התנ"ך והברית החדשה הייחודיים ביותר ביכולת ההשרדות שלהם

כתבי הקודש נכתבו בהתחלה על חומרים מתכלים, ובמשך מאות בשנים, לפני המצאת הדפוס, היה צורך להעתיקם שוב ושוב. אבל הסגנון של הכתובים לא השתנה מעולם, וכך גם מידת הדיוק שלהם.

ביביליוגרפיה עשירה ושמירה כפדנית

ג׳והן וורוויק מונטגומרי טוען ש-״מי שמטיל ספק בטקסט הסופי של ספרי הברית החדשה, הופך את כל הספרות הקלאסית של העת העתיקה ללוטה בערפל, כי אין עוד תעודה שחוברה בעת העתיקה ושניתן לאשר אותה מבחינה ביביליוגרפית כמו שאפשר לעשות עם כתבי הברית החדשה״. ברוס מצגר, פרופסור באוניברסיטת פרינסטון ואחד ממבקרי הטקסט המובילים בעולם, מציין שבניגוד לחיבורים עתיקים אחרים, ״מי שיבקש למתוח ביקורת על הטקסט של הברית החדשה ימצא את עצמו נבוך מול שפע החומר שלפניו."

ברנרד ראם מתייחס לרמת הדיוק ולמספר כתבי היד שמצויים בידינו, ואומר, ״אף טקסט לא נשמר כמו שהיהודים שמרו על כתבי התנ״ך. בעזרת נוסח המסורה הם עקבו אחרי כל אות, הברה, מילה ופיסקה. תפקידם היחיד של בני מעמד שלם ביהדות היה לשמור על האמור בכתבים האלה ולהעביר אותם במדויק, תוך שמירה על נאמנות מוחלטת לכתוב. [היו אלה] הסופרים, אנשי התורה ובעלי המסורה. האם מישהו טרח אי פעם לספור את האותיות, ההברות והמילים בכתביהם של אפלטון או אריסטוז קיקרו או סנקהל״.

 

יותר מהימן משייקספיר

ג׳ון לי משווה בספרו The Greatest Book in the world (״הספר האדיר ביותר בעולם״) בין כתבי הקודש לבין ספריו של שייקספיר. במאמרו שהתפרסם ב North American Review נערכה השוואה מעניינת בין ספריו של שייקספיר לבין כתבי הקודש, והוכח שמידת ההקפדה על כתבי היד של התנ״ך והברית החדשה עלתה עשרות מונים על זו שזכו לה ספרים אחרים, גם כשהיה אפשר להקפיד בקלות על תקינותו של הטקסט בעזרת השוואה לעותקים מודפסים, ללא כל צורך להעתיק אותם ידנית.

הכותב ציין כמה ״מוזר שהטקסט של שייקספיר, שקיים כ-208 שנה, הוא פחות מדויק ויותר מעוות מזה של כתבי הברית החדשה, שהם בני למעלה מ-1,800 שנה, כשבמשך כ-1,500 מתוכן הם היו קיימים רק בכתב יד… להוציא כמה יוצאים מן הכלל, רוב החוקרים מסכימים ביניהם באשר לדיוקו של כל פסוק בברית החדשה. כל מחלוקת שעדיין קיימת אודות פסוק (כזה או אחר) יש לייחס לפרשנות, ולא לספק באשר לנכונות המילים עצמן. לעומת זאת, בכל אחד מ-37 המחזות של שייקספיר יש ככל הנראה קרוב ל-100 מילים שהדיעות עדיין חלוקות לגבי דיוקן, וחלק גדול מהן משפיע על משמעות הפיסקה שבה הן מופיעות.״

 

שרדו רדיפות

כתבי הקודש עמדו בהתקפות אכזריות מצד אויבים. רבים ניסו לשרוף, להחרים ולהוציא אותם אל מחוץ לחוק, החל בקיסרים הרומיים וכלה בשליטי הארצות הקומוניסטיות בימינו. בשנת 303 לס' פירסם הקיסר דיוקלטיאנוס צו שאסר על המאמינים בישוע כמשיח לעבוד את אלוהים, וקרא להשמיד את כתבי הקודש. הצו הקיסרי קרא למחות את הכנסיות מעל פני האדמה ולהעלות באש את ספרי התנ"ך והברית החדשה, והכריז שמאמינים המשמשים במשרות בכירות יאבדו את זכויות האזרח שלהם, ושבעלי בתים שיתעקשו להתמיד באמונתם יאבדו את החופש שלהם.

האירוניה של מאורע זה תועדה על ידי ההיסטוריון אוסביוס, בן המאה ה-4 לס׳, שתיעד את תולדות הקהילה המשיחית. אוסביוס כתב ש־25 שנה אחרי פרסום הצו של דיוקלטיאנוס, הוציא הקיסר קונסטנטינוס צו משלו, ובו הוא ציווה להכין 50 עותקים של כתבי הקודש על חשבון הממשל הרומי.

מאות שנים אחו כך הכריז וולסר, "הכופר הצרפתי" הנודע שהלך לעולמו בשנת 1778, שבתוך 100 שנה תיעלם האמונה בישוע ותהפוך לנחלת ההיסטוריה. ומה קרה? וולסר הוא שהפך לנחלת ההיסטוריה בעוד שהתפוצה של כתבי הקודש ממשיכה לעלות ברחבי העולם כולו כמעט. הכתובים מהווים מקור של ברכה בכל מקום שאליו הם מגיעים. נאמר, ובצדק, ש-״אנחנו יכולים להפנות גב לשמש הלוהטת ולעצור את מסלול הבעירה שלה בדיוק כמו שאנחנו מסוגלים לעצור את התפוצה של כתבי הקודש.״

גייזלר וניקס אומרים בתגובה לדבריו של וולטר ולנבואת החורבן שלו על קיצם של המשיחיות ושל כתבי הקודש בתוך 100 שנה, ש-״רק 50 שנה אחרי מותו (של וולטר) השתמשה החברה לכתבי הקודש בג׳נבה בבית הדפוס שלו כדי להפיק ספרי בריתות בכמויות גדולות.״. אויביהם של כתבי הקודש באים והולכים, אבל ספר הבריתות לעולם עומד. ישוע צדק כשאמר ש-״השמים והארץ יעברו ודברי לא יעברו.״ (מרקוס י״ג 31).

 

ביקורת אקדמית

למרות הביקורת האקדמית שמתחו עליו, ה׳ ל׳ הייסטינגס המחיש בצורה מרשימה את הדרך הייחודית שבה הצליחו הכתובים לעמוד תחת החיצים ששולחו לעברם בידי מתנגדים וספקנים:

"במשך 1,800 שנה ניסו המתנגדים לתקוף את הכתובים ולהפריך את מהימנותם, ובכל זאת הספר עומד כאז גם היום – יציב כסלע. התפוצה שלו הולכת ומתרחבת, ובימינו – יותר אנשים אוהבים את כתבי הקודש, חיים לפיהם וקוראים בהם [מאשר אי פעם בעבר]. המתקפות השונות מצד הכופרים מזיקות לכתובים כמו הנזק שיכול להסב אדם לפירמידות של מצרים אם יכה בהן בפטיש. כשמלך צרפת הציע לרדוף את המשיחיים שחיו אז תחת שלטונו, אמר לו מדינאי ולוחם זקן, ״אדוני, קהילת המשיח היא סדן ששבר הרבה פטישים״. פטישיהם של המתנגדים מכים בכתבי הקודש שנים על גבי שנים, אבל הפטישים קהו, והסדן עומד במקומו. אילולא היו הכתובים יצירתו של אלוהים, בני האדם היו משמידים אותם מזמן. קיסרים ואפיפיורים, מלכים וכמרים, נסיכים ומושלים נתנו את ידם לכך; אבל הם מתו ואילו הספר עדיין חי וקיים".

ברנרד ראם מוסיף:

"אלפי פעמים כבר צילצלו בפעמונים כדי להכריז על מותם של הכתובים, ואפילו קבעו את סדרי ההלוויה שלהם. הכתובת כבר נחקקה על המצבה וההספדים הוקראו. אבל איכשהו, הגופה אף פעם לא נשארה בקבר. אין עוד ספר שעבר מסכת כזו של קטיעות, סינון, ביקורת והכפשות. איזה עוד ספר קלאסי או מודרני על פילוסופיה, דת, פסיכולוגיה או חיבור עמד תחת מתקפות כמו אלה שידעו כתבי הקודש? איזה עוד ספר ספג כל כך הרבה ארס וספקנות? נבדק בכזו דקדקנות ולמדנות? כל פרק, כל שורה וכל עיקרון? מיליוני אנשים בימינו אוהבים את כתבי הקודש. מיליוני אנשים עדיין קוראים בהם ומיליוני אנשים עדיין לומדים אותם."

 

ביקורת המקרא ותורת המקורות

חוקרי המקרא חלוקים בדיעותיהם באשר ל-״תוצאות הבדוקות של ביקורת המקרא העליונה״. אבל המסקנות שמגיעים אליהן חוקרי המקרא כבר אינן ודאיות כפי שהיו בעבר. ניקח לדוגמה את ״תורת המקורות״. אחת הסיבות שהובילו להתפתחותה של תורה זו ־ נוסף לשימוש בשמות השונים של אלוהים בספר בראשית ־ היא ההנחה שלא יתכן שמשה כתב את התורה, היות ש-״התוצאות המדויקות של ביקורת המקרא״ הוכיחו זה מכבר שבימיו עוד לא הומצא הכתב, ושאם מישהו בכל זאת כתב, היה זה נדיר ביותר.

המסקנה המתבקשת היתה שהתורה נכתבה בתקופה מאוחרת יותר. הגלגלים במוחם של המבקרים התחילו לפעול במרץ, וכך נולדה התיאוריה שלפיה ארבעה מחברים כתבו את התורה, והם נקראים מקור J,E,P, או D. מבקרים אלה יצרו תבנית ביקורתית אדירת ממדים, ובמקרים מסוימים יחסו את מרכיביו של פסוק אחד לשלושה מחברים שונים!

ואז מצא ארכיאולוג את ה-״אסטלה השחורה״. מדובר בכתובת שכתובה בכתב יתדות, ומכילה את חוקי חמורבי. האם הכתובת נכתבה אחרי משה? לא! היא קדומה יותר, ב־300 שנה לפחות. למרבה הפלא הכתובת קדמה למשה, שלכאורה אמור להיות אדם פרימיטיבי, בלי כל יכולת להעלות דברים על הכתב. כמה אירוני! תורת המקורות עדיין נלמדת בימינו, למרות שחלק ניכר מהיסודות שלה (״התוצאות הבדוקות של ביקורת המקרא העליונה״) הוכחו כשגויים.

חסידי ״התוצאות המדויקות של ביקורת המקרא״ גם הגיעו למסקנה שהחיתים לא היו קיימים בימיו של אברהם, שכן לא נמצאה כל הוכחה לקיומם מעבר למה שמסופר עליהם בתנ״ך. אותם חוקרים טענו שהעם החיתי הוא מיתוס בלבד. שוב טעות. חפירות ארכאולוגיות העלו ממצאים המתעדים למעלה מ־1,200 שנות קיום של תרבות חיתית.

ארל ראדמאכר, הנשיא לשעבר של הסמינר התיאולוגי הבפטיסטי (western Conservative Baptist Seminary), ציטט את נלסון גליק, הנשיא לשעבר של הסמינר התיאולוגי היהודי (Jewish Theological Semi Hebrew Union College)  בסנסינטי, ואחד משלושת הארכאולוגים הגדולים ביותר בכל הזמנים. ראדמאכר מספר, ״הקשבתי לו (לגלק) כשדיבר ב-Tempie Emmanuel בדאלאס. פניו הסמיקו כשאמר: ׳האשימו אותי על כך שאני מלמד שהכתובים נכתבו בהשראתו המלאה של אלוהים. אני רוצה להבהיר שמעולם לא לימדתי על כך. בסך הכל אמרתי שבכל המחקרים הארכאולוגיים שהשתתפתי בהם לא מצאנו ממצא אחד שסותר אמירה כלשהי שמופיעה בדבר אלוהים׳״.

רוברט דיק ווילסון, שבקיא ביותר מ־45 שפות ודיאלקטים שונים, אמר אחרי שנים ארוכות שבהן למד את התנ״ך, ״עלי לציין ש־45 השנה שבהן למדתי את הכתובים הובילו אותי לאמונה חזקה יותר בכך שהתנ״ך מספק תיעוד היסטורי נאמן של תולדות עם ישראל.״. ספר הבריתות הוא יחודי ביכולת שלו לעמוד בפני הביקורות הרבות שהוטחו בו. אין עוד ספר כמוהו. מי שמחפש את האמת לא יכול להתעלם מספר בעל איכויות כאלה.