האישור הארכיאולוגי שמעניקות תעודות תל מַרדִיך (אֶבלָה) למהימנותו של ספר בראשית בתנ”ך

חוקרים רבים נוטים לראות בפרקים שפותחים את ספר בראשית (א׳־י״א) הסברים מיתולוגיים המבוססים על גירסאות קדומות יותר של סיפור הבריאה, שהסתובבו ברחבי המזרח הקרוב בימי קדם. אבל הגישה הזו מתמקדת רק בדמיון שקיים בין סיפור הבריאה של ספר בראשית לסיפורי הבריאה של התרבויות הקדומות האחרות. אם יוצאים מתוך הנחה שהמין האנושי התפתח ממשפחה אחת, בהחלט ניתן לצפות לקיומם של גרעיני אמת בסיפורים שונים, אפילו במיתולוגיות. אבל דווקא ההבדלים בין הסיפורים השונים הם שחשובים יותר.

סיפורי הבריאה הבבלי והשומרי מתארים את הבריאה כתוצר של מאבק בין אלים בעלי מגבלות. כשאל אחד מובס ומתפצל לשניים, נהר הפרת זורם מעינו האחת ונהר החידקל מהשנייה. האנושות נוצרה מערבוב דמו של אל מרושע עם חומר (חימר). סיפורים כאלה מציגים כל מיני עיוותים וקישוטים, שאפשר לצפות להם בתיאורים מיתולוגיים של מאורע היסטורי.

אבל פחות סביר שיתקיים תהליך הפוך, שבו סיפורים מיתולוגיים יאבדו את הקישוטים וההידור שלהם ויהפכו לסיפור הפשוט מבראשית א׳. ההנחה שלפיה הסיפור המקראי אינו אלא גירסה מופשטת של האגדה הבבלית היא מופרכת. בימי קדם, הכלל במזרח הקרוב היה שדיווחים או מסורות פשטניים פותחים דרך לצמיחתן של אגדות, לא להיפך. אם כך, העדויות תומכות בגישה שלפיה התיאור בבראשית איננו מיתוס שהפך להיסטוריה, אלא שהתיאורים מחוץ למקרא הם תיאורים היסטוריים שהפכו למיתוס.

 

תל מַרדִיך: הממצאים באֶבלָה

אחד הגילויים הגדולים ביותר של המאה ה־20 הוא חשיפת אֶבלָה. בשנת 1964 החל פרופסור פאולו מטיאה, ארכאולוג מאוניברסיטת רומא, בחפירה שיטתית של עיר שהיתה אז לא ידועה. תודות לנחישותו וליכולתו לראות את הנולד, מטיאה גילה ב־1974־1975 ארמון מלכותי גדול, שבו נמצאו 15,000 טבלאות וקטעי מסמכים. המומחה לכתובות, ד״ר ג׳ובאני פוטינאטו עבד לצידו של מטיאה, וסייע בידו לקבוע חלק מהחשיבות הפלאוגרפית של הממצא. נכון לעכשיו תורגם רק חלק קטן של הכתובות שנתגלו. היום אין ספק שבאתר העתיק הזה ישבה בעבר הרחוק העיר המפוארת אבלה, ושלטה משם על המזרח הקרוב בתור בירתה של אימפריה גדולה. אבלה ממוקמת בקרבת העיר חאלב שבצפון סוריה.

לשיא גדולתה הגיעה העיר אבלה באלף ה־3 לפנה״ס (התקופה שידועה גם כתקופת האבות).

אומנם נכון להיום הטקסטים שנמצאו באבלה אינם מזכירים בשמן דמויות או מאורעות מקראיים (אם כי יש לציין שגם הנושא הזה לא סגור לגמרי ועדיין יש ויכוח נרחב בנושא), אבל הם כן מספקים שפע של חומר רקע ושמות של קומות שמתועדים במקרא. מידע זה מסייע להעריך את הסיפור המקראי. חשיבותה של העיר אבלה בתולדות סוריה היא מרשימה למדי. המשמעות שיש לה בחקר המקרא היא יוצאת דופן. נכון לעכשיו נראה רק קצה הקרחון. למרות שלקח זמן רב עד שהעדויות עלו על פני השטח, הנה רשימה של כמה מאלה שנמצאו באבלה, שתומכות בסיפור המקראי.

 

ערים מקראיות

קיטצ׳ן מדבר על זיהוין של ערים מקראיות בארכיונים של אבלה, ואומר: “בלוחות שנחשפו באבלה מופיעים שמותיהן של לא מעט ערים מן המקרא. הלוחות משמרים (ברוב המקרים) את האזכורים הקדומים ביותר בכתב שידועים לנו בנוגע לערים אלה. כעיקרון אפשר להפיק תועלת רבה יותר מטבלאות אבלה שבהם מופיעים אזכורים של שמות מקומות מוכרים בישראל, כמו חצור, מגידו, ירושלים, לכיש, דור, עזה, עשתרות (קרניים) וכן הלאה. ממצאים ארכאולוגיים הוכיחו שכמה ממקומות אלה הם ערים שהיו קיימות באלף ה-3 לפנה״ס (תקופת הברונזה הקדומה 111-1V), ולוחות אלה מאשרים את חשיבותם הקדומה, אולי בשל היותם ערי־מדינה מקומיות. ולסיום, כנען עצמה מופיעה מסוף האלף ה-3 לפנה״ס כישות גיאוגרפית, עוד זמן רב לפני כל אזכור אחר מחוץ לתנ׳׳ך שידוע לנו עליו – יהיה מעניין לראות באיזה היקף הטקסטים מאבלה עוסקים בכנען”.

 

שמות מקראיים

התרומה החשובה ביותר של אזכורי שמות כאלה ואחרים בתעודות של אבלה היא כפולה: [1] הלוחות מבהירים שוב שאלה הם שמות של אנשים אמיתיים (אף פעם לא של אלים, או באופן יחודי [אם בכלל] של שבטים או של דמויות אגדיות). [2] הלוחות מעידים על מידת העתיקות של שמות כאלה, ושל שמות אלה במיוחד״. ד״ר ג׳ובאני פטינאטו מספק גירסאות ברורות נוסח אבלה של שמות עבריים כמו ישמל (ישמעאל), מיכיילו (מיכאל), עשאום (עשו), דאודום (דוד), שאולום (שאול). גירסאות אלה מוכיחות שהשפות השמיות כבר היו מפותחות מאוד באלף ה־3 לפנה״ס.

 

מיסים במזרח הקרוב בימי קדם

יש הרואים בהיקפי המיסים ששלמה גבה בתקופת השיא של האימפריה שלו גוזמה. אבל הממצאים מאבלה מציעים פרשנות אחרת למספרים כאלה. בשיא פריחתה של האימפריה של אבלה, הכנסתה היתה נכבדת למדי. מלך מארי לבדו שילם לאחר כניעתו למלך אבלה כ-5,000 ק״ג כסף וכ-400 ק״ג זהב. עשרה טון [כך במקור] הכסף ושליש טון הזהב האלה לא נחשבו לשלל כבד במיוחד. הם היו עוד ״תוספת נחמדה״, ככל שזה עולה מרישומי האוצר של אבלה. על רקע כלכלי כזה, 666 כיכרות (כ-20 טון) הזהב, שהיוו את ההכנסה הבסיסית של שלמה מה״אימפריה״ שהוא הקים כ-1,500 שנה אחר כך (מל״א י׳ 14; דהי״ב ט׳ 13) לא נראים מוגזמים ואף מתחילים להיראות כדבר שבשגרה, לא יותר מחלק מהתמונה הגדולה יותר של העושר המופלג (גם אם הוא היה ארעי) של הממלכות הגדולות בעולם הקדום.

ההשוואה הזאת אינה מוכיחה כמובן ששלמה אכן קיבל 666 כיכרות זהב, או שמלכותו היתה מאורגנת בדיוק כמו התיאור שמובא בספר מלכים. אבל היא כן מצביעה בבירור על שני דברים: [1] יש לבדוק את המידע שעולה מן התנ׳׳ך בהקשר של העולם באותם ימים ולא בנפרד ממנו. [2] היקף הפעילות שמתוארת בתנ״ך אינו בלתי אפשרי או לא בלתי מתקבל על הדעת, כשבודקים אותו לאור אמות מידה חיצוניות.

 

מנהגים דתיים

התעודות של אבלה מלמדות שמנהגי פולחן רבים שמתוארים בתנ״ך לא נכתבו ״מאוחר יותר” כפי שטענו בתוקף כמה ממבקרי המקרא. בנושאים כמו כהונה, פולחן והקרבת קורבנות, התעודות של אבלה מאשרות בנוגע לסוריה ולארץ ישראל את מה שכבר היה ידוע קודם לכן לגבי מצריים, מסופוטמיה ואנטוליה באלף ה-3, ה-2 וה-1 לפנה״ס, וכן את מה שהיה ידוע מהרישומים שנמצאו בקאטנה שבצפון־סוריה ובאוגרית ביחס לאלף ה-2 לפנה״ס. כלומר, פולחן מאורגן במקדש, הקרבת קורבנות, טקסים שלמים וכיוצא באלה היו חלק קבוע מחיי הדת במזרח הקרוב בימי קדם, בכל התקופות – מהתקופה הפרה־היסטורית ועד התקופה היוונית־רומית.

למנהגי הדת האלה אין כל קשר לתיאוריות חסרות הבסיס של המאה ה-19 לס’, שלפיהן מאפיינים כאלה של חיי דת יכולים להיות רק סימן של ״תחכום מאוחר יותר״, שכן בני ישראל לא יכלו לנהל חיי דת כאלה לפני גלות בבל – כשהם כה שונים ונבדלים מכל העמים האחרים באזור. אין כל בסיס הגיוני לרעיון המוזר שלפיו הטקסים הפשוטים שנערכו במשכן שהקים משה (ראה ספר ויקרא) או במקדש שהקים שלמה, הומצאו אלף שנה אחרי הטקסים שנערכו בכחצי תריסר מקדשים באבלה, ושהם בסך הכל המצאה של מחברים אידאליסטים שכתבו על כך לראשונה במאה ה-5 לפנה״ס.
ג׳ובאני פטינאטו אומר בנוגע למקור שעליו מתבסס קיטצ׳ן:

ביחס לעבודת הפולחן – מקדשים של דגון, אשתר [עשתורת], כמוש ורשף מוזכרים כולם בתעודות של אבלה. בין הקורבנות שהועלו מוזכרים לחם, משקאות ואפילו בעלי חיים. שני לוחות: ,75 ,TM 1974 ,TM, 75, G, 2238-1 G בולטים במיוחד, שכן הם מתעדים את הקרבתם של בעלי חיים שונים לאלים שונים, על ידי כל בני משפחת המלוכה במהלך חודש אחד.

לדוגמה, ״11 כבשים לאל אדד  [התואר של מלכי ארך] כקורבן״, ״12 כבשים לאל דגון כקורבן״, ״10 כבשים לאל רשף מהעיר עדאני כקורבן״.

בין ההיבטים המעניינים יותר של עבודת הפולחן באבלה יש קטגוריות שונות של כוהנים וכוהנות, כולל שני מעמדות של נביאים – nabiutum-l mahhu. לסוג השני יש מקבילה בתנ״ך. כדי להסביר את התופעה המקראית פנו החוקרים עד כה ל’תעודות מארי’, כדי להבין את הרקע של התיאור במקרא, אבל אין ספק שבעתיד יהיה עליהם להקדיש תשומת לב גם לממצאים של אבלה.

 

מילים עבריות

ק׳ א׳ קיטצ׳ן כותב על הגישה הביקורתית של חוקרים ליברליים כלפי הכתובים, ״לפני 70 או 100 שנה, לא היה כל מקום להשקפה עמוקה כזו; כדי להתאים את ספרי התנ״ך וההיסטוריה לשחזור התיאורטי, חוקרי מקרא ־ גרמניים בעיקר ־ טענו שמילים רבות בעברית הן ׳מאוחרות׳ יותר, משנת 600 לפנה״ס ואילך. האמצעי הפשוט הזה הפך דיעות פילוסופיות קדומות לשחזור ׳מדעי׳ כביכול״. והוא ממשיך ואומר:

אבל החשיפה העצומה של ידע נוסף על ההיסטוריה של אוצר המילים התנכ״י הפכה את הקערה על פיה. אם מילה כלשהי נמצאה בשימוש באבלה בשנת 2,300 לפנה״ס ובאוגרית בשנת 1,300 לפנה״ס, הרי שבשום פנים ואופן אינה יכולה להיות ״מילה מאוחרת יותר״ (משנת 600 לפנה״ס!), או מילה ״שאובה מהארמית״ בתקופות שבהן הארמית טרם התפתחה. כך הופכת אותה מילה למילה ״מוקדמת״, לחלק מירושת האבות של העברית המקראית. ובנימה חיובית יותר, המספר העולה של הקשרים שניתן למצוא עבור מילים נדירות מספק אישור – או תיקון – של ההבנה שלנו לגבי משמעותן של המילים הנדירות האלה.

כשלומדים את הנושא של המשרות הציבוריות בעיר אבלה, נתקלים במונח שמשמש לציון המספר הרב של ה״מנהיגים״ בעיר. מונח זה הוא ״נשא״, עם אותן אותיות שורש של המילה ״נשיא״ – המילה בעברית מקראית שמשמשת לציון ראשי השבטים בישראל (ראה במד׳ א׳ 44,16 וכו’), וכן לשליטים אחרים כמו שלמה (מל״א ׳״א 34). ביקורת המקרא המיושנת קבעה שהמילה ״נשיא״ היא ״מאוחרת יותר״ – סימן היכר של ״הקובץ הכוהני״ ההיפותטי לדוגמה.

המילה ״כתם״ היא מילה נרדפת נדירה בעברית ל״זהב״, ובדרך כלל נחשבה למילה ״מאוחרת״. לרוע מזלו של התארוך השגוי הזה, השפה המצרית שאלה את המילה מן הכנענית עוד במאה ה־12 לפנה״ס, והנה מתברר שכבר אלף שנה קודם לכן היא מופיעה כ״כותים״ בפלאו־כנענית של אבלה, בשנת 2,300 לפנה״ס.

המילה העברית ״תהום״ אינה שאולה מהבבלית. לא רק שהיא מופיעה בשפה האוגרית כ״ונהמת״ (המאה ה-13 לפנה״ס), היא אף מופיעה באבלה אלף שנה קודם לכן (״תיהמתום״). זהו מונח שמי מצוי. דוגמה למילה נדירה שזכתה לאישור הן מבחינת עצם קיומה והן מבחינת המשמעות שלה היא המילה העברית ״ארשת״ (תאווה, תשוקה), שמופיעה בתנ׳׳ך פעם אחת בלבד, בתהילים כ״א 3. מעבר לכך שהמילה מופיעה באוגרית במאה ה-13 לפנה״ס, מתברר שהיא מופיעה גם אלף שנה קודם לכן, כ״איריסתום״ (בשפה האבלאית או באכדית קדומה), שכן היא נתגלתה בלוחות אוצר המילים השומרי/אבלאי.

לסיום, מתברר שהפועל ה״מאוחר כביכול״ ״חדש/חידש״ עבר דרך האוגרית (״חדת’״) מהאבלאית ״אדש״. תופעה זו נכונה גם במקרים רבים אחרים.

 

הלקח שעולה מממצאים אלה הוא ברור – או לפחות ראוי שכך יהיה. יש לבחון מחדש את העמדה לגבי התארוך של אוצר המילים והשימוש במילים שונות בעברית המקראית, ולערוך השוואה עם 2,000 שנות היסטוריה והתפתחות לשונית של הדיאלקטים השמיים המערביים. בדיקה השוואתית תוכיח את קיומו של אוצר מילים רחב משותף לשפה השמית המערבית הקדומה, שרווחה באלף ה-3 וה-2 לפנה״ס.

אוצר המילים הזה התגלגל בשלב מאוחר יותר לכנענית, לעברית, לפיניקית, לארמית וכן הלאה, כשכל אחת מהן שואבת ממנו בהיקף כזה או אחר. מילים שנותרו בשימוש יומיומי בשפה אחת שימשו בשפה אחרת רק בשירה ובפרוזה, או בביטויים מסורתיים. לפיכך, לא מעט מילים עבריות (ובמיוחד בשירה העברית) שהיה נדמה שהן ״מאוחרות״ או ״שאובות מארמית״ אינן אלה מילים שמיות־מערביות קדומות, שלא היו בשימוש נפוץ בעברית היומיומית אבל היו מילים חיות בארמית.

אולי גם יעניין אותך: