ביקורת: אביעד קליינברג, “מדריך לחילוני” – חלק 4- בעיית הרוע

תגובה לבעיית הרוע

בספרו “מדריך לחילוני- איך לא להאמין בלי להתנצל” אביעד קליינברג מנסה להכין את החילונים לשיחה עם אנשים דתיים. בסדרה זו, אנו ענינו על חלקים מרכזיים מספרו הרלוונטיים לאמונה המשיחית (האמונה בקיומו של אלוהים שגילה את עצמו בדמותו של ישוע מנצרת). בחלק הראשון והשני, ענינו על הביקורת של קליינברג נגד טיעונים לקיומו של אלוהים ונגד מהימנות הברית החדשה. בחלק השלישי, ענינו על מספר סוגיות פילוסופיות שקליינברג מעלה בקשר לקיומו של הגיהנום והמוסריות של האדם. כעת, אנו נסיים את סדרת המאמרים ונענה על האתגר שקליינברג מציב נגד קיומו של אלוהים; בעיית הרוע.

 

קליינברג לא עומד בנטל ההוכחה

בעמוד 118, קליינברג מעביר ביקורת נגד תשובתו של אקווינס לבעיית הרוע. תשובתו של אקווינס לבעיית הרוע היא שאלוהים מתיר לרוע להתקיים כדי להוציא ממנו דבר נעלה יותר. קליינברג מתנגד ושואל:

 

“איך בדיוק מפיק האל טוב מרע? 

 

לפני שנענה לשאלתו של קליינברג, שימו לב; שאלה-היא לא טיעון. כדי להראות שהרוע לא מסתדר עם קיומו של אלוהים, על קליינברג להראות שקיימת סתירה לוגית בין המשפט “אלוהים קיים” למשפט “רוע קיים”. השאלה “איך בדיוק מפיק האל טוב מרע” היא לא טיעון שמוכיח שקיימת סתירה בין קיומו של אלוהים לבין קיומו של הרוע. אך אין פלא שקליינברג לא מתיימר להוכיח שקיימת סתירה לוגית בין קיומו של אלוהים לקיומו של הרוע בעולם, משום שאם הוא היה מנסה לעשות כן, היה עליו להתמודד עם נטל הוכחה מאוד כבד, והוא: להראות שאם אלוהים היה קיים אז לא יכול להיות שהיו לו סיבות מוצדקות להתיר לרוע להתרחש. אך אף אחד לא באמת יכול לעמוד בנטל הזה. בני אדם הם מוגבלים בידע, ובזמן. אף אחד לא יכול לטעון בוודאות שאין שום סיבה מוסרית מוצדקת להתיר לרוע להתרחש, כי אנחנו לא מספיק חכמים.

 

בעיית הרוע היא בעיה שגם קליינברג צריך לפתור

לגבי קיום הרוע עצמו, חשוב להבין שבעיית הרוע היא לא בעיה שקיימת רק בהשקפה שבה אלוהים קיים. בעיית הרוע היא גם בעיה בהשקפה האתאיסטית. מדוע? משום שרוע מעצם הגדרתו הוא סטייה מקנה מידה מסוים, הרוע מתקיים כאשר דברים לא מתרחשים בדרך שבה הם אמורים להתרחש. השאלה היא, מאיפה מגיעים ה”אמורים” בהשקפה האתאיסטית? מהו אותו קנה מידה אותו הרוע סותר? מהו אותו קנה מידה בעולם אתאיסטי? מי מכתיב עבורינו איך עלינו להתנהג? כל אחד מתנהג לפי איך שהגנים שלו מכתיבים עבורו, זה הכל. כלפי מי המחוייבות שלנו? מי קבע שיש לנו מחוייבויות מוסריות?

בלי לשים לב, קליינברג תומך בקיומו של אלוהים. ואת זה ניתן להראות דרך הטיעון הבא:

  1. אם אלוהים לא קיים, ערכי מוסר אוביקטיביים אינם קיימים.
  2. רוע קיים.
  3. לכן, ערכי מוסר אוביקטיביים קיימים (רוע הוא סטייה מקנה מידה מוסרי ואובייקטיבי).
  4. לכן, אלוהים קיים.

 

אם קליינברג מודה שהרוע קיים, הוא בעצם מודה שיש דרך שבה דברים אמורים להתנהל. הדרך הזו, מחייבת את כל בני האדם, אחרת לא היה דבר כזה רוע (כל מה שהיה נשאר זה דיעות והעדפות אישיות). אך קליינבג כלל לא מתחיל אפילו להסביר איך בהשקפה שלו, קיים קנה מידה כזה שמחייב את כולנו? בהשקפתו, מוסר הוא תוצר שרירותי של תהליך האבולוציה, ממש כמו שהאבולוציה פיתחה לנו באופן שרירותי עשר אצבעות במקום שתיים עשרה. אין בה שום דבר מחייב, אין בה שום דבר הכרחי או אובייקטיבי. האבולוציה הייתה יכולה לפתח אותנו עם מוסר שונה לחלוטין, למעשה עם ערכים הפוכים לגמרי מהערכים שקיימים במציאות שלנו. אז שוב, בעיית הרוע היא לא בעיה של מאמינים בלבד, אלא גם של לא מאמינים. 

 

קיומו של הרוע דווקא צפוי במידה ואלוהים קיים

למעשה, קיומו של הרוע סביר יותר במסגרת האמונה המשיחית מאשר במסגרת ההשקפה האתאיסטית. ראינו מדוע קיומו של הרוע אינו סביר בעולם אתאיסטי, כעת, אנו נראה מדוע הוא כן סביר ואף צפוי, במסגרת האמונה המשיחית. איך נעשה זאת? אנו נספק מספר אמיתות יסודיות לאמונה המשיחית שבהינתן נכונותן, זה מאוד הגיוני שהרוע יתקיים:

ראשית, האמת הראשונה היא שאנחנו לא נמצאים בעמדה שמקנה לנו את הזכות להעריך את הסבירות אם לאלוהים יש סיבות מוצדקות להתיר לרוע להתרחש. כמו שראינו לעיל, אנחנו כבני אדם, אנשים מוגבלים בזמן, במרחב, בידע ובהבנה. אך אלוהים הריבון והנצחי רואה את הסוף מההתחלה, והוא ארגן את הנסיבות בהיסטוריה כך שהמטרות שלו תתגשמנה דרך הבחירות שלנו- של בני האדם. כדי להשיג את המטרות שלו, אפשרי מאוד שהוא יצטרך להתיר לדברים רעים לקרות (משום שאחרת, יכול מאוד שזה היה כרוך בהתערבות שלו בבחירות שלנו). רוע שנראה חסר תכלית במסגרת הראייה המוגבלת שלנו, יכול להיות מוצדק במסגרת ראייתו של אלוהים. אפשר לקחת דוגמה מתורת הכאוס. מדענים גילו שמערכות מקרוסקופיות, כמו, מזג אוויר, או אוכלוסיית החרקים, הן ממש רגישות להפרעות מזעריות. פרפר שעף מעל ענף במערב אפריקה עלול להגדיר תנועת כוחות שבסופו של דבר תוביל להוריקן מעל האוקיינוס האטלנטי. אך אף אחד לא יכול לחזות תוצאה שכזו מעצם התעופה של הפרפר. באופן דומה, מותו של ילד שחלה בסרטן עשוי ליצור סוג של השפעה לאורך ההיסטוריה, כך שהסיבות של אלוהים להצדיק את מותו תתגשמנה אולי רק מאות שנים לאחר מכן ואף במדינה אחרת. כשאתם חושבים על הריבונות של אלוהים על ההיסטוריה האנושית, ניתן להבין שאנחנו פשוט לא נמצאים בעמדה שמקנה לנו את הזכות להעריך את הסיכוי לגבי האם רוע מסוים הוא מוצדק או לא. 

שנית, רבים חושבים שאם אלוהים קיים, אז המשמעות של חיינו, או המטרה שלו עבור האנושות היא שנהיה מאושרים. ואז בהנחה הזו הם טוענים שזה לא מסתדר עם קיומו של אלוהים, שהרי הרוע לא מביא לאושר. אך באמונה המשיחית, המשמעות של החיים היא לא שמחה. אלא המשמעות היא להכיר את אלוהים. אנחנו לא חיות המחמד של אלוהים אותן הוא מטפח. התכלית של הקיום שלנו הוא לא שנהיה מאושרים בחיים האלה, אלא שנדע אותו, שנמצא את חיינו בו, היכרות עם אלוהים היא ההתגשמות של הקיום האנושי ומשמעותו. הרוע שמתרחש בעולם יכול להיות חסר כל תועלת בייצור השמחה האנושית, אך זה מאוד הגיוני שאלוהים יכול להשתמש ברוע כדי להגשים את התכלית שלנו, כלומר שנכיר אותו. זה לא חסר כל היגיון לטעון שרק בעולם שבו יש רוע, אז הכמות האופטימלית של בני האדם יכירו אותו, את אהבתו וימצאו את דרכם למלכותו. סביר מאוד שבעולם שבו לא היו כלל כאב וסבל, היינו הופכים לילדים מפונקים ומקולקלים,מרוכזים בעצמנו ובסופו של דבר, היינו שוכחים מאלוהים- שהוא הטוב המושלם. לכן, אני לא חושב שהעובדה שהעולם שלנו גדוש באסונות, סותרת את קיומו של אלוהים או לא מסתדרת עם אהבתו או ריבונותו.

שלישית, האמת השלישית היא שהרבה מהרוע שמתרחש בעולם הוא תוצאה ישירה של בחירתו של האדם. מאחר ואלוהים לא מעוניין ברובוטים, הוא מאפשר לבני אדם להשתמש בחופש בחירתם לא כהלכה. אנו כמאמינים לא מופתעים מהרוע האנושי, להפך אנחנו מצפים לזה. 

רביעית, האמת הרביעית היא שבאמונה המשיחית, החיים כאן הם לא הסוף, ישוע הבטיח לתת חיי עולם לכל מי שיאמין בו בתור מושיעו. בחיים הבאים אלוהים יגמול לכל אלו שסבלו בחיים האלה אך החזיקו מעמד באומץ וגבורה. שאול השליח, שחווה המון סבל בחייו, כתב כך באיגרת השנייה אל הקורינתים ד 16-18:

לָכֵן אֵין אָנוּ מִתְיָאֲשִׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם הַחִיצוֹנִי שֶׁלָּנוּ הוֹלֵךְ וּבָלֶה, הָאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ מִתְחַדֵּשׁ יוֹם יוֹם. הֵן צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֹד. וְאֵין אָנוּ צוֹפִים אֶל הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים, אֶלָּא אֶל אֲשֶׁר אֵינָם נִרְאִים; כִּי הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים לְשָׁעָה הֵם, אֲבָל הַבִּלְתִּי נִרְאִים — לְעוֹלָמִים.

חמישית, הדבר האחרון הוא שדעת אלוהים היא הטוב והשמחה האולטימטיביים. שום אושר זמני אחר שנמצא בדברים הארציים לא יכול באמת להביא משמעות לחיינו. אלא רק האושר שבדעת אלוהים, שהוא הטוב והאהבה האינסופיים. הסבל בחיים הזמניים שלנו פשוט לא משתווה לזה. לכן, מי שמכיר באמת את אלוהים, לא משנה מה הוא חווה, לא משנה עד כמה כואב לו, הוא עדיין יכול להגיד ”אלוהים טוב אלי”, מעצם העובדה שהוא מכיר אותו, את הטוב המוחלט.

 

אולי גם יעניין אותך: