טעויות גיאוגרפיות בברית החדשה? תגובה למאמר של יד לאחים

בארגון החרדי יד לאחים טוענים שיש טעויות גיאוגרפיות בבשורות המראות שהמחברים של הבשורות לא היו עדי ראייה ששהו בארץ כאשר האירועים המתוארים בברית החדשה התרחשו. במאמר זה נבחן את הדוגמאות אותן הם מעלים.

 

הדוגמה הראשונה: מרקוס ז 31

יֵשׁוּעַ יָצָא מֵאֵזוֹר צוֹר וְחָזַר דֶּרֶךְ צִידוֹן אֶל יַם הַגָּלִיל, דֶּרֶךְ אֵזוֹר עֶשֶׂר הֶעָרִים.

יד לאחים טוענים שזה לא הגיוני שישוע ותלמידיו הלכו דרך צידון כדי להגיע לכינרת (משום שזו דרך ארוכה יותר ממה שנחוץ). הסוגיה הזו העלתה מספר ניסיונות להסביר מדוע מופיע תיאור כזה בפסוק זה אשר במרקוס. ההסבר של יד לאחים הוא שמי שמחבר את בשורת מרקוס לא היה בקיא בגיאוגרפיה של ארץ ישראל. הבעיה בסברה הזו היא שיש לנו ראיות חזקות ומוקדמות לכך שמרקוס אכן חיבר את הבשורה, ושפטרוס היה המקור העיקרי למידע שמופיע בבשורתו. (נטל ההוכחה על יד לאחים להוכיח אחרת, ולהוכיח שגם פטרוס לא היה בקיא בגיאוגרפיה של ישראל).

בנוסף לכך, חשבו על כך רגע, למה שמרקוס ימציא מסלול בדיוני שיגלה את הבורות שלו לגבי הגיאוגרפיה בארץ ישראל?

בניגוד לטענת יד לאחים, ניתן להסביר את התיאור של מרקוס בדרכים אחרות. המסלול שמופיע במרקוס ז 31 הוא אמנם משונה ולא צפוי, אך הוא לא ייחודי וראשון. מלכים ב למשל מתעד לא אחד, אלא שני מסלולים לא צפויים, שקשה להסבירם באותה מידה. במלכים ב ב 1-6 אליהו ואלישע הולכים מגלגל מערבה לבית אל ואז משם מזרחה ליריחו ולירדן; ושוב, במלכים ב ב 23-25 אלישע מתקדם מבית אל והולך צפון מערבית להר כרמל ואז חוזר לשומרון. האם זה אומר שמי שחיבר את ספר מלכים לא היה בקיא בגיאוגרפיה בארץ ישראל? כמובן שלא. השירות של ישוע בגליל התאפיין בתנועה מתמדת מסביב ולאורך הכינרת, והמסע הנוכחי עליו מדובר בדוגמה הזו, ממשיך את אותה האסטרטגיה באזורים של הגויים. למעשה, המסע הזה יכול להיות מוסבר על ידי רצונו של ישוע לחמוק מההתנגדות הגוברת של הפרושים ושל הורדוס אנטיפס. אך ישוע לא מתחמק מהתנגדות גרידא. המסע הזה אל תוך עומק האיזור הגלילי- שהיה ידוע לשמצה כמקום המגורים של הגויים- מצביע על רצונו האדיר של ישוע לכלול את הגויים בתור קהל היעד של שירותו בעולם.

 

הדוגמה השנייה: מרקוס יא 1

כַּאֲשֶׁר הִתְקָרְבוּ לִירוּשָׁלַיִם אֶל בֵּית פַּגֵּי וּבֵית עַנְיָה שֶׁבְּהַר הַזֵּיתִים, שָׁלַח שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו.

יד לאחים כותבים,

מהמשפט שלמעלה עולה כי ישוע וחבורתו נסעו מיריחו לירושלים דרך בית פגי ואז לבית-היני. עם זאת, זה די בלתי אפשרי. בית-היני (מזרחית דרומית לירושלים) רחוקה מירושלים כמה קילומטרים וקרובה יותר ליריחו, לעומת בית-פגי שנמצאת בסמיכות ממש לחומות ירושלים.

האם יד לאחים צודקים שמרקוס מפגין כאן בורות גיאוגרפית ברורה? ובכן, לא כל כך מהר.

הסיפור מתחיל בדרך המזרחית לירושלים. מרקוס מדווח על כך שישוע והתלמידים הִתְקָרְבוּ לִירוּשָׁלַיִם אֶל בֵּית פַּגֵּי וּבֵית עַנְיָה. הרצף של המקומות אכן מבלבל את הקוראים המודרניים שמכירים את הדרך הנוכחית מבית עניה דרך בית פגי לירושלים, משום שכיום הסדר הוא הפוך ממה שמרקוס מתאר (כיום בית עניה רחוקה יותר מבית פגי). לעומת זאת, הרצף על פי מרקוס- בית פגי-בית עניה כלל לא בעייתי כפי שיד לאחים טוענים. צריך לקחת בחשבון שהמסלול של רומא העתיקה, בו ישוע הלך, לא תאם את המסלול המודרני, אלא היה צפוני לו. המסלול הרומאי מיריחו היה נמצא דרום מערבית למה שנקרא היום וואדי אום, ואז המשיך ישירות לפסגת הר הזיתים שהיה ליד, אם לא בבית פגי. מי שהלך בדרך הזו עבר בין בחרים שמצפון (שמואל ב ג 16; טז 5; יז 18; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים. ז. 225) לבין בית עניה שנמצאת דרומית יותר. מבית פגי לבית עניה הייתה דרך תלולה של קילומטר הליכה דרומה בצד המזרחי של הר הזיתים. הנושא של מרקוס יא 1 הוא להביא את ישוע ואת התלמידים לפסגת הר הזיתים, משם התלמידים נשלחו להביא את החמור לישוע שבעזרתו הוא יגיע לירושלים. מרקוס מזכיר את בית עניה בפסוק 1 לא כי היא נמצאת במסלול מיריחו לירושלים אלא כדי להצביע על המקום שבו ישוע יבלה לילות בזמן שהותו בירושלים (יא 11). מכאן, המשמעות של פסוק 1 אמורה להיות: “ובדרכם לירושלים הם הגיעו לבית פגי (ליד בית עניה) על הר הזיתים”.

 

הדוגמה השלישית: טעות בשעה שבה ישוע נצלב

יד לאחים טוענים מצטטים את ברוס מצגר:

“כמה מעתיקים ניסו להתאים את התיאור ביוחנן של הכרונולוגיה של הפסיון (תיאור הייסורים) לזה שבמרקוס על ידי שינוי ‘השעה השישית’ של יוחנן 19:14 ל’השעה השלישית’ (שמופיעה במרקוס 15:25).

אך גם אם זה נכון, זה לא מוכיח שמדובר בסתירה. שתי הבשורות צודקות. הקושי נפתר כשלוקחים בחשבון שכל בשורה משתמשת בשיטה או במערכת זמן שונה מהשאר. יוחנן משתמש במערכת הרומית ואילו מרקוס במערכת היהודית. על פי המערכת הרומית, היום נמדד מחצות לחצות. ואילו ביהדות היום התחיל בשש בערב ואילו הבוקר בשש בבוקר. לכן, כאשר מרקוס טוען שישוע נצלב בשעה השלישית הוא התכוון לשעה תשע בבוקר בערך. יוחנן טען שהמשפט של ישוע היה בערך בשעה השישית, ותיאור זה ממקם את המשפט לפני הצליבה אך לא שולל תיאור של בשורות אחרות.

זה תואם את יוחנן ואת אחרים ביחס לזמן. בנוסף לכך, בשאר הבשורות ובספר מעשי השליחים הזמנים היחידים ביום שמיוחסים (חוץ מפעם אחת) הם השעה השלישית, השישית והתשיעית. בוודאי שבעידן ללא שעונים, מספרים עגולים יכולים להיות משומשים. ולכן, השעה השלישית הייתה יכולה להתייחס לכל זמן בין 9:00 בבוקר ל12:00 בצהריים.[1]

הדוגמה הרביעית: המיקום של המזבח

יד לאחים כותבים:

מחבר האגרת אל העברים מציב את מזבח הזהב של הקטורת בקודש הקודשים (9:4), בניגוד לתיאור המשכן של הברית הישנה (שמות 30:1-6)

הפסוקים מאל העברים מופיע כך: מִבֵּית לַפָּרֹכֶת הַשְּׁנִיָּה מִשְׁכָּן הַנִּקְרָא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וּבוֹ מִזְבַּח זָהָב לִקְטֹרֶת וַאֲרוֹן הַבְּרִית הַמְצֻפֶּה זָהָב סָבִיב. (אל העברים ט 3-4)

על פי שמות ל 6, המזבח היה בקודש לפני הפרוכת, לא בקודש הקודשים מאחורי הפרוכת. אז איך ניתן ליישב זאת עם אל העברים ט 4?

חשוב לשים לב לכך שהמילה שמתורגמת “מזבח” (θυμιατήριον) בפסוק זה באל העברים ט, אמורה להיות מתורגמת כמקטרת או המחתה, שאהרון הכניס לתוך קודש הקודשים ביום כיפור (ויקרא טז 12). מילה זו משומשת בתרגום השבעים גם כן כהתייחסות למקטרת (יחזקאל ח 11; דברי הימים ב כו 19).

למעשה תרגום זלקינסון של הברית החדשה תרגם זאת בצורה המדויקת: שָׁם מַחְתַּת הַזָּהָב וַאֲרוֹן הַבְּרִית מְצֻפֶּה זָהָב סָבִיב וְצִנְצֶנֶת זָהָב אֲשֶׁר הַמָּן בְּתוֹכָהּ וּמַטֵּה אַהֲרֹן אֲשֶׁר פָּרַח וְלוּחֹת הַבְּרִית. (אל העברים ט 4, תרגום זלקינסון)

 

הדוגמה החמישית: מרקוס ה 1

הֵם בָּאוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם, אֶל אֶרֶץ הַגֵּרָשִׁיִּים. (מתי ה 1)

יד לאחים מצטטים את ריימונד בראון באומרו:

“מרקוס 5:1-13 מתבלבל לגבי המרחק בין אֶרֶץ הַגֵּרָשִׁיִּים** לכנרת.”

 

זה נכון שהעיר עצמה הייתה כ-50 קילומטר מהמיקום של ישוע והתלמידים, אך שימו לב, המילה “ארץ” היא χώραν אשר יכולה להיות מתורגמת כ”איזור” (מעשי השליחים טז 6; יח 23; כו 20). במילים אחרות, ישוע והתלמידים באו אל איזור הגרשיים, לא אל העיר עצמה.

 

הדוגמה השישית: מרקוס ו 53

עָבְרוּ אֶת הַיָּם וְהִגִּיעוּ אֶל חוֹף גִּנּוֹסָר וְעָגְנוּ שָׁם.

יד לאחים מצטטים את בראון שוב שכותב:

 “גם לומר שסירה המפליגה לבית צידה (בצד הצפוני-מזרחי של הכנרת) מגיעה לגינוסר (בצד צפון-מערב) עשויה אף היא להעיד על בלבול (6:45-53)”

דרך פשוטה לפתור את הבלבול היא לקחת בחשבון שהרוח מצפון מזרח (פס’ 48) הייתה יכולה להוביל את הסירה לכיוון דרום מזרח (כיוון גינוסר).[2]

 

הדוגמה השביעית: מרקוס ח 10  ויוחנן ג 23

וּמִיָּד נִכְנַס לַסִּירָה עִם תַּלְמִידָיו וְעָבַר אֶל אֵזוֹר דַּלְמָנוּתָא.

יד לאחים מצטטים את בראון טוען:

איש לא הצליח לאתר את דַּלְמָנוּתָא.

לאחר מכן הם כותבים: “כבר ציינו כי דלמנותה הינו מקום שלא ניתן לאתר. כמוהו גם עֵינוֹן שביוחנן 3,23, שמחבר הבשורה מאתר קָרוֹב לְשָׁלֵם.”

אם מכאן יד לאחים רוצים לטעון שהמקומות לא קיימים (רק בגלל שלא מצאו אותם) אז מדובר בדוגמה קלאסית לכשל לוגי שנקרא “טיעון מן השתיקה”. מהו אותו כשל? הפילוסוף טים מקגרו מגדיר אותו כך:

הטיעון מן השתיקה הוא צורת חשיבה על פיה הכישלון של מקור ידוע להזכיר עובדה או מאורע מסוימים מהווה בסיס למסקנה, בדרך כלל למסקנה שהעובדה היא לא נכונה או לכאורה שהמאורע לא התרחש.[3]

חשבו על כך, למה שמרקוס ימציא מקומות שלא היו קיימים אם כל קורא בתקופתו היה עולה על כך?

 

הדוגמה השמינית: מרקוס י 46

הם ממשיכים לצטט את בראון:

מרקוס 10:46 מציג את ריפוי העיוור לאחר שישוע עזב את יריחו, בעוד שלוקס 18:35-19:1 ממקם אותו לפני שנכנס ישוע ליריחו. אולי ישוע עזב את יריחו של התנ”ך ונכנס ליריחו של הברית החדשה! (עמ’ 109-110).

לא מדובר בסתירה אלא באמצעי ספרותי נפוץ שהיה קיים בז’אנר הכתיבה של הביוגרפיות הרומיות-יווניות במאה הראשונה. אמצעי זה נקרא “ערבוב”- אמצעי ספרותי שבו המחבר מערבב שני יסודות משני אירועים או יותר (או גם בני אדם) ומתעד אותם כאירוע אחד.

 

הדוגמה התשיעית: השלב האחרון במסעו של ישוע עד הגעתו לירושלים

ושוב הם מצטטים את בראון:

השלב האחרון במסעו של ישוע עד הגעתו לירושלים (17:11-19:27). זה מתחיל עם ריפוי עשרת המצורעים, מעשה שאינו קיים בבשורות האחרות, וכולל את סיפורו של השומרוני המודה לישוע (17:11-19). ישוע נסע לכיוון ירושלים מאז 9:51, וב-9:52 נכנסו שליחיו לכפר שומרוני. לומר שברגע זה של הסיפור (הערת המתרגם: כ-8 פרקים מאוחר יותר) הוא עדיין עובר בין השומרון לגליל מוכיח לנו כי המסע שלו הוא מסגרת מבוימת (וגם שללוקס לא היה מושג מדויק לגבי הגיאוגרפיה הארץ-ישראלית).

יד לאחים מאשימים את לוקס בבורות גיאוגרפית, משום שאף אחד לא יכול לעבור בשומרון ובגליל בדרך לירושלים. הבעיה היא שלוקס לא אומר זאת. לוקס רק אישר את העובדה שישוע שירת בגבול של שני האזורים הללו כשהוא החל את המסע האחרון שלו לירושלים.[4]

 

 

 

[1] Geisler, “Defending Innerancy”.

[2] Edwards, J. R. (2002). The Gospel according to Mark (p. 202). Grand Rapids, MI; Leicester, England: Eerdmans; Apollos.

[3] “Mcgrew, “The Argument from Silence.

[4] Cabal, T., Brand, C. O., Clendenen, E. R., Copan, P., Moreland, J. P., & Powell, D. (2007). The Apologetics Study Bible: Real Questions, Straight Answers, Stronger Faith (p. 1548). Nashville, TN: Holman Bible Publishers.

אולי גם יעניין אותך: