היווני של שושלת היוחסין אותה מציג לוקס מופיעה עם הא הידיעה, פרט לשם אחד, שמו של יוסף. מכך מבין הקורא כי אין זו שושלת היוחסין של יוסף אלא של מרים. להזכירכם, ישוע היה יהודי, ובהתאם לכללי היהדות, צוין כאן שמו של הבעל. הרי ביהדות ציינו בשושלות שמות גברים בלבד. (אותה תופעה היתה קיימת ביהדות ובתנ"ך, לדוגמא עזרא פרק ב' ונחמיה פרק ז'.) זוהי בדיוק הסיבה לפי לוקס בחר לכתוב: "וּלְפִי מַה שֶּׁנֶּחְשַׁב הָיָה בֶּן יוֹסֵף, בֶּן עֵלִי". במילים אחרות, אפשר להבין שישוע אמנם "נחשב" לצאצא של יוסף, אבל למעשה הוא היה צאצא של עלי. אגב, אפילו תלמוד ירושלמי, חגיגה פרק ב, מייחס את עלי לאביה של מרים.

 

 

טענה: אם משווים את פסוק 1 מבשורת מתי א' עם פסוקים 1-2 מלוקס ב' מוצאים כי יש סתירה לכאורה בעת הולדתו של ישוע. הורדוס (המוזכר במתי ב') נפטר בשנת 4 לפנה"ס בעוד שהמפקד של קוריניוס (המוזכר בלוקס ב') מתוארך לשנת 6 לספירה. כלומר: לכאורה נמצא פער של 10 שנים בין תיארוך הולדתו של המשיח בבשורת מתי לבשורת לוקס.

תשובה: בדיקה מעמיקה של ההיסטוריה מוכיחה עד כמה מדוייק היה לוקס בניסוח דבריו ובתיעוד המאורעות. לוקס כתב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיֵצֵא צַו מֵאֵת קֵיסַר אוֹגוּסְטוֹס לִמְנוֹת אֶת־כָּל־יֹשְׂבֵי תֵבֵל. וְהַמִּפְקָד הַזֶּה הָיָה הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט בְּסוּרְיָא" (ב' 1-2). במשך שנים רבות סברו חוקרי הברית החדשה כי הכוונה היתה למפקד הגדול שנערך בשנת 6 לספירה; כיום, לאור תובנות חדשות, התברר כי לא כן הדבר.

במעשי השליחים ה' 36-37 כתב לוקס: "כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה קָם תּוֹדָס וַיִּתֵּן אֶת־נַפְשׁוֹ כְּאַחַד הַגְּדוֹלִים… "וְאַחֲרָיו קָם יְהוּדָה הַגְּלִילִי בִּימֵי הַמִּפְקָד וַיָּסֶת עַם רָב אַחֲרָיו וְגַם־הוּא נֶהֱרַג וְכֹל אֲשֶׁר־שָׁמְעוּ אֵלָיו נָפֹצוּ". ידוע ממקורות היסטוריים (יוספוס פלביוס, למשל) כי יהודה הגלילי – הידוע גם בשם 'יהודה בן חזקיה' – עורר מרד אחד בציפורי (שבגליל) בשנת 4 לפנה"ס, לאחר מותו של המלך הורדוס ומרד נוסף בשנת 6 לספירה, כנגד מפקד אוכלוסין שהנהיג קוריניוס.

בשנת 12 לפנה"ס קיבל קוריניוס מינוי של קונסול (תואר המקנה סמכות אבסולוטית באיזור) מאת הקיסר והיה לנציג רשמי של רומא במדינה זרה. בין השנים 12 ל- 1 לפנה"ס, היה קוריניוס אחראי על דיכוי מרד בגלטיה וקליקיה. אזורים אלו נכללו בשטח אשר מאז שנת 27 לפנה"ס נקרא 'הפרובינציה של סוריה^[1] – קליקיה פיניקה'. סוריה הייתה פרובינציה משותפת של קיליקיה ולמושל בה נתנה סמכות על הגליל ועל יהודה.

לוקס מתייחס אפוא לשני מפקדים שונים: האחד, לפני מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, "הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת קוּרִינִיּוֹס שַׁלִּיט [קונסול/נציב] בְּסוּרְיָא" (לוקס ב' 2); השני, בשנת 6 לספירה (מעשי השליחים ה' 37).

לסיכום, לוקס מפריד בין "המפקד הראשון"^[2], אשר נערך בעת בה תקפד קוריניוס כקונסול פרובינציית סוריה מטעם הקיסר; לבין "המפקד"^[3] השני, שהתקיים אף הוא תחת שרביטו של קוריניוס. לוקס מציין כי הולדת ישוע התרחשה בתקופת המפקד הראשון, בשנת 6 לפנה"ס בקירוב; בהתאמה מדויקת לעת אשר אליה מתייחס מתי, דהיינו מעט לפני מות הורדוס הגדול (פרק ב' 1, 19).

 

[1] או 'סיריה'.

[2] לוקס ב' 2.

[3] מעשי השליחים ה' 37.

 

טענה: להלן סתירה נוספת שהרב עשור חושב שמצא בנושא השושלות של ישוע: "מתי מכריז כי ישו היה רחוק במספר הדורות מדוד המלך בכעשרים ושמונה דורות בלבד כאשר לעומתו "לוקס" ברישומיו מראה ארבעים ושלושה דורות הפרש בין ישו לדוד המלך מהי משמעותה של סתירה זו?". [הרב דניאל עשור]

תשובה: גם פה לא מדובר בסתירה, מתי בכוונה לא מציין את כל הדורות, אלא בוחר את השמות שהיו ידועים. בתנ"ך רואים את אותה התופעה בדיוק! לדוגמא, דברי הימים א' פרק ה' פסוקים עשרים ותשע עד ארבעים לבין עזרא פרק ז', פסוקים אחד עד חמש, שניהם אילנות יוחסין לכוהנים מאהרון ועד שְׂרָיָה, בתחילת גלות בבל.  בדברי הימים הסופר מונה 22 דורות וכנגד בספר עזרא יש רק 16!  ספר עזרה מדלג על שישה דורות לא חיוניות כדי להדגיש את הנקודה שלו:  עזרא הוא כוהן, מצאצאי אהרון.  עזרא פרק ז' פסוק אחד גם קורא לעזרא "בן שְׂרָיָה " למרות ששְׂרָיָה הוּצא להורג על ידי נבוכדנצר בשנת חמש מאות שמונים ושש, קרוב למאה שנה לפני עלייתו של עזרא לירושלים.  לא ייתכן שעזרא היה בנו הישיר של שריה!   דברי הימים א' קובע שבנו של שריה היה יוצדק, שהוגלה לבבל כנראה לאחר שאביו הוּצא להורג.

כך גם ביהדות, יכול נכד או כל צאצא לצורך העניין, להיות מכונה בתור "בן". לדוגמא, כאשר חז"ל מכנים את המשיח "משיח בן דוד", או כפי שעם ישראל מכונה "בני אברהם". לא מדובר באבהות ישירה, אלא ייחוס ביולוגי. זאת גם הסיבה מדוע מתי מדלג על הרבה דורות. הוא בסך הכל רוצה לבסס קשר ביולוגי בין הדורות. מתי לא היה הראשון להשמיט דורות, ככל הידוע היה זה מנהג נפוץ בקרב היהודים. מטרת אילן היוחסין מעולם לא היתה לציין מדעית את כל אחד ואחד מהדורות, אלא להסיר ספק בנוגע לייחוס משפחתי.

 

טענה: לא ייתכן שישוע יהיה הקרבן לחטאי העם כי הוא לא היה תמים וללא רבב לפני צליבתו. מדוע? כי החיילים הרומיים התעללו בו קודם הצליבה והותירו בו מום. [יד לאחים]

תשובה: כתבי הברית החדשה מדגישים כי הפדיון שלנו נקנה "בְּדַם יָקָר שֶׁל־שֶׂה תָמִים שֶׁאֵין־בּוֹ מוּם, בְּדַם הַמָּשִׁיחַ" (פטר"א א' 19). יתרה מכך, בשורת יוחנן י"ט מעלה על נס את העובדה כי החיילים הרומיים לא שברו את עצמותיו של ישוע (פס' 36), בהתייחסות לכתוב בנוגע לשה התמים אשר התבקשו בני ישראל לשחוט ערב יציאת מצרים (שמות י"ב 5-6, 46).

כפי שאמרנו, בניגוד לדברי יד לאחים, כתבי הברית החדשה מבקשים להדגיש את היותו של ישוע המשיח 'תמים'=ללא חטא: "כִּי אֶת־אֲשֶׁר לֹא־יָדַע חֲטָאָה, אֹתוֹ עָשָׂה לַחֲטָאָה בַּעֲדֵנוּ, לְמַעַן נִהְיֶה־בּוֹ אֲנַחְנוּ לְצִדְקַת אֱלֹהִים" (קור"ב ה' 21).

 

טענה: "שאול מתייחס לברית המילה של ישוע (לוקס ב') כ"חיתוך" (אל הפיליפים ג' 2). המונח ביוונית שפאולוס משתמש בה… "פירושה הטלת מום". [יד לאחים]

תשובה: זו עוד הוכחה, לדבריהם, שישוע לא היה תמים, אלא בעל חטא. הם לא בוחלים מלעשות שימוש נואל במונחים ביוונית למילה "חיתוך" (κατατομήν) ולביטוי "ברית מילה" (περιτομή).

הטיעון הזה מתפרק כמו מגדל קלפים ברגע בו פותחים את המקורות ובודקים מה באמת נכתב שם: ראשית, פסוק 2 מהאיגרת אל הפיליפיים אינו מתייחס כלל לישוע המשיח. קראו בעצמכם: "הִזָּהֲרוּ מִן־הַכְּלָבִים הִזָּהֲרוּ מִן־הַפֹּעֲלִים הָרָעִים הִזָּהֲרוּ מִן־הַחִתּוּךְ". יפה מאוד שיד לאחים פונים למקור ביוונית, אך חבל שהם הוציאו את הנאמר מהקשרו ופירשו את המונחים באופן מגמתי ומנוגד לכוונת המחבר.

שנית, בניגוד מוחלט למה שכתבו יד לאחים, שאול מעניק קונוטציה חיובית למונח היווני περιτομή כדי לתאר את "בני המילה" (פס' 3) ואפילו משתמש באותה מילה כדי לציין את העובדה שהוא בעצמו נימול (פס' 5); ואם לא די בכך, זה אותו הביטוי שמתאר את ברית המילה של ישוע בבשורת לוקס ב' 21.

כלומר, שאול מעניק משמעות שלילית ל"חיתוך" (κατατομήν) ומשמעות חיובית ל"ברית המילה" (περιτομή) – לה שותפים גם ישוע (לוקס ב' 21), גם בני המילה וגם שאול בעצמו (פיליפיים ג' 3, 5). לסיכום, שאול אינו מטיל מום בישוע המשיח, אלא עורך הנגדה בין שני מושגים שונים אשר לאחד קונוטציה שלילית ולשני חיובית (שאול שם עצמו בצד של ישוע כאשר הוא מתאר עצמו באותו ביטוי המתייחס אל מילתו של המשיח).

 

טענה: ישוע אינו יכול להוות קרבן ראוי מפני שלא הוקרב בשטח בית המקדש – מקום הקרבת הקורבנות. [יד לאחים]

תשובה: טיעון זה שלול כל היגיון מקראי ואינו מתייחס לכך שהברית שנכרתה בדמו של ישוע מהווה ברית חדשה ולא עוד עולה בבית המקדש, תחת הסדר של ברית סיני.

מאז בריאת העולם, כרת ה' מספר בריתות עם בחיריו, כל פעם במקום שונה: אלהים כורת ברית עם נוח ובניו בצאתם מן התיבה (בראשית ט'); ה' כורת ברית עם אברהם לאחר עלייתו מארץ מצרים (בראשית ט"ו); אלהים כורת ברית עם בני ישראל למרגלות הר סיני לאחר קבלת התורה (שמות כ"ד). שימו לב, אף לא אחת מהבריתות האלה נכרתה בבית המקדש!

הברית החדשה, כפי שניבא ירמיהו (פרק ל"א), שונה בתכלית מהברית האחרונה שכרת ה' עם ישראל בסיני. ירמיהו מדגיש כי הברית החדשה תהיה: "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מדוע שונה? משום ש"הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־ה'" (פס' 32).

מחברי הברית החדשה זיהו את הברית החדשה אשר עליה ניבא ירמיהו, כברית שנכרתה בדמו של ישוע המשיח (ראו למשל: מתי כ"ו 28; אל העברים ח' 8-13, י' 16-18). לדאבון ליבנו, חברי יד לאחים טרם מאמינים בכך ולכן אינם משכילים להפנים את ההבדל בין ברית הקורבנות של בית המקדש לבין ברית החסד הנצחית שבישוע המשיח.

 

הברית החדשה לא נכתבה על ידי ישו/ע, אלא על ידי ארבעה אנשים לא ידועים. [יד לאחים]

תשובה: זו היא טענה תמוהה, הרי גם את התנ"ך לא כתב אלוהים, אלא שהוא השתמש בנביאים, מלכים, ומנהיגים אחרים. מי שהאמת מצויה בראש מעייניו ואי-פעם בחן את קובץ הברית החדשה ברצינות, יודע כי הם כוללים 27 ספרים המתחלקים כך:

ארבע בשורות (מתי, מרקוס ולוקס – שהן הבשורות הסינופטיות, והבשורה ע"פ יוחנן); ספר מעשי השליחים (נכתב על ידי לוקס ומהווה המשך היסטורי לבשורתו); איגרותיו של שאול השליח (13 במספר); האיגרת אל העברים; אגרת יעקב (יתכן, אחיו של ישוע); שתי האגרות של שמעון-כיפא (פטרוס); שלוש איגרותיו של יוחנן השליח; איגרת יהודה; ולבסוף, חזון יוחנן (או "ספר ההתגלות").

ספרי הברית החדשה נכתבו ככל הנראה בין שנת 50 לשנת 100 לספירה. תריסר תלמידיו של ישוע היו יהודים ושמונת מחברי ספרי הברית החדשה היו יהודים (אולי למעט אחד – לוקס הרופא, הנחשב על-פי המסורת לגוי). למרות שהעותקים הקדומים ביותר של הברית החדשה כתובים ביוונית, ייתכן כי קיים בספריית הוותיקן עותק עברי עתיק ביותר של בשורת מתי.^[10] כמו כן, יש סברה לפיה באוסף אשר נחשף במגילות מדבר יהודה, נמצאו כמה כתבי יד עתיקים המכילים חלקים מהברית החדשה.^[11]

באשר לטענה כי ישוע המשיח לא כתב את ספרי הברית החדשה, נכון, הוא לא כתב זאת במו ידיו; אולם המשיח לא בא לעולם כדי לחבר ספרים, כי-אם לספק את הדרך לאלהים, לישועת כל המאמין בו. הוא בא כדי לשרת מטרה מסויימת, למלא תפקיד מכריע ולא על מנת לזכות בפרס ישראל לספרות (אגב, ידוע כי גם הבעל שם-טוב – מייסד החסידות – לא כתב את תורתו. האם זה מוריד משהו מהערצה אשר מרעיפים עליו חסידיו?).^[12]

 

טענה: רבנים טוענים כי יש סתירה בין התיאורים של מותו של איש קריות. האם מדובר בסתירה או בחוסר הבנה מצד הרבנים?

תשובה: מותו של יהודה איש קריות מתואר בשני מקומות בברית החדשה:

"יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת ב שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: "חָטָאתִי, כִּי א דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי." אַךְ הֵם אָמְרוּ: "מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!" הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ בֵּית אוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם א וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ. לָקְחוּ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף וְאָמְרוּ: "אָסוּר לְהַכְנִיס אֶת הַכֶּסֶף לְאוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא." הִתְיָעֲצוּ וְקָנוּ בּוֹ אֶת שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לקְבוּרַת הַזָּרִים. עַל כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא ב "שְׂדֵה הַדָּם" עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אָז א נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: "וַיִּקְחוּ ב שְׁלוֹשִׁים הַכֶּסֶף, אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַר מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אוֹתָם בְּעַד שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי יהוה." (מתי כ"ז 3-10:3)

"וְהִנֵּה קָנָה לוֹ שָׂדֶה א בִּשְׂכַר הָרֶשַׁע וּבְנָפְלוֹ נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה  – הַדָּבָר הַזֶּה נוֹדַע לְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּלְפִיכָךְ נִקְרָא אוֹתוֹ שָׂדֶה בִּלְשׁוֹנָם 'חֲקַל דְּמָא', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שְׂדֵה הַדָּם". (מעשי השליחים א': 18-19)

האם קיימת סתירה בין שני התיאורים?

על מנת להבין את המתרחש עלינו לחזור לדיני היהדות שהיו נהוגים באותם ימים. יהודה התאבד בסוף הלילה הראשון של חג הפסח, לפני יומו הראשון של הפסח, שבו הקריבו בבוקר את קורבן הפסח, שרק הכוהנים אכלו ממנו. בהתאם לדיני היהדות, ירושלים כולה הייתה נחשבת לטמאה אם הייתה בה גופת מת, ואי אפשר היה להקריב בה את קורבן הבוקר.

אבל נקבע שאם לוקחים את גופת המת ומשליכים אותה לגיא בן הינום, מקום השריפה, העיר מטוהרת ואפשר להקריב את קורבן הפסח, מאוחר יותר אפשר לשוב ולקבור את הגופה. על רקע זה ניתן לשלב את הסיפורים במתי ובמעשי השליחים. כאשר יהודה תלה את עצמו בין חומות העיר הוא הביא טומאה על העיר ולכן אי אפשר היה להקריב את קורבן הבוקר של הפסח. סביר שבהתאם לנהוג אז לקחו את גופתו והשליכו אותה מעבר לחומות אל גיא בן הינום, ובכך טיהרו את העיר מטומאת המת.

מעשי השליחים א' 18 מתאר את נפילת הגופה של יהודה. הקברנים חזרו מאוחר יותר, אספו את שייריו וקברו אותו. מה הכוהנים היו אמורים לעשות בשלושים שקלי הכסף? במתי כ"ז 6 המנהיגים מבינים שהכסף היה שכר לא טהור. זהו "מחיר דמים" ולכן אסור היה על פי דיני היהדות לקבל אותו אל אוצר המקדש. מכסף מסוג זה היה עליהם להיפטר באחת משתי דרכים. או שהחזירו אותו לבעליו או שהשתמשו בו לטובת הציבור.

במצב זה, האפשרות הראשונה ירדה כמובן מהפרק מכיוון שיהודה מת, ולכן לא נותרה לכוהנים ברירה אלא להקדיש את הכסף לטובת הציבור. הם קנו שדה בגיא בן הינום- אותו מקום שבו יהודה נפל ו"נבקעה בטנו", כדי להפוך אותו לשדה קבורה לנוכרים. הראשון שנקבר בו היה יהודה עצמו.

בבשורת מתי מסופר ששדה היוצר נקנה על ידי ראשי הכוהנים, אבל במעשי השליחים כתוב "הוא"- יהודה איש קריות- "קנה לו שדה בשכר הרשע". אין כאן סתירה בדברים. לפי התורה צריך היה לקנות את השדה בשמו של המת- יהודה איש קריות. במובן זה יהודה אכן "קנה שדה". לפי ההלכה דאז הכוהנים נתפסו במצב שכזה כבאי כוח שרכשו את הנחלה בשמו. מתי מספר את הסיפור עצמו בעוד שבמעשי השליחים מפורטות ההשלכות החוקיות, לפיכך שני הסיפורים, גם במתי וגם במעשי השליחים נכונים.

 

 

טענה: "נוצרי" נמצא ב"ברית החדשה" (מתי ב' 23) ואשר לשם "ישו", בנוסח הארמי של "הברית החדשה", בן כ-1600 שנים לפחות, אין ניקוד לאות ע ולא ביטאו אותה בתנועת פתח. יש אסמכתא לכך שכבר בימי הבית השני נחלשה בגליל הגיית האותיות הגרוניות". [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: הכינוי "נוצרי" מתייחס למקום המגורים של הוריו של ישוע – נצרת. אין הכוונה להשתייכותו הדתית של ישוע ("נצרות"), שהרי הדת הנוצרית לא הייתה קיימת בכלל דאז. (גם אנו כיום משתמשים בכינויים דומים: "ירושלמי", "תל אביבי", "באר שבעי" וכו'). לגבי "החלשות האותיות הגרוניות", נכון, אבל זה לא מסביר את השינוי בכתיבת שמו, ובכל מקרה – זה לא מעלים את האות. אלא בסך הכל אומר שבמקום "ישוע" השם בוטא "ישוה" (צליל ה"ע" הפך ל"ה" מאחר שכבר לא הגיע מהגרון). עובדה שאפילו הרמב"ם כתב את שמו "ישוע", ולא "ישו".

 

 

טענה: "השליח פאולוס, באיגרתו הראשונה אל התסלוניקים (ב' 14-15), כותב על "היהודים אשר אף הרגו את האדון ישוע ואת נביאיהם, ואותנו רדפו ואינם טובים בעיני אלוהים ומתקוממים לכל אדם". מה תגובתך בתור "יהודי משיחי" על דברים אלה?"  [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: ראשית, אנו מצטטים את מה שכתוב בברית החדשה בראשונה אל התסלוניקים פרק ב' באופן מדויק, היות ולא רשום "היהודים" כפי שרשמת אלא "תושבי יהודה", שזה הרבה יותר כללי ולא ספציפי לאוכלוסייה מסוימת:

"הֲלֹא אַתֶּם, אַחַי, הֲלַכְתֶּם בְּעִקְּבוֹת קְהִלּוֹת אֱלֹהִים שֶׁבִּיהוּדָה הַשַּׁיָּכוֹת לַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ; כִּי גַּם אַתֶּם סְבַלְתֶּם מִידֵי בְּנֵי עַמְּכֶם כְּמוֹ שֶׁגַּם הֵם סָבְלוּ מִידֵי תּוֹשְׁבֵי יְהוּדָה, אֵלֶה אֲשֶׁר הֵמִיתוּ גַּם אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים, וְאוֹתָנוּ רָדְפוּ. אֵין הֵם מַשְׂבִּיעִים אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים וּמִתְנַגְּדִים לְכָל בְּנֵי אָדָם, בְּנַסּוֹתָם לִמְנֹעַ אוֹתָנוּ מֵהַגִּיד לַגּוֹיִים אֶת הַדֶּרֶך לִישׁוּעָה."

כאשר הפסוק נקרא בהקשר שלו ובניסוח האמיתי שלו ולא המסולף, רואים כי אין זה פסוק אנטי יהודי כלל, אלה קטע באיגרת בו שאול מראה שאותה קהילה בתסלוניקי סבלה מרדיפות מבני עמם כפי שקהילות ביהודה סבלו מתושבי יהודה. ולמה זה – כי לא רצו שיספרו על ישוע. אז בעצם נראה שהדגש הוא אלו שסבלו רדיפות, ולא על מי שעשה אותם, בטח שלא השמצה כנגד אוכלוסייה מסוימת. על פניו אכן נראה כי בברית החדשה ישנם התבטאויות אנטי יהודיות, אך זה רק על פניו. הנה כמה נקודות שכדאי לכם לחשוב עליהן:

1. ספרי הברית החדשה נכתבו על ידי יהודים בדיוק כמו ספרי התנ"ך (אפילו בתנ"ך ישנם כותבים שהם מלכים נוכרים כגון נבוכדנאצר, כורש ועוד). אם תשובו ותקראו את התנ"ך, ספר הספרים, ספר העם היהודי, אתם תראו שם לא מעט מקרים בהם נביאים ישראל אומרים דברים לא פחות "איומים" ממה שעצמון ציטט הנה דוגמא (וכמוה יש עוד רבים בתנ"ך): ישעיה נ"ז: "וְאַתֶּם קִרְבוּ-הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה׃ עַל-מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל-מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא-אַתֶּם יִלְדֵי-פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר׃" הנביא קורא לעם ישראל בני שקר, בני עוננה (מכשפת) וזונה, ילדי פשע. וזה חריף בהרבה ממה שישוע אמר..
2. שאול היה יהודי בן יהודי והיה גאה ביהדותו. שאול היה חפץ שעם ישראל יבואו להכרה במשיח ואת זה הכריז שוב ושוב. הנה כמה ציטוטים של שאול על העם שהוא עצמו חלק ממנו: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! הֲרֵי גַּם אֲנִי בֶּן עַם יִשְׂרָאֵל, מִזֶּרַע אַבְרָהָם וּמִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין. אֱלֹהִים לֹא נָטַשׁ אֶת עַמּוֹ, הָעָם שֶׁהוּא יָדַע מִקֶּדֶם. וְכִי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב עַל אֵלִיָּהוּ, כֵּיצַד הִתְלוֹנֵן עַל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֱלֹהִים? אֲדֹנָי, אֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ וְאֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."

שימו לב שאליהו התלונן על ישראל ואמר דברים מאוד זהים למה ששאול אמר. האם זה הופך את אליהו גם לאדם שאומר התבטאויות אנטי-יהודיות? "אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי, יְלִיד טַרְסוֹס אֲשֶׁר בְּקִילִיקְיָה, אֲבָל גֻּדַּלְתִּי בָּעִיר הַזֹּאת לְרַגְלֵי גַּמְלִיאֵל. חֻנַּכְתִּי עַל-פִּי דִּקְדּוּקֵי תּוֹרַת אֲבוֹתֵינוּ וְהָיִיתִי קַנַּאי לֵאלֹהִים כְּמוֹ כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". שוב שאול מוכיח את יהדותו, את השכלתו כפרוש שהיה תלמידו של הרב הנחשב ביותר בזמנו, רבן גמלאיל הנודע. אם הוא כזה "אנטי-יהודי" למה שישים כזה דגש על חלק בחייו שהוא כל כך שונא?

 

 

"הברית החדשה" הוכרזה כספר קודש בסוף המאה הרביעית לספה"נ על-ידי הכמורה הרומית- לא על –ידי "יהודים משיחיים"! כיצד יכול אתה לכפוף את עצמך להחלטה של אבות כנסיה אנטישמיים בקבלך את סמכותם הרוחנית?  [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: טענה זו אינה מדויקת מבחינה היסטורית. ראשית, כתבי הברית החדשה הוקראו בקהילות המשיחיות די מוקדם, כבר בימי השליחים (קולוסים ד:16). אך לא נקראו "כתבי הקודש" עד סוף המאה השנייה (למרות ששומשו בדרך זו מוקדם יותר). כתבים עתיקים תמיד הוקראו ככתבים קדושים בעלי סמכות רוחנית טרם ניתן להם השם "כתבי הקודש". אבות הכנסייה לא היו אלה שקבעו על פי בחירתם האישית אילו ספרים יכללו בקאנון. הכתבים הוכרו כסמכותיים דורות רבים לפני כך. הסיבות לאיסוף הספרים כאוסף רשמי היו:

הם היו נבואיים: ״הסיבה הראשונית לאיסופם ושימורם של הספרים בעלי ההשראה היתה האופי הנבואי שלהם. מאחר שהם נכתבו בידי אחד השליחים או בידי נביא אלוהים, ערכם חייב להיות רב, ולכן יש לשומרם. עדות לצורת החשיבה הזו שרווחה בתקופת השליחים ניתן למצוא באיסוף ובתפוצה של איגרות שאול (השווה פטר״ב ג׳ 16-15; קול׳ 1' 16).״ (277 ,Geisier, GIB).

צורכי הקהילה הקדומה: הקהילות השונות בימי קדם ביקשו לדעת אילו ספרים יש לקרוא ולכבד, ומה עליהם ליישם בנסיבות השונות, לעיתים גם מסוכנות, שבהן הם חיו בתוך סביבה חברתית ודתית עוינת. הקהילות נדרשו לטפל בבעיות שונות שצצו, וביקשו לדעת בוודאות אילו ספרים יכולים לשמש להן כמקור של סמכות.

עלייתם של כופרים ("מינים"): כבר בשנת 140 לס׳ פיתח המתנגד 'מרקיון' קאנון חלקי משלו, והחל להפיץ אותו ברבים. בתגובה נאלצו תלמידיו הנאמנים של ישוע לכנס את ספרי הברית החדשה בקובץ מקודש ומחייב.

תפוצתם של כתבים מזויפים: קהילות רבות במזרח השתמשו באספות שלהן בספרים שללא ספק היו מזויפים. הדבר חייב החלטה קאנונית.

הפצת הבשורה בשפות נוספות: ״האמונה בישוע כמשיח התפשטה במהירות לארצות אחרות, והתעורר הצורך לתרגם את כתבי הקודש לשפות שמדוברות באותן ארצות… כבר במחצית הראשונה של המאה ה־2 תורגמו הכתובים לסורית וללטינית עתיקה. אבל היות שהמאמינים שנשלחו לאותן ארצות לא יכלו לתרגם ספר בריתות שלא היה בנמצא, התעוררה השאלה אילו ספרים אכן שייכים לקאנון״ .(Geisier, GIB, 278).

רדיפות: הגזירות שגזר הקיסר דיוקלטיאנוס (בשנת 303 לס׳) ציוו להשמיד את כל הספרים שהיו מקודשים בעיני תלמידיו של ישוע. מי ייתן את חייו עבור ספר שהוא אולי דתי, אבל לא מקודש? המאמינים בישוע ביקשו לדעת אילו ספרים הם אכן מקודשים באמת ובתמים.

אבות הכנסייה אינם הסמכות העליונה. אנו כיהודים משיחיים מייחסים סמכות עליונה לאלוהים בלבד. למעשה, לאבות הכנסייה אין כל חשיבות בעינינו, ורוב דבריהם נוגדים את דבר אלוהים. כל אדם עומד מול אלוהים כיחיד, לא מתחת או דרך אדם אחר כלשהו. יחד עם זאת הם כן חתמו את הקאנון, אך אם אתם בודק מה הייתה אותה חתימה של הקאנון, מדובר על בדיקה של מהימנות הספרים ולא על החלטה של "זה נראה לי וזה לא נראה לי". כבר אז היו הרבה ניסיונות לזייף ולסלף את דבריו של ישוע, אך היו כתבים אותנטיים ומקוריים שלא היו לגביהם ספק. ספרים אלו נחתמו בקאנון, ממש כמו שבתנ"ך למשל לא נכללו ספרים כמו ספר חנוך, מכבים א' וב' ואחרים.

מלבד זאת, אלוהים לא מוגבל למי או במה הוא משתמש כדי שרצונו ייעשה. הוא ריבון על הכל ושולט בכל ואין דבר שקורה מחוץ לרצונו. בדיוק כפי שהשתמש בחמור של בלעם כדי לדבר הוא יכול להשתמש באבות כנסייה כדי לחתום את ספר הברית החדשה ובאנשי הכנסת הגדולה לחתום את התנ"ך.

 

טענה: יהודים רצו למנוע את אחיהם מהצטרף לדת חדשה. פעילותך המיסיונרית חותרת לקעקע את הזהות היהודית. הבשורה "המשיחית" החדירה למוחם של נוצרים את האמונה שהם עם ישראל האמיתי – לא היהודים חתומי המילה בבשרם (איג' אל הפיליפיים ג' 3: רומיים ט' 6).  [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: זוהי הטעות הבסיסית של הרבנות. ישוע לא בא ליצור דת חדשה (נצרות) במקום אחרת (יהדות). לא מדובר פה על דת מאורגנת ומסורות של בני אדם. ישוע בא כדי להיות הדרך החדשה לאלוהים, שהוא אותו האלוהים אשר בחר בעם ישראל – אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. הדרך החדשה היא דרך יחסים אישיים.

לגבי "תורת ההחלפה", עַם ישראל מוזכר ברבות מן האגרות ובהוראת שאול השליח. האיגרת בה פורש השליח את הוראתו בנוגע לישועה, לחיים המשיחיים, וללימוד הבריא באופן המוסדר והמפורט ביותר הינה ללא ספק האיגרת אל הרומיים. בלב איגרת זו, שאול השליח מקדיש שלושה פרקים שלמים ללימוד המעמיק ביותר בברית החדשה בנוגע למקומו של עם ישראל בתוכנית אלוהים.

עובדה זו לכשעצמה מלמדת על החשיבות והמרכזיות של נושא זה באיגרות הברית החדשה. הצהרת הפתיחה בפרקים אלה "אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, … עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ, וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ …" הינה חשובה שכן היא מדגימה באופן מדויק למי מתכוון השליח כאשר הוא אומר "יִשְׂרָאֵל" – חד משמעית לצאצאי יעקב – ישראל האתנית, היהודים, ולא באופן אלגורי לקהילה. כפי שנראה, אבחנה זו חשובה מאד כאשר באים לבחון את "תיאולוגיית ההחלפה".

בפרקים אלה שאול השליח מתמודד עם שתי שאלות עקרוניות: א) האם אלוהים דחה את העם היהודי וביטל את קריאתו? ב) מה העתיד של עם ישראל בתכנית אלוהים? שאול מקדיש את שלושת הפרקים הללו כדי להבהיר את התשובות לשאלות אלה.

ראשית, שאול מונה את הברכות והזכויות של עם ישראל כעם הבחירה בפסוקים ד׳-ה׳, וחשוב להבחין שהשליח מדבר בלשון הווה ("אֲשֶׁר לָהֶם") ולא לשון עבר! לאורך כל הפרקים הללו שאול מלמד בבירור שתפקידו וקריאתו של עם ישראל נמשכים לאורך ההיסטוריה האנושית ולא מבוטלים על ידי יצירת הקהילה. שאול אז פונה להזכיר לקוראיו את ריבונות אלוהים, אופיו הבלתי משתנה, ובחירתו הנצחית – "לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם … כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים… שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ." (ט׳, ו׳, יב׳, יא׳ כט׳).  למעשה השליח מבסס את טיעונו באופן עיקרי על אופיו של אלוהים – הוא נצחי ובלתי משתנה, כאשר הוא מבטיח, כפי שהבטיח לאברהם ללא תנאי בברית בין הבתרים – הוא מקיים! כדי להסיר כל ספק אצל קוראיו, השליח שאול שואל מפורשות: "אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ?"  והוא עונה מפורשות: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא!". (רומ' יא׳, א׳).

הטענה של עצמון מעוותת את דברי הברית החדשה ואינה משקפת אותם כהלכה. אין בברית החדשה כלל עידוד לאנטישמיות. זוהי טענה מגוחכת חסרת כל שחר. הברית החדשה הינה ספר יהודי שנכתב על ידי יהודים.

 

טענה: ראה באיגרת אל טיטוס א' 10,11: "כי יש הרבה מורדים דוברי הבל ומתעי נפש ורובם מן המולים (הנימולים), אשר סור ייסכר פיהם, ההפכים בתים כולם בהורותם דברים אשר לא כן – עקב בצע". עדיין לא ברורה לך טענתי? לפי "הברית החדשה" (בשורת יוחנן ח' 31-47) אמר ישוע בהמשך דבריו אל יהודים המאמינים בו:  "אתם מאת אביכם השטן, ולעשות את תאוות אביכם חפצתם: הוא רוצח… ואבי השקר" (פסוק 44). האם אתה מאמין שהוא אמר זאת? [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: זוהי הוצאה ברורה של הפסוקים מהקשרם. בפסוקים הללו מדבר שאול על מורי שקר בקרב המאמינים היהודים שלימדו כי הישועה מותנית במילת העורלה. אין הוא מדבר כאן על היהודים ככלל.

מה בנוגע לדברי ישוע? חייבים לקרוא את הפסוקים הללו בהקשרם. הרי לא הגיוני שבמקום אחד ישוע אומר משפט כמו "לא באתי אלא לצאן האבוד של בית ישראל" ומנגד הוא כאילו מקלל אותם וקורא להם "בני השטן". זכרו, ישוע היה יהודי ושאול היה יהודי. הקהל של ישוע היו תמיד יהודים. תלמידיו היו יהודים. כאשר אמר את שאמר לאותם פרושים, תלמידיו היהודים ואף כל שאר השומעים לא ראו בזה דבר רע כלל, או אנטי יהודי. הסיבה היא שישוע לא דיבר על "היהודים" ככלל, אלא שבבשורה על פי יוחנן, כאשר רשום "היהודים" הכוונה היא לראשי הדת, הרי שכל מי שישוע דיבר ונפגש עימו, כולל הוא עצמו היו יהודים. האם הוא קורא אף לעצמו "בן השטן"?! ברור שלא.

ישוע יוצא כנגד אותם פרושים, כפי שרואים לאורך כל הבשורות, משום שהם היו צבועים, מושחתים, שקרנים, גנבים וכמעט כל מה שעשו היה מנוגד לדבר ה'. לנו כיום יש את הלוקסוס להביט אחורה בהיסטוריה, ואכן כשאר קוראים את כתביו של יוסף מתתיהו למשל, ההיסטוריון היהודי מתקופת בית שני ובזמן החורבן, אנו למדים על תקופה אפלה, של שחיתות פוליטית ורשע, המינויים של הכהונה היו לא לפי הכתובים אלא ע"פ שיקולי כוח ומניפולציה, המקדש הפך לבית מסחר, היו זרמים ביהדות שהיו במלחמת עולם אחד עם השני (הצדוקים והפרושים לצרוך העניין, והמאבק היה על כוח ושליטה בעם) והנעשה בעם לא היה מבייש את העמים הנוכריים ביותר.

הארץ הייתה טמאה, ועל זה ישוע הצביע, כנגד זה הוא יצא, משום שאותם מנהיגים פוליטיים אליהם אמר "אתם מאת אביכם השטן.." (הרי הוא דיבר למנהיגים באופן ספציפי במשפט הזה ולא באופן כללי לכל העם) ליבו את הטומאה ואף עשו זאת בעצמם. הקטעים ה-"חמורים" שבברית החדשה כמו שעצמון טוען שאחד מהם הוא בבשורת יוחנן ח' 31-47, דומים יותר להטפות המוסר של הנביאים מאשר להטפה חסרת הסובלנות והגזענית של ימי הביניים. קחו למשל את הקטע הבא, שמתייחס לעם ישראל: "הוי, גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים. עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור".

האם נראה לכם שהקטע לקוח מהברית החדשה? ובכן טעיתם, זוהי מובאה מספר הנביא ישעיהו בתנ"ך (פרק א' 4). פניות מסוג זה, שנועדו לקרוא לעמנו לחזור מחטאיו, היו תמיד חלק ממסורת הנבואה. הברית החדשה ממשיכה מסורת זו, לצד פירוט של הצד החיובי של מערכת היחסים בין ישראל לאלוהים. כשנעמיד את הברית החדשה ואת התנ"ך במבחנים זהים של מהימנות היסטורית ותוקף מוסרי, נראה בשניהם אמת באותה מידה. בכל מקרה, אם תראו בעיתון מעריב או ידיעות אחרונות כתבה שיוצאת נגד כפייה ושחיתות דתית, לא תאמר "אנטישמים!". כך גם לגבי ישוע, ישוע היה יהודי שהטיף נגד השחיתות הדתית של יהודים אחרים, ה-"רבנים" דאז.

 

טענה: בתיאור הפיכתו של פאולוס לשליח- נאמר במעשי השליחים ט' 7: "והאנשים אשר הלכו איתו עמדו נאלמים, כי שמעו את הקול ואיש לא הביטו". לעומת זאת, במעשי השליחים כ"ב 9 כתוב: "והאנשים אשר איתי ראו את האור וייראו, ואת קול המדבר אלי לא שמעו".  האם אפשר לקבל את סמכות- השליחות של פאולוס על בסיס סתירה כזאת? יש עוד סתירות ב"ברית החדשה". [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: קושי זה ניתן לפתור בקלות כאשר בודקים את הכתוב ביוונית. שני הפסוקים סותרים לכאורה זה את זה. האחד טוען שקול נשמע והשני שלא נשמע כל קול. כשבודקים לעומק את המשמעות בשפה היוונית, השפה שבה נכתב המקור שנמצא בידינו, מבינים את הכול.

ו' פ' ארדֶנט, מומחה ליוונית, מסביר: "משמעות הפועל המתורגם בשני הקטעים אינה זהה, משום שהמבנה הדקדוקי אינו זהה. בפרק ט' הפוֹעָל עומד בסמיכות ('ישמעו את…') ופירושו שמיעה שאין בה הבנה, קולות שנשמעים אבל לא מצטרפים למלים ולמשפטים בעלי משמעות. הם שמעו אך לא הבינו. במעשי השליחים כ"ב 9 נאמר שהנוכחים, מלבד שאול, 'לא שמעו', והפועל מתייחס למצב שהשומע מבין את מה שהוא שומע. מכאן שאין כל סתירה בין שני הקטעים. הראשון קובע שהקול נשמע אך לא הובן, והשני קובע שלא הובן. בשפה מודרנית אין אפשרות לבטא במלה אחת את הדקויות האלה, אך בשפת המקור זה אפשרי".

 

 

 

טענה: אתם רוצים שהיהודים יקבלו את "הברית החדשה" בתור דבר אלוהים. אזי, לפי "הברית החדשה", אין אצלכם יווני ויהודים ואין מילה וערלה (הקולסים ג' 11)! כך מתירה "הברית החדשה" ל"יהודים משיחיים" להתחתן בנוצרים ולהתבולל בהם. ו"יהודים משיחיים" עשו כן בעבר וכן בהווה.

תשובה: לעומת מה שנהוג בקרב הרבנים- האיסור להתחתן עם כל מי שאיננו יהודי, אין כל ביסוס לטענה כזו בתנ"ך, ודווקא בתנ"ך ניתן לראות עשרות דוגמאות לאנשי ישראל שכן לקחו בני זוג שלא היו יהודיות, או יותר נכון, בנות ישראל. אפילו משה רבינו נישא לציפורה שלא הייתה בת ישראל אלא מבנות מדין, כמו גם יוסף שלקח את אסנת אשת פוטיפר ואף אלימלך שלקח לאישה את רות המואבייה – סבתא רבה של דוד המלך.

בתנ"ך ישנם איסורים ברורים מנישואין עם שבעה עמים שחיו אז בארץ כנען (דברים ז' 3-4) אבל תמיד הסיבה למניעת החתונה או להתבוללות איננה עקב החתונה עצמה, אלא משום שנישואים עם בני זוג מעמים אליליים אחרים היו מביאים לעבודת אלילים והתרחקות מאלוהי אברהם יצחק ויעקוב, כפי שגם כתוב מיד אחר כך בפס' 5: "כִּֽי־יָסִ֤יר אֶת־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף־יְהוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִידְךָ֖ מַהֵֽר"

דווקא במקרים בהם יהודים משיחיים מתחתנים עם לא יהודי/ה שמאמין באלוהי ישראל ובמשיח ישוע, החיים שלהם יחד משקפים בצורה חזקה ביותר את אלוהי ישראל וההליכה שלהם יחד היא לאור דברו ורצונו של אלוהים. משום כך איננו רואים בעיה בנישואין עם בני/בנות זוג לא יהודיים, כי העיקר זה לא יהודי או לא, אלא הליכה אחרי אלוהים בכל ליבנו, בכל נפשנו ובכל מעודנו וחיים על פי דברו.

 

טענה: על-פי "הברית החדשה", ישוע אמר כי לא בא להפר את התורה אלא למלאות (מתי ה17): אבל פאולוס, אשר לפי "הברית החדשה" נקרא לשליחות מן השמים, מציג התגלות חדשה ועל פיה נתבטלה התורה. אפילו האיגרת אל העברים מאשרת זאת (ז' 12, ז' 19). ידוע לך שהצו האחרון קובע. הגויים לא היו כפופים לתורה ואינם צריכה לפטור ממנה. הדבר מתאשר גם באיגרת הגלטיים ג' 23-25: "… ובכן התורה הייתה אומנת אותנו למשיח למען נצדק באמונה, אבל עתה, אחר אשר באה האמונה, איננו עוד תחת יד האומן". [יוסף עצמון \ יד לאחים]

 

תשובה: גם אם מישהו היה רוצה לנסות ולקיים את כל המצוות בתורה, הוא פשוט אינו יכול. עשו נא רשימה של כל המצוות בתורה (או מצאו בגוגל) ועברו עליהן. שליש מהתורה מתעסק בדינים הקשורים לקורבנות, למזבחות, וכל הקשור לכהונה ובית המקדש, מה שלא קיים היום, וגם אם היו בונים עכשיו בית מקדש, אלוהים לא היה שוכן בו ובכל מקרה אין כל דרך לדעת בוודאות מי משושלת כוהנים ולווים ומי לא, בייחוד שהכל כבר התערבב כל כך מאז (שזו עבירה על מצווה בפני עצמה). אז כבר שליש ממצות התורה, שהן המצוות החשובות ביותר בתורה – בלתי ניתנות לקיום.

מתוך שני השליש הנותרים ממצוות התורה תוכלו לראות שהרבה מצוות פשוט אינן רלוונטיות או הגיוניות לחיי היום יום שלנו.

• המתעסק בכישופים, עתידות (ועוד הרבה אחרים) צריך מיד לסקול אותו באבנים.
• לגבר אסור אפילו לגעת באשתו במשך שבועיים בחודש (לפני, אחרי ובזמן המחזור שלה היא טמאה
• אסור ללבוש בגדים המערבבים פשתן וצמר
• לא לאכול בשר שיש בו דם.
• המצווה לייבום אשת אחיך אם הוא מת.

כמו כן אתם תמצאו המון מצוות שקשורות לדברים שפשוט לא קיימים היום, כגון דיני מצורעים, דיני מלכים, דיני שבטים, דיני עבדים,  ועוד…

אך עדיין יש כאלה שְיַקשו ויאמרו כי הואיל והקב"ה יודע שבלתי אפשרי למלא אחר את כל המצוות כולן, על כל אחד ואחד מוטלת החובה לשמור באדיקות את אותן מצוות שעדיין ניתן לקיים. אלא שגם גישה זו נתקלת בבעיה: במסכת "דרך ארץ זוטא" נאמר בפשטות ש"כל המבטל דבר אחד מן התורה – חייב כרת".¹ חיזוק לכך נמצא בספר תומר דבורה לרבי קורדואירו, בו נאמר כי "אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה".² ועל אף כל ההזהרות, אנו זוכרים היטב כי בדומה להיום, גם בתקופת המקרא עם-ישראל מעולם לא שמר בהצלחה על דברי הברית שמסר לו משה בשם ה`. אדרבא, התנ"ך מספר לנו כי בני ישראל לא פסקו מלעשות הרע בעיני ה`.³ ובדיוק בשל כך, ניבא ירמיהו על ברית חדשה, ברית שתחליף את זו שעם ישראל לא חדל מלהפר חדשים לבקרים.⁴

כפי שראינו, חלק ניכר מתרי"ג המצוות מתרכז בהקרבת קורבנות ובחוקים אחרים הקשורים לעבודת הכוהנים. לכן, עד שנחרב הבית, בשנת 70 לספירה, עוד היה ניתן להמשיך בעבודת הקורבנות ובהעמדת הפנים שהקב"ה קונה את זה.⁵ ברם בשעה שנחרב הבית ועבודת הכוהנים חדלה מלהתקיים, היה ברור כי יש למצוא שיטה אלטרנטיבית לכפרה על החטאים (שמִן הסתם לא נעלמו להם). מאותה נקודת זמן ניתן לומר כי חדלה להתקיים יהדות מסוג אחד והחלה להתפתח יהדות מסוג אחר. או אז, החלו לצאת הרבנים עם רעיון מסעיר על ברית חדשה מאת הקב"ה, הלא היא ברית התורה שבעל-פה – ברית ההלכה.⁶ רצתה ההיסטוריה, ובדיוק באותה תקופה החלו מסתובבים ביהודה ובישראל תלמידיו של רב צעיר מנצרת (ישוע הנצרי), וללמד גם הם על התגשמותה של ברית חדשה אחרת, אותה ברית עליה ניבא ירמיהו הנביא.⁷

 

 

טענה: היש היום "משיחיים" המקיימים את מצוותיו על פי 'הדרשה על ההר'? האם מטה אתה לחי ימנית למכה אותך על הלחי האחרת? ומי שירצה לריב איתך ולקחת את כותנתך, התיתן לו גם את המעיל (מתי ה-39-40)? קרא את הדרשה בפרק ה' ואילך. [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: קודם כל, יש להבין את ההקשר לדברי ישוע, מה שהרב יוסף עצמון עשה זה שליפת פסוק מחוץ להקשרו והדבקתו לאג'נדה אחרת. קודם כל, ישוע ציטט מויקרא פרק י"ט, שם אלוהים מדבר על נקמה. עכשיו, צריך להבין את ההקשר התרבותי של מה שהלך שם (מתי פרק ה'), העם היהודי אליו ישוע דיבר היה תחת כיבוש רומי, חיילים רבים היו פוגעים ומשפילים את התושבים. ההשפלה יכלה להיות על בסיס דתי ולאומי. סטירה על הלחי הימנית הייתה ביטוי להשפלה גדולה. בהנחה שרוב בני האדם ימניים, הרי סטירה ביד ימין מן הסתם תפגע בלחי שמאל. על מנת לסטור ביד ימין על לחי ימין הסטירה חייבת להיעשות על ידי גב כף היד! סטירה שכזו היא סטירה משפילה הרבה יותר משהיא כואבת. סטירה משפילה שכזו גוררת רגשות זעם ומעשי נקמה.

חיילים רומים יכלו לצוות על תושב הארץ שאינו אזרח רומי, לשאת את כליהם ומשאותיהם למרחק של מיל (קצת יותר מקילומטר). אם התושב סרב, חייו היו בסכנה. ראו את הדוגמא של שמעון מקירניה כשנדרש לשאת את צלבו של ישוע (מתי כ"ז 32). איך לדעתכם הרגיש תושב יהודי לאחר שחייל רומי עובד אלילים ניצל אותו כאילו היה סמרטוט? בעוד הפרושים והסופרים הלהיבו את העם בגאווה לאומית, הלהיטו אותם לשנאת הפוגעים בהם ולימדו אותם שמיצוי הדין עם הפוגעים בהם כמוהו כמצווה, עומד ישוע ומלמד את ההפך! לא לנקום! אל תתקומם על עושי הרע! משמע, אל תחזיר לאנשים הללו באותו מטבע. אל תרדו לרמה שלהם. אל תפעלו בדרך שתגרום לשרשרת אירועים, אל תתנקמו או תחשבו על נקמה! עדיף לספוג מאשר להחזיר באלימות. אתם שגרירים לאלוהים אז ייצגו אותו בכבוד. (שניה לקורינתים ה' 18-21).

ישוע לא לימד לא להיעזר ברשויות החוק, או לא להתנגד למעשי הפשע, או לא להגן על עצמך ועל בני ביתך, אלא ביטל את הגישה שהפרושים לימדו – נקמה.

 

 

אתם מציעים לנו שלום?.. ראו כמה דם נשפך בסכסוכים בין נוצרים- סכסוכים על שאלות תיאולוגיות שגרמו למלחמות כגון מלחמת 30 השנים באירופה, בשנים 1618-1648, ולרדיפת כתות נוצריות – כבר בימים קדומים- על שלא הלכו בתלם הנוצרי בשליט. בתקופת הרנסנס, בשנת 1553, שרפו חיים את הרופא והוגה הדעות הנוצרי, מיכאל סרבטוס, על שהצהיר כי בסוף כל בני האדם ייוושעו (על פי איג' אל הרומיים ה-18). [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: בהחלט נכון שדם יהודי רב נשפך בשמו של ישוע על ידי אנשים אלימים ורשעים שלא הלכו אחרי אלוהי ישראל, שמעשיהם היו לכלימה ובושה לאמונה המשיחית האמיתית בישוע ואין לכך כול הצדקה. אולם ההצהרה הנ"ל קצת מוגזמת ומחטיאה נקודה חשובה ביותר. ראשית, דם רב יותר של יהודים נשפך על ידי כאלה שלא היו מאמינים בישוע כלל מאשר כאלה שהיו כביכול מאמינים משיחיים בישוע ושרדפו את בני עמנו בשמו. לדוגמא, הסטליניסטים האתיאיסטים שטבחו בבני עמנו עשו זאת בשם הקומוניזם ולא בשמו של ישוע. הטרוריסטים המוסלמים לא הורגים יהודים בשם ישוע או האמונה המשיחית אלא בשמו של מוחמד.

שנית, עלינו להכיר בעובדה חשובה מאוד, אף על פי שהנושא כאוב מאוד מכדי לחשוב עליו, מבחינת התנ"ך, הסיבה הנפוצה ביותר לסבל ולהרג של העם היהודי הייתה שהעם סטה מדרך אלוהים, הפר את הברית איתו, לא קיים את מצוותיו אשר הבטיח שיקיים כאשר קיבל את תנאי הברית, ולא שמע בקול הנביאים ששלח כדי להשיבו חזרה אליו. קרא שוב בתורה, בפרק על הברכות והקללות (דברים כ"ח) ותבין שהבחירה שהעם עשה לא לציית לאלוהים הניבה את התוצאות שאלוהים הבטיח שיקרו. לא היינו סובלים כל כך אילו העם שלנו היה חף מהפשעים הללו. בקשר לגויים הללו שהתיימרו להיות מאמינים בישוע ואשר בשמו שפכו דם יהודי רב – גם על כך כתוב בתנ"ך.

אך כעת אנו רוצים לשאול אותך שאלה. במלא הכנות, מה הסיבה האמיתית לרדיפות ולהרג הרב של העם היהודי במשך כל השנים? האם אתה מאמין שהגורל המר הזה היה רצונו של אלוהים עבור עמנו? האם כך מביע אלוהים את אהבתו הרבה לעם ישראל? האם כך הוא מביע את רצונו לברך אותנו? או שאתה חושב שמשהו השתבש ושהסבל הרב שהעם שלנו סבל לא היה הדבר שאלוהים ייעד לעמנו. האם אתה באמת ובתמים מאמין שישוע גרם לכל הסבל ולהרג של העם היהודי? ארחיק צעד ואשאל אותך שאלה קשה עוד יותר: נניח שישוע הוא אכן המשיח של העם שלנו, וניתנה בידנו הבחירה לקבל אותו או לדחותו, מה תהיינה התוצאות מסירובנו לקבל את המושיע שאלוהים שלח עבורנו?

לפני כאלפיים שנה, כאשר ישוע נכנס לירושלים בפעם האחרונה בחייו עלי אדמות לפני מותו, הוא בכה כשחזה את העתיד שמחכה לעיר ולסבל הרב שעומד לבוא על העם והכריז: "לו ידעת היום גם את מאין יבוא שלומך, אלה שעתה נסתר הוא מעיניך. הנה ימים באים עליך ואויביך יקימו סוללה סביביך, ויקיפוך ויצורו עליך מכל עבר. וימגרו אותך ואת בניך אשר בקרבך, ולא ישאירו בך אבן על אבן עקב אשר לא ידעת את מועד פקודתך (את יום הביקור שצפוי לבוא לך.)" (לוקס י"ט 41-44)

ישוע חפץ בכל לבו רק לעשות טוב לעמו היהודי, אך כעם לא חפצנו בו. ארבעים שנה אחרי הנבואה הנ"ל, ירושלים נחרבה על ידי הרומים. ישוע ידע שכך יקרה. האזן לקינתו: "ירושלים, ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה, כמה פעמים חפצתי לקבץ את בניך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה, ולא אביתם. הנה בתיכם יהיו לשממה. כי אני אומר לכם, מעתה לא תראוני עד אשר תאמרו 'ברוך הבא בשם יהוה."' (מתי כ"ג 37-39)

עד לרגע הוצאתו להורג על הצלב, גם לאחר שהולקה קשות, ישוע דאג יותר לסבל שיגרם לעמו מאשר לסבל והיסורים הפיזיים והנפשיים שהוא עמד לעבור, על לא עוול בכפו: "וילכו אחריו המון עם רב והמון נשים והן סופדות ומקוננות עליו. וישוע פנה אליהן ואמר: 'בנות ירושלים, אל תבכינה עלי אלא על נפשותיכן בכינה ועל בניכן. כי הנה ימים באים ותאמרו אשרי העקרות ואשרי הרחם אשר לא ילדו ואשרי השדיים אשר לא היניקו. אז יאמרו אל ההרים שיפלו עלינו ואל הגבעות כסונו (ציטוט מהנביא הושע י' 8), כי אם ככה יעשו בעץ הלח מה ייעשה בעץ היבש?'" (לוקס כ"ג 27-31)

למרבה הצער, כך היה הדפוס של העם שלנו: באותה מידה שהפרנו את התורה ולא שמענו בקול הנביאים שנשלחו מאת אלוהים, כך דחינו את המשיח שאלוהים שלח כדי להושיענו.

שים לב כיצד מתאר אחד ממחברי ספרי התנ"ך את ההיסטוריה של עמנו בתקופת התנ"ך: "ויעד יהוה בישראל וביהודה ביד כל נביאו כל חוזה לאמור: 'שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי חקתי ככל התורה אשר צויתי את אבתיכם ואשר שלחתי אליכם ביד עבדי הנביאים'. ולא שמעו ויקשו את ערפם כערף אבותם אשר לא האמינו ביהוה אלהיהם. וימאסו את חקיו ואת בריתו אשר כרת את אבותם ואת עדותיו אשר העיד בם וילכו אחרי ההבל ויהבלו ואחרי הגוים אשר סביבותם אשר צוה יהוה אותם לבלתי עשות כהם. ויעזבו את כל מצות יהוה אלהיהם ויעשו להם מסכה שנים עגלים ויעשו אשירה וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל. ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחש ויתמכרו לעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו. ויתאנף יהוה מאד בישראל ויסרם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו. גם יהודה לא שמר את מצות יהוה אלוהיהם וילכו בחקות ישראל אשר עשו. וימאס יהוה בכל זרע ישראל ויענם ויתנם ביד שסים עד אשר השליכם מפניו." (מלכים ב' פרק י"ז 13-20)

זכור שהסיכום ההיסטורי הנ"ל כתוב בתנ"ך שלנו. דבר ה' כן וצודק לפעמים עד כדי חוסר רחמים.

העובדה היא שאלוהים מזהיר אותנו. ניתן לראות זאת בבירור בכמה פרקים בתורה – או למעשה בתנ"ך כולו. לדוגמא בפרקים כ"ו בספר ויקרא וכ"ח בספר דברים, אלוהים מבטיח ברכות כתוצאה מציות לו, וקללות כתוצאה מאי-ציות. שם, אלוהים שב ומפרט לבני עמו בפרטי פרטים את חיי השפע, ההצלחה והברכה שיהיו מנת חלקם בעולם הזה אם רק ישמעו בקולו ויצייתו למצוותיו, באותה מידה מזהיר אותם על חיים מקוללים ונוראים שיבואו עליהם אם יסרבו לשמוע ולעשות את אשר ציווה עליהם. למרבה הצער, כפי שאלוהים ניבא למשה, ההיסטוריה של עמנו מראה שבאופן שיטתי העם בחר בדרך של אי ציות והקללות שרדפו אותו כתוצאה מכך, ולא בדרך הציות והברכות המובטחות בתורה: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה." (דברים ל"א 16-17).

 

טענה: אילו רצה ה' שהיהודים יקבלו את בשורתו, מדוע לא הגיעו אלינו דרשותיו באותה שפה שדיבר? מדוע עלינו לקרוא אמירות המיוחסות לו, שתורגמו מיוונית? האם בטוח אתה שלא דשו בדבריו ושלא הפכו אותם על פיהם? ה' נתן לנו את התורה והנביאים בלשון העברית- הם אינם תרגום! [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: אם כך, מדוע אפוא נכתב התלמוד ברובו בארמית, שפה שאף אחד כמעט אינו מכיר? מדוע דברים רבים ביהדות נכתבו ביידיש? הכל שאלה של איזה שפה דיברו באותה העת.

בתקופת בית שני רוב העם דיבר ארמית, לא עברית. עברית הייתה שפת הקודש ושמורה לתפילה. ישוע דיבר אל העם בשפתם, מן הסתם, אך אלו שכתבו את הדברים אחר כך כתבו בארמית ויוונית. יוונית הייתה השפה המדוברת ביותר אז, אף רואים את התרגום השבעים של התורה ליוונית בידי 72 סופרים וחכמים. יש מחקרים שמראים שהכתבים העתיקים ביותר של ארבעת הבשורות נכתבו בארמית ולא ביוונית, היות ויש שאריות של מילים ומשפטים בארמית בטקסטים (למשל "טליתא קומי" ו"אלוה אלוה למה שבתקני" – אלו משפטים בארמית). הבשורות תורגמו כמעט מייד ליוונית, כי זו הייתה השפה הכי מדוברת, גם של היהודים, והכתבים הארמיים אבדו, לכן המקוריים ביותר שעדיין קיימים הינם רק ביוונית.

הכתבים של שאול לעומת זאת נרשמו לקהילות שהיו פזורות בעולם. השפה המדוברת היותר בעולם אז הייתה יוונית, כמו שכיום השפה ה"עולמית" הינה אנגלית. שאול היה בקיא במספר שפות ולכן רשם לקהילות השונות בשפתם, ולא בשפה העברית שהייתה זרה לא רק לו אלא לרוב היהודים בחייו בארץ וסביב העולם.

כיום הברית החדשה, והתנ"ך בכלל, הינו הספר שתורגם להכי הרבה שפות, שהודפס הכי הרבה פעמים והגיע להכי הרבה ארצות, כך שאין סיבה לומר "אני לא ידעתי ולא הייתי יכול לשמוע".

 

טענה: באשר לשם "עמנואל", מרים לא קראה לילד- עמנואל! [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: את הטענה הזאת ניתן להפריך בקלות: (1) על פי שמואל ב י"ב 24-25, שלמה נקרא ידידיה, אך לא כינו אותו בשם הזה אפילו פעם אחת בתנ"ך. (2) התלמוד ומספר פירושים של הרבנים טוענים שהלידה של חזקיהו היא התמלאות הנבואה בישעיהו ט 5, ומשייכים את כול השמות המופיעים בפסוק אליו. אך היכן ומתי כינו את חזקיהו באחד מהשמות הללו? עם זאת המשיכו המקורות של היהדות המסורתית לטעון שהפסוק מתייחס אליו. כיצד, אם כן, ניתן לטעון שהנבואה בישעיהו ז 14 אינה יכולה להתייחס לישוע כי לא קראו לו עמנואל בברית החדשה?

אך בכל זאת רבים שואלים: אם ישוע הוא אכן המשיח המובטח בתנ"ך, מדוע שמו אינו מוזכר במפורש? שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצביעים על תכונותיו, אופיו ומעשיו. לאורך התנ"ך שמותיו של אֵל שַׁדַּי מצוינים בסמוך לפרשיות ולאירועים המתארים את מעשיו. לדוגמה:

השם "אֵל רֳאִי" ניתן לאֵל שַׁדַּי על־ידי הגר לאחר שהוכיח לה שהוא יודע ורואה הכול על אודותיה (בראשית טז);

השם "יהוה שָׁלוֹם" ניתן על־ידי גדעון לאחר שאֵל שַׁדַּי הבטיח לו ניצחון על המדיינים (שופטים ו).

התברר לנו בפרקים ב-ג כי אֵל שַׁדַּי הוא זה שהוביל את בני ישראל במדבר. והנה בהושע יג 4 ניתן לו השם "מוֹשִׁיעַ": "וְאָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי."

ישנה נבואה משיחית בישעיהו סב 11 שמציגה את המשיח כ"ישע ישראל": "הִנֵּה יהוה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ: אִמְרוּ לְבַת־צִיּוֹן: 'הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו'." זוהי נבואה שמצביעה קדימה אל ביאתו השנייה של ישוע המשיח, כשיגיע על מנת להושיע את שארית עם ישראל.

לפי העיקרון הנראה בדוגמאות אלה, וברבות אחרות בתנ"ך, השם "ישוע" ניתן לאֵל שַׁדַּי בסמוך להופעתו כמושיע מכפר חטאים (מתי א 21).

 

 

במשך ההיסטוריה יהודים הובלו כשה לטבח. אושוויץ היא דוגמא אחת מני רבות! הם לא התלוננו, אלא התפללו לה'. האם אתה חושב את זעקתו של ישוע, על פי סיפור "הברית החדשה" (מתי כ"ז 46) – "אלי, אלי, למה עזבתני" לתלונה או לתפילה במצוקה? ובהמשך הפרק נאמר: "ויתן את רשעים קברו". לפי המסופר ב"ברית החדשה" הוא לא נקבר בקבר רשעים, אך בשואה הושלכו רבבות גוויות של יהודים לבורות כרשעים, ואין ספור נספים נשרפו ולא נודע מקום אפרם. תחשבו גם על משוספי החרב בפוגרומים. רבים מן ההרוגים נקברו אז בקברי אח יש בפרק עצמו מספר רמזים באשר לכוונתו האמיתית. הפרק עצמו מבהיר אם הכוונה היא למשיח או לישראל. [יוסף עצמון \ יד לאחים]

תשובה: בדיקה מדוקדקת וזהירה מבהירה שהפסוקים בישעיהו נ"ג  לא יכולים להתייחס לכלל עם ישראל, ולהלן הסיבות לכך:

1. לאורך כל הפסוקים בישעיהו נב 13-נג 12, דמותו של עבד ה' היא של צדיק תמים, מושפל ומעונה, מבוזה ודחוי (לפני הסוף שבו הוא מפואר ומרומם). דמות כזו אינה יכולה להיות עם ישראל, או היהודים, אלא אם כן התורה אינה האמת. כי בתורה כתוב בפסוקים רבים שאם כעם נהיה קדושים וצדיקים בפני אלוהים, נהיה הראש ולא הזנב, נהיה מרוממים ולא מושפלים, נהיה מבורכים ולא מדוכאים, נהיה מקובלים ולא דחויים.

הדברים הללו ברורים מעל לכול ספק, כפי שדבר אלוהים מסביר בויקרא כו ובדברים כח בפרטי פרטים. אין מצב שקורא בלתי משוחד יכול להתנגד למסקנה שמגיעים אליה לאחר קריאת הפסוקים הללו (שאינם עומדים בפני עצמם אלא מסכמים את הנלמד לאורך כול התורה): אם כול בני ישראל היו ועודם אנשים צדיקים וקדושים, על פי תיאור עבד ה' בפרק ישעיהו נג, לא היה מצבם כפי שהוא כיום – עם סובל ודחוי – הנחשב למקולל. אשר רק בגלל חסדו של אלוהים שהבטיח שלעולם לא ייטוש את עמו, ולא בגלל צדקתו, עם ישראל עדיין קיים ומשגשג בארצו.

רק כאשר העם שלנו (או ליתר דיוק הרוב המכריע) חטא (ובכך הפך למתנגד לאלוהים ומשרתיו/עבדיו) יכול היה אדם צדיק כמו ירמיהו או אחד הנביאים התנכיים, (או שארית פליטה של צדיקים מעטים כמו במקרה של המאמינים בימי אליהו) לסבול בגלל צדיקותו, כי אנשים כאלה הלכו נגד הזרם של רוב העם שדחה את אלוהים ואת חוקיו ומצוותיו. אך המחשבה שהעם ככלל הוא עם צדיק תמים שסבל בגלל צדיקותו לא תעלה על הדעת מבחינת ההיבט של התורה. הסבל, הכלימה והבושה, המוות הייסורים, גירוש ועינויים של עם ישראל קדוש – ההולך כשה לטבח על לא עוול בכפו – יהיו הפרת הברית שאלוהים כרת עם ישראל בצאתם ממצרים, כי כתוב בתורה באופן מפורש שהברכות והקללות שיבוא על עם ישראל כתוצאה מקיום הברית (או אי קיומה) יתרחשו בעולם הזה קודם ולא בעולם הבא.

במונחים של האמונה המשיחית, הפרת הברית בצורה כזאת מצד אלוהים תהיה דומה לישוע שייקח מאמין אמיתי (שעל פי האמונה מקבל סליחת חטאים בדמו של ישוע וזוכה לחיי נצח בגן עדן) וידון אותו לגיהינום.

אך על פי פירושו של עצמון (שלדעתו ישעיהו נב 14 מתייחס לעם ישראל ולא לאדם יחיד), אלוהים בכבודו ובעצמו (קראו בישעיהו נג פסוק 10,) יגרום לכך שעם ישראל הצדיק והצייתן יובל כשה לטבח על ידי הגויים מידה כזאת שלא יהיה לו תואר ומראה, כפי שהנביא מתאר בפרק הנ"ל. פשוט מאוד, זה דבר בלתי אפשרי.

2. על פי ישעיהו נב 13-15, עבד ה' אמנם עובר סבל וייסורים נוראים ואין לו תואר או מראה נאה לעין, אך בסופו של דבר הוא ירומם ויתפאר, עד כדי כך שמלכים יעמדו בפניו בהדרת כבוד וישתחוו בפניו. תיאור זה של עבד ה' מתאים להפליא לישוע המשיח, המוערץ ומכובד על ידי מלכים ומנהיגים ברחבי העולם. לא כן עם ישראל, הוא לא קיבל יחס כזה של כבוד והערצה או מעמד כה רם ונישא – עמי העולם אינם משתחווים בפניו. כך שלא רק שהפסוקים הראשונים בהם מתואר עבד ה' סובל ומת עבור חטאי העם אינם מתאימים לכלל עם ישראל, גם הפסוקים הבאים, בהם מתואר שהוא מרומם ומוערץ, אינם מתאים לכלל עם ישראל. אך לא ניתן להבין מהפסוקים הבאים אחריהם שאלה דברים שמלכים אומרים. כיצד יכולים אותם המלכים להכריז על התפעלותם אם דבר כזה בכלל לא קרה?
3. הנביא ישעיהו מציג את עבד ה' כדמות צדיקה לגמרי וללא חטא. על פי מתנגדי האמונה המשיחית, דמות זו היא של עם ישראל. אך מתי היה כלל עם ישראל כזה? מתי והיכן מתעדים פסוקי התנ"ך ואפילו ספרי ההיסטוריה של עמנו תקופה בה עם ישראל היה צדיק תמים ללא מרמה בפיו וללא מעשי אלימות (כמתואר בישעיהו נג 9), מתי היינו שקטים כמו כבשים שמובלים לטבח (שם פסוק 7)? את איזה דור אפשר לכנות "עבד ה' הצדיק" (שם פסוק 11)? אך אם הפירוש המייחס את הפסוקים הללו לכלל עם ישראל נכון, על כלל עם ישראל להיות עם צדיק.

אין נקודה בהיסטוריה שכך היה. ייתכן שזו הסיבה שמוצאים בתלמוד את הפסוק הקרוב ביותר לפירוש זה ב"ברכות" דף ה׳ עמוד א׳: "כל שהקב״ה חפץ בו מדכאו ביסורין…הרי שהפסוקים שבהם מתברך ״עבד ה״ בישעיהו נג׳ מתפרשים על כל יחידי בישראל" … שמתייחס לצדיקים מבין יחידיי ישראל. שים לב שעבד ה' לא נהרג בגלל אשמתו אלא בגלל אשמתם של אחרים (ישעיהו נג 4, 8). העבד לא היה אשם! האנשים האחרים חטאו, פשעו וסטו מדרך הישר (פסוקים 5-6). לא כן עבד ה'! הוא קיבל על עצמו את חטאי הרבים, אך הוא עצמו היה ללא חטא (פסוק 12). התיאור הזה תואם להפליא את ישוע. אך בשום פנים ואופן אינו תואם ומתאר את עם ישראל (או באותה מידה כול עם אחר).

4. על פי ישעיהו נג 4-6 ו-12, עבד ה' הסובל הביא מרפא לאנשים. אנו חטאנו, והוא סבל, ועל ידי סבלו הוא סיפק את הישועה וסליחת חטאים, חסד ומרפא. אין מצב שניתן לייחס את כול אלה לסבל והייסורים שעברו על עם ישראל, כי הסבל שעבר על עמנו לא הביא מרפא לאותם העמים שגרמו לנו את הסבל והייסורים הללו. נהפוך הוא, העמים הללו שהתקיפו אותנו כעם, הענישו אותנו ועינו אותנו, נענשו אף הם על ידי אלוהים על שהחמירו במעשיהם. בניגוד גמור לנאמר כאן על עם ישראל, כאשר המשיח גסס על העץ, הוא התפלל אל אביו שבשמים עבור אלה שצלבו אותו ואמר, "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים" (לוקס כג 34), והסביר לתלמידיו לפני שהלך אל מותו שגופו נשבר ודמו נשפך כ"כופר בעד רבים" (מרקוס י 45).

הוא מת בעד עולם חוטא. הוא מת כדי שאנו נחייה. כול אלה שבאמת ובתמים שמו את מבטחם בו קיבלו סליחת חטאים ומהפך בחייהם על ידי הכוח שבמותו ותקומתו מהמתים. ושוב נשאלת השאלה, מתי מילא עם ישראל את התנאים הנ"ל? כיצד ניתן באמת לייחס את ישעיהו נג לכלל עם ישראל? התשובה לכך כבר נעשית ברורה: לא ניתן לייחס את ישעיהו נג לכלל עם ישראל אלא ליחיד שהוא צדיק תמים ומייצג את העם – ישוע, המשיח והמלך שלנו.

ייתכן שיאמר עצמון בשלב זה שיש לנו עדיין בעיה עם הטענה שלנו, היות ולא הזכרנו את המזמור בתהילים מד, כי בפסוקים של המזמור הזה יש תיאור של עם ישראל הצדיק שלעתים סובל סבל רב מידיהם של אויביו. אתם חושבים שעובדה זו סותרת את הנקודות העיקריות שהעלינו בטיעונינו, ותומכת בעמדה של עצמון שהנבואה בישעיהו נג מתייחסת לעם ישראל הצדיק שסבל השפלות וכאבים מידיהם של האויבים שדיכאו אותו?

במבט ראשון, נראה שמזמור מד אכן תומך בתיאוריה שלו, כי הוא מתאר בפרוטרוט את הסבל הנורא שעבר על העם – נדחה על ידי אלוהים, נשדד על ידי אויביו, נהרס על ידי עמים רבים, נדכא, נלעג, ובויש, הושפל עד עפר – ואז כתוב במפורש:

"כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ. לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ; וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ. כִּי דִכִּיתָנוּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים; וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ; וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר. הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת: כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה." תהילים מד 18-23. אכן, כמה מהפסוקים מהמזמור הנ"ל מצוטטים  בלימוד מרגש על השואה, במיוחד פסוק 18, " כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ."

האם אפשר להבין מכך שהעם היהודי היה עם צדיק והולך אחרי אלוהים, ובכול זאת נענש על ידי אלוהים בכך שהובס ונהרס על ידי אויביו? בהחלט שלא! כפי שהדגשנו קודם, אם יעשה זאת, יבטל אלוהים את הבטחתו בתורה ויהיה מנוגד לחלוטין לפסוקים הבסיסים של הברית שלו עם עמו ישראל (במיוחד בויקרא כו ובדברים כח) בהם הוא מציג את התנאים לברית: אם עם ישראל כעם יציית לכול התורה וילך בדרך של אלוהים, כול הברכות יבואו עליו. אך אם העם לא יעשה את כול הכתוב בתורה ולא ילך בדרך של אלוהים, כול הקללות יבואו עליו. לכן, אם עצמון חושב שהוא קורא את הפסוקים בתהילים מד בצורה נכונה, ומבין מתוכם שהציות של כלל העם הביא עליו את המשפט והעונש של אלוהים, הדבר אינו אפשרי.

הטענה המרכזית של עצמון בוויכוח היא בתמצית “לא אבגוד באבותיי, ולא אנטוש את אמונת אבותיי!” זוהי החלטה אצילית, ואלוהים מעריך את העובדה שהוא מכבד את זכרם של אבותיו, אבל התורה ברורה מאוד: כשאנחנו צריכים לבחור בין נאמנות למשפחות שלנו לבין נאמנות לאלוהים, עלינו לבחור בנאמנות לאלוהים, ולא משנה מהן ההשלכות. אם אנחנו באמת אוהבים את המשפחה והמורשת שלנו, הדבר האצילי ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות נאמנים לאלוהים ולמשיחו בכל מחיר. בסופו של דבר נהיה מאורות בהיסטוריה המשפחתית שלנו. וכשמישהו אומר: "לא אנטוש את אמונת אבותיי!”, הרשו לנו להזכיר לו שזה מה שאברהם עשה!

לפני כל דבר ובעיקר, על כול אחד מאיתנו לציית לאלוהים, עלינו לתת רק לו דין וחשבון. הנביאים בתנ"ך לא תמיד היו אהובים על העם ועל המנהיגים, לעיתים קרובות לא הבינו אותם כראוי, ואפילו חבריהם ובני משפחותיהם דחו אותם. דוגמא לכך אנו מוצאים בספר ירמיהו כאשר ה' אומר לנביא, "כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך גם המה קראו אחריך מלא, אל תאמין בם כי ידברו אליך טובות." (ירמיהו י"ב 6). והיום, את מי מהנביאים אנו מעריכים ומחשיבים לנביאי אמת, האם את הנביאים שרצו למצוא חן בעיני ההמונים ולנבא באוזניהם את אשר רצו לשמוע, או את הנביאים שהוכיחו את העם ולא זזו מעמדתם גם נוכח ההתנגדות העזה כלפיהם? בספר שמות פרק ל"ב כתוב שבזמן שמשה היה על הר סיני וקיבל מאלוהים את התורה, העם עשה את פסל עגל הזהב והשתחווה לו כאילו היה האלוהים האמיתי.

כאשר משה ירד מההר וראה את מעשי העם, בערה בו אש הקנאה לאלוהים. הוא ידע שאלוהים ישפוט את כול אלה שחטאו, ולכן קרא, "מי לאדוני אלי!" כול בני שבט הלוי נענו לקריאתו ובאו למשה. ומשה אמר להם: "שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה."  (שמות ל"ב 26-39) הלויים קבלו מעמד מיוחד של כבוד כי עמדו לצד אלוהים ונגד בני משפחותיהם. נאמנות כזו דורש אלוהים – כמובן שהכוונה אינה להילחם נגד יקירינו בכלי נשק, אלא לציית לאלוהים וללכת אחריו גם אם נצטרך לנקוט עמדה נגד בני משפחותינו וחברינו האהובים.

למעשה, לפני כניסתם לארץ המובטחת צווה עם ישראל בתורה: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ: לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים." (דברים י"ג 7-11).

השורה התחתונה היא שלא אלוהים הוא זה שצריך להיות ראוי לנו, אלא אנו הזקוקים להיות ראויים לו. האם אנו נמצאים ראויים לו? בתנ"ך ישנם מקרים שמלכים הלכו בדרך אביהם ותועדו כמלכים שעשו את הרע בעיני ה', ומקרים של מלכים שהלכו בדרך אביהם ותועדו שעשו את הטוב בעיני ה'.

כתוב על אחזיה מלך ישראל, בנם של אחאב ואיזבל: "ויעש הרע בעיני ה' וילך בדרך אביו ובדרך אמו ובדרך ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל." (מלכים א' כ"ב 53) יאשיהו מלך יהודה היה שונה. אביו אמון לא נכנע לאלוהים והמשיך בעזות מצח לחטוא נגדו ולעשות את הרע בעיניו אפילו יותר ממנשה אביו. סופו היה שנרצח בביתו על ידי עבדיו. בנו יאשיהו היה רק בן שמונה שנים כאשר נמלך למלך יהודה, אך לא הלך בדרך הרעה של אביו אמון, אלא בהיותו נער בן שש עשרה החל לדרוש את אלוהים כמו דוד אביו, ולכן קיבל ציון לשבח בתנ"ך. כתוב עליו: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בדרכי דוד אביו ולא סר ימין ושמאל." (דברי הימים ל"ד 2).

לפני בערך 300 שנה, הבעל-שם-טוב ייסד את התנועה החסידית של היהדות, שהייתה חדשנית ונדחתה על ידי הרבנות המסורתית של זמנו. הם החרימו את חסידיו ואף התקיפו אותם פיזית. כיום מונה התנועה החסידית מאות אלפי חסידים ונחשבת לאחת התנועות המסורתיות ביותר של היהדות. הבעל-שם-טוב נחשב היום לאחד מהמנהיגים הדגולים ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית. בתחילת דרכו היה מנודה! דברים כאלה קורים בהיסטוריה.

השאלה הבאה מופנית אל הקוראים , האם לא הגיע הזמן לעשות עוד פעם תפנית מהזרם המסורתי לכיוון חדש ביהדות – היהדות המשיחית והברית החדשה? לאלה ביניכם שיאזרו אומץ ללכת בדרך החדשה הזאת של ציות לאלוהים ויהי מה, איך אתם חושבים שתיראו בעיני הדורות הבאים? לפני כמאה שנה, כאשר תיאודור הרצל חזה את הקמת מדינת היהודים והתחיל את התנועה הציונית המודרנית, הרעיונות שלו נדחו על ידי הרבנים הגדולים של היהדות של זמנו ברחבי העולם. חמישים שנה לאחר מכן, נולדה מדינת ישראל הציונית. מי צדק ומי לא?

כאשר נער יהודי צעיר מפולין בשם אליעזר בן-יהודה הגיע למסקנה שעל השפה העברית להיות שגורה בפי כל יהודי, ואפילו התחיל לקרוא ספרות חילונית בביתו, המשפחה שלו סילקה אותו מהבית. הרבנים של זמנו התנגדו לעברית חילונית מדוברת. כיום יש מיליוני יהודים דוברי עברית מודרנית. מהדוגמאות הללו אנו למדים שדברים שנראים רדיקלים, מוזרים וזרים לדור אחד, מקובלים ונורמליים בדור הבא. אל תיתנו ללחץ מהמשפחה או מפחד מדעת קהל לעצור בעדך מללכת אחר האמת. יגיע היום והבחירה שלך הנכונה תהייה ברורה לכול.

 

טענה: "ארבעת האוונגליונים כאחד טוענים כי ביום שישי ישו נצלב והורד בין השמשות, אם כן היה עליו לשהות בקברו: שבת, ראשון, שני. שלושה ימים, ורק לאחר צאת הכוכבים בערב יום שלישי היה עליו לקום מן המתים כדי שיתמלאו דבריו" (עשור, 269-270). [הרב דניאל עשור]

תשובה: כְּשֶׁהָיָה יֵשׁוּעַ קָרוֹב לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם לָקַח אֶת הַשְּׁנֵים-עָשָׂר לְבַדָּם וּבַדֶּרֶךְ אָמַר לָהֶם: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם וּבֶן-הָאָדָם יִמָּסֵר לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְלַסּוֹפְרִים. הֵם יֶחֶרְצוּ אֶת דִּינוֹ לְמָוֶת וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ לַגּוֹיִים לְהָתֵל בּוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ וְלִצְלֹב אוֹתוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יָקוּם." (מתי כ:17-19)

• “בֶּן-הָאָדָם צָרִיךְ לְהִמָּסֵר לִידֵי אֲנָשִׁים חוֹטְאִים וּלְהִצָּלֵב, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם” (לוקס כ"ד:7)
• “הֵחֵל יֵשׁוּעַ לְהַבְהִיר לְתַלְמִידָיו כִּי עָלָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם וְלִסְבֹּל הַרְבֵּה מִידֵי הַזְּקֵנִים וְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים, וּלְהֵהָרֵג וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לָקוּם” (מתי ט"ז:21)

הרב דניאל עשור טוען כי מדובר בסתירה, שהרי ישוע שנצלב ככל הנראה ביום שישי, קם לתחייה ביום ראשון בבוקר. זאת אומרת יומיים וחצי.

הבעיה עם הטענה של הרב עשור היא כי בעצם טענתה, הוא מוכיח את הבורות שלו הן בתורה, והן בכתבי חז"ל.

בתורה

בספר שמות מצווה אלוהים על משה:

"הָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי" (שמות י"ט:י"א)

ואכן, כמה פסוקים מאוחר יותר…“וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה; וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן-הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט:ט"ז)

זאת אומרת, שהשלושה ימים שציווה אלוהים על משה הסתיימו לאחר יומיים וחצי.

חז"ל

חז"ל מתחבטים עם השאלה "כיצד יומיים וחצי נחשבים לשלושה?"

רבי אברהם אבן עזרא על "שלושת ימים" (שמות י"ט:ט"ו) מפרש כי יומיים וחצי אכן נחשבים לשלושה ימים:

"לשלשת ימים – פירושו: 'ליום השלישי'. והנה אתן לך שני עדים נאמנים, ושניהם במספר הזה. כתוב "ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים" (בר' מב,יז), ושם כתוב "ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי" (שם, יח); וכתוב "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך" (בר' מ,יט), ושם כתוב "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה" (שם, כ). (רבא"ע: שמות י"ט טו, הפירוש הארוך)

 

ומה לגבי ההקבלה לסיפורו של יונה הנביא כאשר ישוע אומר: "כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת" (מתי י"ב:40) ?

ובכן, מילת המפתח היא "כמו", בסך הכל מדובר בתקבולת ספרותית. תקבולות ספרותיות מאוד פופולריות בעולם חקר המקרא, הללו נועדו לייצר קווי דמיון בין דמויות מפתח על מנת להציע זיקה בין האחת לשנייה. כמו שיונה הנביא נדחה, הושלך וסבל בבטן הדג שלושה ימים, גם על ישוע היה להיות מושלך ולסבול שלושה ימים של עינויים, צליבה ומוות.

 

_{[1] המאמר נגיש באתר "המכללה האקדמית נתניה", במרכז ליישומי משפט עברי, בלינק:}

_{http://www.netanya.ac.il/ResearchCen/JewishLaw/AcademicPub/Procedure/Pages/Reliability.aspx}

_{[2] ראו ספרו של פרופ' שלום אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, 1999: 330-342.}

_{[3] וגם: "ערבי פסחים", או "ליל פסחים". הביטוי המפורש "ליל הסדר" מופיע כאלף שנים מאוחר יותר מתקופת המשנה.}

_{[4] ויקרא כ"ג 5-6: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". במדבר כ"ח 16-17: "וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל".}

_{[5] ראו, במאמרו של ר' אליעזר מלמד "הלכות ליל הסדר חלק א'", בלינק: http://www.yeshiva.org.il/midrash/250}

_{[6] מתי כ"ו, מרקוס י"ד, לוקס כ"ב.}

_{[7] מעניין כי גם התלמוד מודה כי המשיח נצלב באותה עת ממש (בבלי, סנהדרין מ"ג ע"א).}

_{[8] בראשית רבה, וירא, פרשת נ"ה.}

_{[9] להלן הציטוט: "חמשה תלמידים היו לו ליש"ו: מתאי, נקאי, נצר, ובוני, ותודה…".}

_{[10] אירנאוס, אחד מאבות הכנסייה שחי בשנת 180 לספירה, כתב בספרו "AGAINST HERESIES" כי "מתי פירסם את הבשורה שלו בקרב העברים בלשונם הם, בשעה שכיפא ושאול הכריזו את הבשורה ברומא והקימו שם את קהילת המשיח" (בתוך: ג'וש מקדאוול, 2005).}

_{[11] כך טוען למשל, החוקר חוזה אוקלאהאן (מתוך: ג'וש מקדאוול, 2005).}

_{[12] גם הלל הזקן, רבן גמליאל, ר' יוחנן בן זכאי, ר' עקיבא ור' יהושע, לא הותירו אחריהם ספרים שלמים פרי עטם; האם זה מוריד כהוא זה מהקדושה לה הם זוכים בקרב ציבור חסידיהם?..}

_{11 מופיע באופן דומה גם במדרש "ילקוט שמעוני", תהילים ב, רמז תרכא: "ה' אמר אלי בני אתה. ר' הונא בשם ר' אידי: בשלשה חלקים נחלקו היסורין: אחד למלך המשיח, וכד תיתי לו שעתיה. אומר הקב"ה עלי לבראותו בריה חדשה, וכה"א אני היום ילדתיך שעתיה אומר הקב"ה עלי לבראותו בריה חדשה".}

_{12 במתי, כו: 64; ובמרקוס, יד: 62.}

_{13 להלן הקטע כפי שהוא מופיע ב"ילקוט שמעוני", משלי ל, רמז תתקסב: "מי עלה שמים וירד? זה הקב"ה. עלה אלקים בתרועה וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו? אשר בידו נפש כל חי. מי צרר מים בשמלה? צורר מים בעביו. מי הקים כל אפסי ארץ? ה' ממית ומחיה. מה שמו צור שמו? ה' צבאות שדי שמו. ומה שם בנו? בני בכורי ישראל".}