אסטרולוגיה, עתידות, סיאנס, מזל, הורוסקופ, טארוט – עבודת אלילים מודרנית?

נדמה כי כיום אין, ולו גם עיתון אחד, אשר ירשה לעצמו לסרב לפרסם מדור אסטרולוגיה או תחזית הורוסקופית על בסיס יומי או במהדורות סוף השבוע המנופחות. על מה מעידה עובדה זו ומהו המקור לכך? האם מדובר בעוד סימפטום להתייוונות המודרנית? כיצד חדרה האמונה באסטרולוגיה כה עמוק לתרבותנו החילונית והדתית? כדי לנסות ולמצוא תשובות לשאלות אלו, חזרתי אל כור מחצבתה של היהדות המסורתית ובחנתי את הנושא מבעד לעיניהם של חז"ל.

החכמים נעזרו בכמה שמות תואר כדי לאפיין את העיסוק בחכמת הכוכבים והמזלות, כמו למשל: "אצטגנינות"; "אסטרולוגוס"; "אסטרולוגין"; "אסטרולוגיא"; "כלדיים"; "כלדאי"; "מזל" (ו"מזלות"); ואולי אף "תקופות".1 כאמור, למושגים אלה קיים מכנה משותף אחד והוא העיסוק בחכמת הכוכבים והמזלות. כמו כן, יש לציין כי ביטויים אלה מופיעים בספרות חז"ל עשרות (אם לא מאות) פעמים – דבר היכול להעיד על תפוצתה של תופעה זו בקרב עם ישראל וחכמיו.

התורה שבעל-פה

הקשרים ההדוקים בין היהודים שחיו בארץ ישראל לבין הגויים, כותב שאול ליברמן,2 הביאו את הראשונים להאמין באצטגנינות,3 בכישוף ובאמונות תפלות אחרות הזרות לחלוטין לדת היהודית המקראית. ליברמן מוסיף כי החכמים שנאלצו להתמודד עם מציאות זו, ניסו להכשיר ולייהד את היסודות הזרים שבאמונות האלו ולנצל את התחושות הכוזבות של המוני העם לטובת אפיקי דת ואמת. במילים אחרות, חז"ל לקחו על עצמם את התפקיד לסנן (או לצנזר) מתוך האצטגנינות את הרכיבים שעלולים להעמיד בסכנה את האמונה היהודית.4

ואמנם, לדידו של א"א אורבך,5 מצאה לה האמונה באסטרולוגיה מהלכים בחוגים רחבים בתקופת האמוראים. אמנם בתקופה הרומאית לא הייתה האסטרולוגיה דת, אך מקורה בדת הבבלית המאוחרת ויש להבדיל בינה לבין עכו"ם – עבודת כוכבים ומזלות (או, למשל: פולחן השמש, שהיה למעין דת רשמית של הקיסרות הרומית). אורבך מסביר כי האסטרולוגיה הניחה את קיומו של משחק קבוע של כוחות מופשטים המצייתים לחוקי הטבע הקבועים. דווקא משום שלא נתפסה כדת, היא נקלטה בשיטות מחשבתיות שונות והדתות השונות ראו שאין בררה אלא להתפשר עמה.6

יתר על כן, האצטגנינות הייתה אומנות מכובדת ביותר בימי קדם, כפי שמציין ליברמן. בלתי אפשרי היה לבטל חכמה מזרחית זו, שגם היוונים והרומים אימצו לעצמם. אדם משכיל ובן תרבות פשוט לא היה יכול להתעלם מן האסטרולוגיה, שנחשבה למדע שכל העולם התרבותי העתיק הכיר והודה בו. כפירה ביעילותה של האצטגנינות, נחשבה לכפירה בעובדה מבוססת היטב ופגיעה בכבודו של ה"מדע" שהלנים וברברים כאחד קיבלוהו וכיבדוהו. לכן אין פלא שכמה מחכמי ישראל לא כפרו בתועלת שבאסטרולוגיה.7

לדברי ליברמן, חלק מן החכמים הגיע לפשרה בין האמונה בכוחה של האסטרולוגיה לבין העמדה היהודית הנאותה כלפיה. כדי להוכיח שחז"ל אינם כופרים בכוחה של תורת האצטגנינות אלא מגבילים אותה לגויים בלבד, מצטט ליברמן הן את המכילתא (פרשת בא, פרשה א'), לפיה כל האותות והמזלות ניתנו לגויים; והן את תלמוד בבלי (שבת קל"ו, ע"א), שם נאמר כי אין מזל לישראל.8

יובל הררי (2006)9 מציין כי מעטים מחכמינו הפגינו שליטה מלאה בתורת האצטגנינות, הן בגלל האסוציאציה שהייתה לדבר זה עם האמונות הפגניות (עכו"ם וכדומה) והן משום שכדי לעסוק באסטרולוגיה נדרש ידע אסטרונומי ומתמטי מקיף ביותר. אחד מן החכמים שכן העיד על עצמו כמומחה בתחום היה שמואל, שאמר: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו" (בבלי, ברכות נ"ח, ע"ב). במקום אחר, מצביע שמואל על היררכיה בין התורה לאסטרולוגיה ולמעשה אומר כי "אין התורה מצויה באיסטרולוגין, שאומנותן בשמים. אמרו לשמואל: הרי אתה איסטרולוגין וגדול בתורה. אמר להן: לא הייתי מביט באיסטרולוגים, אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה".10 

על פי הכתוב בבבלי, סוכה כ"ח, ע"א,11 משער הררי כי ייתכן שגם המונח "תקופות" קשור לתורת האסטרולוגיה (ועל כן ניתן להסיק כי גם ר' יוחנן בן זכאי12 הבין בתחום זה). עוד מומחה אפשרי באצטגנינות היה רבי יהושע בן לוי שבמקום אחד קישר בין חולי לתנועת הלבנה,13 ובמקום אחר נאמר כי בפנקסו מצוי מידע אסטרולוגי בנוגע להשפעת הימים בשבוע על אופיו של הנולד.14 נוסף על כך, מביא הררי גם את שמם של רבי אפס, רבי מאיר, רבי יאשיה, רבי שמעון, רב פפא ורב יוסף15 – שהכירו כולם בהשפעת הכוכבים והמזלות על העולם.

במקביל לרבנים שהושפעו והתעסקו בתורת האצטגנינות, מציין הררי כמה מדרשי חז"ל המשייכים לאברהם אבינו תכונות של אסטרולוג, כמו למשל: "והלא אני רואה מזלו של יצחק בין הכוכבים, שהיה אברהם אסטרולוגים במזלות"16; או: "אמר [אברהם] לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל"17; וגם: "איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו" (בבלי, בבא בתרא ט"ז, ע"ב).

אולם את ההוכחה המובהקת ביותר לאמונת כמה מן החכמים בגורל המזלות, מביא הררי מתלמוד בבלי, שבת קנ"ו, ע"א:

כתוב על פנקסו של ר' יהושע בן לוי: מי [שנולד] באחד בשבת – יהא אדם כלו טוב או כלו רע… בשני בשבת – יהא אדם רגזן… בשלישי בשבת – יהא אדם עשיר ומנאף… ברביעי בשבת – יהא אדם חכם ונבון… בחמישי בשבת – יהא אדם גומל חסדים… בערב שבת – יהא אדם חזרן… בשבת – בשבת ימות, על שחללו עליו את היום הגדול של שבת…

אמר להם ר' חנינא: צאו אמרו לו לבן-לוי: לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם. מי [שנולד] בחמה – יהא אדם זיותן, יהא אוכל משלו ושותה משלו וסתריו גלויים, אם יגנב לא יצליח. בכוכב נגה – יהא אדם עשיר ומנאף… בכוכב – יהא אדם סובל נבון וחכם… בלבנה – יהא אדם סובל חלאים… בשבתאי – יהא אדם שמחשבותיו בטלות… בצדק – יהא אדם צדקן. במאדים – יהא אדם שופך דם. אמר רב אשי: או אמן, או לסטים, או טבח, או מוהל… ר' חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר – ויש מזל לישראל.18

קביעה מסכמת זו, טוען הררי, תואמת את דבריו של רבא, שאמר: "חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא",19 אך סותרת לגמרי את מה שנאמר מיד בסוף מסכת שבת קנ"ו, א', בשמם של רבי יוחנן, של רב ושל רבי יהודה, הסבורים כי "אין מזל לישראל". הררי מסביר כי המתח שנוצר בין התלות בפטאליות של האסטרולוגיה לבין עיקרון הבחירה החופשית,20 הוא שגרם לחלק מהחכמים לקבוע כי"אין מזל לישראל".

בצורה כזו לא מבטלים חז"ל את ההשפעה שיש לאצטגנינות על אומות העולם, אם כי דואגים להדגיש שישראל נמצאת תחת השפעתו הבלעדית של האל שברא את הכוכבים והמזלות. במילים אחרות, בעוד הגויים נתונים תחת השפעת המזלות והכוכבים ולכן יש בידם סיבה מספקת להאמין בכך, לישראל יש את אביהם שבשמים ואת תורתו הקדושה ולכן אין להם להסתמך על אמונת האסטרולוגיה, כפי שאמררבי יוחנן: "מניין שאין מזל לישראל? שנאמר: 'כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה' – גויים יחתו ולא ישראל".21

למעשה, אומר הררי, בחירתו של האל באברהם הוציאה אותו ממערכת אחת של אמונות והעבירה אותו לתוך מערכת שונה לחלוטין; מן היראה מהאצטגנינות אל היראה מאלוהים, שנאמר (לאברהם): "צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל"22; "נביא אתה ואין אתה אסטרולוגוס" (מדרש בראשית רבה פרשה מ"ד, סימן י"ב). כך היה עם אברהם וכך היה עם כל ישראל. לכן – כפי שציין כבר ליברמן – התקינו, הכשירו ועקרו החכמים את כל היסודות הזרים מן האסטרולוגיה ולמעשה הגיעו עמה לפשרה ולפיה: כשם שאין כפירה במזלות, באותה מידה אין ישראל תלויים בם.23

ניתן אם כן לסכם ולומר כי גם בנושא האמונה באסטרולוגיה והתלות בה, כמו בנושאים רבים אחרים, ניתן למצוא בקרב חז"ל דעות לכאן ולכאן, ללא הכרעה ברורה, מוחלטת וסופית. מחד גיסא, מצאנו רבנים השוללים את העיסוק בחכמת הכוכבים מכל וכל ומוכנים להתפשר בכך שמדובר בנחלת הגויים בלבד; מאידך, שמענו קולות אחרים המודים אמנם כי תלותם של ישראל בקב"ה מבטלת את התלות בכוכבים, אך באותה נשימה לא נמנעים מלהעניק לאסטרולוגיה לגיטימציה ואף מספקים תחזית הורוסקופית, בדומה לזו שאנו מקבלים כיום בעיתוני החדשות המובילים בישראל.24  Ω

 

[1] כפי שנראה בהמשך אצל Harari (2006).
[2] ליברמן, "יוונית ויוונות בארץ ישראל" 1962: 73.
[3] אצטגנינות, משמע "חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזות" (רש"י, בפירוש לבבלי, סוטה ל"ו, ב').
[4] ליברמן, 1962: 74.
[5] אפרים אלימלך אורבך, 1976, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, מאגנס, ירושלים, עמ' 245.
[6] אורבך, שם.
[7] ליברמן, 1962: 74.
[8] ליברמן, שם עמ' 75.
[9] Yuval Harari, 2006, The Sages And The Occult, pp. 521-561.
[10] מדרש דברים רבה פרשה ח', סימן ו'.
[11] "אמרו עליו, על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות… תקופות וגימטריאות".
[12] לפי הכתוב באבות דרבי נתן פרק ה'; ובבבלי, סוכה כ"ח, ע"א.
[13] "א"ר יהושע בן לוי: אכל בשר שור בלפת, ולן בלבנה בלילי י"ד או ט"ו בתקופת תמוז – אחזתו אחילו" (בבלי, גיטין ע', ע"א).
[14] כתיב אפינקסיה דרבי יהושע בן לוי: האי מן דבחד בשבא – יהי גבר ולא חדא ביה" (בבלי, שבת קנ"ו, א).
[15] שהציעו לו לקחת את המנהיגות ו"אף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי: מלכת תרתין שנין" (בבלי, ברכות ס"ד, א').
[16] מדרש זוטא, שיר השירים פרק א', סימן א'.
[17] בבלי, שבת קנ"ו, א'.
[18] התרגום לעברית לקוח מתוך: ביאליק ורבניצקי, 1962, ספר האגדה, הוצאת דביר, תל-אביב, עמוד תר"כ.
[19] בבלי, מועד קטן כ"ח, א'.
[20] א"א אורבך (1976: 246-247) מסביר כי תורת האצטגנינות לא רק שנגדה את עיקרון הבחירה החופשית, אלא אף חיבלה בהשגחה, היינו, ברצון החופשי וביכולתו הבלתי מוגבלת של אלוקים.
[21] בבלי, שבת קנ"ו, ע"א.
[22] שם.
[23] ליברמן, 1962: 74-75.
[24] תנו דעתכם לעמדתו הנחרצת של הרמב"ם בנושא: "איזה הוא מעונן? אלו נותני העתים, שאומרין באצטגנינות יום פלוני רע, יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה, שנאמר: 'ולא תעוננו' (ויקרא יט,כו)…" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק י"א, ח'-ט').

אולי גם יעניין אותך: