האם אלוהים הוא מפלצת מוסר אכזרית שמעודדת עבדות?

לא מעט פעמים אנשים אוהבים לצטט מן התנ"ך מחוץ להקשר ולזרוק טענה זאת לאוויר כבוז לאמונתם של אלו המאמינים בקיומו של אלוהים, כאילו היא הרת משמעות. ראשית כל, עלי לציין את האבסורדיות שבטיעון זה לחוסר קיומו של אלוהים המתבסס על כך שהוא לא מוסרי או רשע; נניח ואלוהים באמת אל רשע ולא מוסרי, הטיעון לא יכול להוות משקל כנגד קיומו או אי-קיומו, אלא רק כנגד אישיותו ואופיו.

קריאה מומלצת בנושא: "האם אלוהים הוא מפלצת מוסר?" מאת ד"ר פאול קופאן ב***ספרות מומלצת***.

אם אין אלוהים, גם אין מוסר אבסולוטי, החזק הוא זה שמנצח ("המתאים שורד" אם תרצו, כפי שמגדירה התיאוריה הדרוויניסטית). על מנת לטעון כי הרג של בן-אדם הוא דבר לא מוסרי, יש תחילה לעמוד על קיומו של מוסר אבסולוטי. אם אין אלוהים, גם לא קיימת אמת-מידה שלפיה ביכולתנו לדעת בוודאות מה נכון ומה לא נכון, לכל אחד יש את האמת שלו, לכל אחד יש את המוסר שלו ולכל אחד יש את ההבנה שלו באשר למשמעות של "אמת", "מוסר" ו-"נכון/לא נכון".

מאמר מומלץ בנושא: מה הקטע עם כל המצוות הפרימיטביות בתורה?!

כשאנחנו צופים בערוץ הטבע ורואים נמר שטורף באכזריות את גופתה של הזברה שזה עתה עברה בדרכו, אנחנו לא זועקים לאי-צדק ודורשים לתפוס את הנמר במהרה ולהעמיד אותו למשפט. אם כך מה ההבדל, אם אנחנו כבני האדם רק חיה קצת יותר מפותחת, הורגים בני אדם אחרים? מי מחליט וקובע שכאב (ואף מוות) הוא דבר רע או לא-צודק? באין קנה-מידה אבסולוטי שנכפה על עולמנו, איש איש לפי תפיסתו – האחד יכריז שזה רע ולא מוסרי להפליק לילדנו אם אלו ביצעו מעשה זדוני, בעוד האחר יטען שיש להשמיד אוכלוסייה שלמה על בסיס היותה שונה – מי צודק? מי מחליט מה נכון ומה לא? למי הסמכות לקבוע?

אם המשתמש בטיעון זה היה לוקח זמן ללמוד את התנ"ך ולעשות הערכה כנה של עקרונות הצדק, הזעם והאהבה של אלוהים, הוא היה רואה את יחסי הגומלין וההרמוניה המושלמים ביניהם. משפט אדוני איננו נקמה אימפולסיבית או התפרצות רגשית לא רציונלית. אלוהים הוא אינסופי בכל התכונות שלו; אהבה, חסד ורחמים, אבל גם צדק, משפט וכעס. הרגשנות האנושית לא יכולה להוות עבורנו קנה-מידה לאמת, רק האמת האלוהית היא קנה המידה בין המציאות הגשמית למציאות הרוחנית.

זה מאוד אירוני שהאתאיסטים, האגנוסטים ומבקרי-התנ"ך מעמידים לדין את אלוהים על התנהגותו האתית, בעוד אם אאמץ את עמדתם, שהרי אין דבר כזה סטנדרט אבסולוטי ואובייקטיבי שעל פיו ניתן למדוד דבר כנכון או לא נכון, אמת או שקר, טוב או רע.

כפי שסארטר, הפילוסוף האקסיסטנציאליסט הצרפתי הודה¹: "אם אכן אלוהים לא קיים, הכל מותר – לא סופקו לנו ערכים או חוקים שיכולים לתת לגיטימציה להתנהגות כלשהי שלנו.". אדם המחשיב עצמו כאתאיסט או כאגנוסטי לא נסמך על אף קנה-מידה אבסולוטי בכדי לעשות הבחנה מוסרית, אלא על דעתו האישית בלבד.

משפט אלוהים

אלוהים דרש לְהשמיד את הכנענים כליל, מאחר שבהתאם לְקנה המידה שלו, זה שהוא קבע, הוא ראה בהם רשעים ורעי-לב (דברים ט', ויקרא יח׳). אתם בוודאי שואלים את עצמכם; לאיזה מצב כבר יכול להגיע עם שלם, שאלוהים ידרוש להשמידו? תרבויות רבות במזרח התיכון הקדום היו כה מזוהמות ומושחתות, עד כי רבים מהם חלו במחלות מוזרות ואף הולידו מוטציות מעוותות. למען האמת, ניתן למצוא אינספור דוגמאות לאכזריות של העמים שחיו סביב עם ישראל. לדוגמא, טקס הפולחן של העמונים את אלילם המולך.

פסלו של המולך היה מוצב על במה בגיא בן-הינום בירושלים, ידיו של הפסל החלול והעשוי מנחושת, היו פרוסות לְפנים ובתוכו גחלים. קולות התיפוף נשמעו ברקע, והציפייה לרגע בו הפסל הלוהט יצבע באדום מחום האש, בשיאה. כוהן המולך היה נושא אליו את הקורבן; תינוק שזה עתה רק נולד ולפעמים אף ילדים בני חמש או שש. הקורבן הצורח והמתפתל היה מונח בזרועותיו הלוהטות של הפסל, נשרף בעודו בחיים ונמס לשלולית של דם, אל מול הקהל המפזז. כאשר, קולות התיפוף שברקע, נועדו מצד אחד לעמעם את הצווחות של הפעוט, בעודו נשרף למוות, ומהצד השני את הבכי ושברון הלב של האמהות הבוכות.

היש פלא שאלוהים דרש למחות עמים שכאלו מעל פני האדמה?

האם אלוהים והתנ"ך מעודדים עבדות?

ספקנים רבים מבקרים את המוסר התנ"כי וטוענים שאלוהי התנ״ך מעודד עבדות, ואף מעודד אבות למכור את בנותיהן כשפחות. האם זה נכון?בכדי לטפל בסוגיה זו אנו צריכים לקחת צעד אחורה ולשאול שלוש שאלות מרכזיות:

מהו היה ההקשר התאולוגי, הפוליטי והתרבותי בזמן התנ"ך, ובמה ההתנהגות של אנשי אלוהים בתנ"ך צפויה להיות שונה מזו של תרבויות אחרות?
מהן ההתפתחויות המרכזיות בברית החדשה שנותנות לנו רמז לפרשנות של המוסר התנ"כי?
האם אנו אמורים לצפות לשינויים התנהגותיים וחברתיים בימים שלנו?

אסור שנשכח כי הנרטיבים התנ"כיים כוללים בתוכם כללי התנהגות אשר הם מוסריים, טקסיים וחברתיים. לכן היישום שלהם לזמן הנוכחי לא צריך להיחשב במונחים מילוליים. אנו לא צריכים ליישם את האלמנטים החברתיים של הנרטיבים האלו. אלו הם האספקטים המוסריים שהתנ"ך מלמד שאותם אנו צריכים ליישם ולהחשיב.

לדוגמא, בדרך לכנען, אלוהים אומר לבני ישראל דרך משה לא לדכא את הזר, או הגר שבקרבם (שמות כ'׳ג, ט׳). הסיבה שניתנה שם היא מרתקת: בני ישראל ידעו בליבם איך ההרגשה של להיות מדוכא, שהרי זה עתה יצאו מעבדות מצרים. המילה "גר" אינה זהה למילה "עבד", אך החוויה של בני ישראל במצרים הייתה כעבדים במלוא מובן המילה – לכן, אנו רואים את המשפט הראשון אודות זכויות האדם: הזר היה חייב להיות מיוחס כתושב עיר לכל דבר, למעשה, הוא היה חייב להיות נאהב כאחד משלהם (ויקרא יט׳: לג׳-לד׳).

הברית החדשה מציעה לנו תבנית מחשבה בכדי לפרש את המנהגים התנ"כיים. באחד מן הניסיונות של הפרושים (הדתיים דאז) להכשיל את ישוע, הם בחנו אותו על נושא הגירושין (מתי י'ט׳, א׳-ט׳, מרקוס י', ב׳-ט׳). בהתחלה זה נראה כאילו הוא נופל הישר למלכודת שטמנו לו, כששאל אותם בתגובה, מה לתורת משה יש להגיד בנושא.

כאשר הם מצטטים בצהלה את ההיתר של משה לגרש איש את אישתו, ישוע מביא שיטה לפרשנות, שחייבת להילקח ברצינות; הוא מבהיר כי מצוות מסוימות בתנ"ך צריכות להיות מובנות כ"ויתורים" לקושי של הלב האנושי, ולא כביטויים של אופיו הקדוש של אלוהים. הוא ממשיך הלאה ומתייחס לכך שזה לא היה המצב בבראשית, כלומר לפני נפילתם של אדם וחווה בחטא הקדמון.

על פי תפיסה זו, אנו צריכים לראות בעבדות כצעד מעשי כדי להתמודד עם המציאות שתוצאתה נובעת מחטאו הקדמון של אדם. הסטיות שמובילות לניכור בין אנשים, גזעים, ועמים הן תוצאה של מערכת יחסים שבורה ומקולקלת בין האנושות לבין אלוהים. בעוד המקרא איננו שולל עבדות, המסקנה שהתנ"ך תומך בעבדות הינה שגויה מיסודה.

הכתובים כן מגלים שנוהג העבדות איננו נוהג אידיאלי או חיובי כפי שמתגלה בויקרא כה׳ לט׳-מ׳: "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ–לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ, עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, יִהְיֶה עִמָּךְ; עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל, יַעֲבֹד עִמָּךְ".

למעשה הברית החדשה מלמדת כי תחושת העליונות באופן כללי הינה חטא (פילימון ב': א׳-ח׳). לכן ביטול נוהג העבדות לא רק שמותר על פי אמות המידה המקראיות, אלא אפילו נדרש על ידי העקרונות המקראיים. הכתובים מלמדים שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים ולכן כולם שווים מבחינת זכויותיהם, כבודם, ומעמדם בעיניו של אלוהים.

אחד הטיעונים הנפוצים בקרב מתנגדי התנ"ך, המצביעים על כך שאלוהים לכאורה מעודד עבדות, מבוסס על ויקרא פרק כה׳.

מי שיקרא את הפרק יבין שאלוהים איננו מעודד עבדות, אלא ההיפך הוא הנכון. אבל, המצוות ניתנו בהתאם למציאות ולתרבות באותה העת, עבדות היתה עובדה קיימת, אלוהים לא התייחס לעניין הבעלות אלא נגע ביחס בין אדונים לעבדיהם. אז מה לגבי שמות כא׳ פסוק ז', תשאלו? שם לכאורה אלוהים מרשה לאב למכור את בתו בתור שפחה. אם נקרא את הפרק כולו, נבין שגם פה, הפרק מתעסק בהגנה על השפחה, על העתיד שלה ועל כבודה.

אלוהים בעצם בא ואומר – אבא, אם החלטת שאתה מוכר את הבת שלך כשפחה (אלוהים לא מעודד זאת, אלא מציין עובדה קיימת, מנהג שהיה קיים באותה העת) אז חובה על האדון שקנה את הבת שלך לדאוג לה ולעתיד שלה, אם נמאס לו ממנה, אסור לו לזרוק אותה או למכור אותה הלאה כדי להיפטר ממנה, הוא צריך או לחתן אותה עם הבן שלו, או לשחרר אותה לחופשי ללא שום תמורה, אפילו אם שבוע קודם לכן הוא שילם 200 כבשים ו-100 סוסים לאבא שלה.

עונשים מוזרים ולא צודקים בתורה?

"כִּי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו, וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד, לְהַצִּיל אֶת-אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ; וְשָׁלְחָה יָדָהּ, וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. יב וְקַצֹּתָה, אֶת-כַּפָּהּ: לֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ. (דברים כ"ה י"א). מבקרים רבים מצביעים על פסוק זה כתמיכה לכך שאלוהים נתן עונשים לא מוצדקים וצווים מוזרים כפי שהם מתוארים בתורה. במאמר הבא נבחן פסוקים אלו מספר דברים ונשתדל לספק תובנות חדשות והגיוניות מהם.

הקטע מתייחס ל"מתאבקת הלא צנועה" כפי שחוקרים אומרים בהומור. ההבנה הפשוטה מקטע זה היא כי במקרה בו שני גברים מתקוטטים ואשת האחד מגיעה להציל את בעלה בכך שמנסה לפגוע ביריבו (על ידי שליחת ידה אל איבר מינו) יש לקצץ את כפה. פעולתה נחשבה לפעולה מבישה, וגרוע מכך, האדם אותו האישה תקפה היה יכול להיפגע כך שלא יוכל להביא צאצאים בעתיד.

במבט ראשון, נדמה כי ציווי זה דורש לקצץ את ידה של האישה שתופסת באיבר מינו של היריב הנלחם עם בעלה. עכשיו, אם זה אכן היה המקרה, אז זה היה המקום היחיד במקרא המורה על ענישה על ידי קטיעת איבר או הטלת מום.

אך פרשנות סבירה יותר היא כי מדובר כאן על עונש של אפילציה (גילוח) מאשר קטיעת איבר. שימו לב שהכתוב לא אומר לקצץ "יד" אלא "כף". שהרי זה יהיה מוזר לנתק את הכף מהיד. יתר על כן, במקומות מסויימים בתנ"ך המילה "כף" משמשת בבירור לאזור האגן- או לאזור המרחשת (בראשית ל"ב: כ"ו, ל"ב) או לאזור המפשעה של האישה (שיר השירים ה:ה): "קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל". שפה זו מרמזת חזרה ל"גן הנעול": גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם (ד':יב). חוקרים מסכימים עם כך ש"הגן" זוהי שפה מטפורית לאיברים המיניים של האישה, וזה שהן נעולות מרמזות על בתוליה וטהרתה.

בנוסף לכך, בטקסט של דברים כ"ה, אין רמז לפגיעה פיזית בגבר. אלה שמיישמים כאן את עיקרון "יד תחת יד", זכרו שידו של הגבר לא נפגעה או נקטעה (שהרי אם אכן ידו הייתה נקטעת אז עונש קטיעת היד של האישה היה יותר הגיוני לאור ההקשר). הפרשנות הסבירה היא שמדובר בגילוח שיער הערווה כעונש, שהרי עונש זה אשר היה נחשב כעונש משפיל היה נהוג בבבל ובארץ שומר (שמואל ב' י':ד-ה, ישעיהו ז':כ). לכן לא מדובר פה בעונש הטלת מום תחת הטלת מום כפי שמבקרים טוענים אלא מדובר בעונש משפיל תחת מעשה משפיל.

בנוסף לכך, לבניין הספציפי שמשומש בפסוק זה (בניין קל- וְקַצֹּתָה) יש קונוטציה עדינה יותר מאשר לבניין פיעל של הפועל, שמשמעו המילולי הוא "לקצץ". בכל פעם שפועל זה מופיע בבניין קל או בבניין העדין יותר (ירמיהו ט':כו, כ"ה:כ"ג, מ"ט:לב), אז משמעו הוא לגזור, לגלח או לגזוז (שיער).

אין כל סיבה לשונית לפרש את המילה קַצֹּתָה כפי שהיא מופיעה בפסוק- בבניין קל, ככוונה לקטיעת איבר. במקרה הספציפי הזה, מדובר באזור הקעור של המפשעה כלומר מדובר בגילוח שיער הערווה.

לסיכום, העונש של האישה הוא השפלה על מעשה משפיל. מנקודת מבט טקסטואלית פרשנות זו היא סבירה יותר לאור הדקדוק העברי וההקשר של הפסוק.

נדרו של יפתח הגלעדי

ספקנים רבים מותחים ביקורת על המוסר התנ"כי. בכדי להביא חיזוק לדבריהם הם מצביעים על המקרה בו יפתח הקריב את ביתו לאלוהים כהתחייבות לנדר. איך עלינו להבין קטע אכזרי זה? ומדוע אלוהים לא הבהיר שזה מעשה מתועב?

יפתח שופט ישראל נדר בפזיזות לאלוהים: " וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה" (שופטים י"א ל-לא). כנראה הוא חשב שזה יהיה אחד מעבדיו שיצא לפגוש אותו. אלא שהוא היה מזועזע לראות כי "בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" (פסוק ל"ד).

יש חוקרים הטוענים כי יפתח לא הקריב את ביתו לפי פשט הכתוב. אך הרוב משוכנעים כי הכתוב מסיק כך. אז הבה נניח למען הטיעון כי אכן יפתח הקריב את ביתו. אז עולה השאלה הבלתי נמנעת: האם יפתח לא ידע שקורבן אדם היה חטא ומעשה בלתי נסבל בעיניו של אלוהים ושבגלל מנהגים כאלו, אלוהים שפט את הכנענים? אם הוא היה מודע לכל זה מדוע הוא בכל זאת עשה מעשה זה? האם זה מכיוון שאלוהים כן אישר קורבנות אדם אחרי הכל?

עלינו לזכור את עיקרון הראוי-מצוי. כלומר, רק בגלל שמשהו מתואר או מוזכר כמו למשל מעשה מסוים, זה לא מצביע על כך שהוא נכון או ראוי ליישום. השאלה המתבקשת היא האם לא הייתה עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה(פסוק כ"ט)? אכן כן, אך אנו לא צריכים להבין זאת כאישור אלוהי לכל מה שיפתח עשה- כמו שביאת רוח אלוהים על גדעון (שופטים ו': ל"ד) לא הייתה חתימת אישור לעבודה זרה (שופטים ח': כ"ד-כ"ז).

התאולוגיה של ספר שופטים מדגישה את המוסר המדורדר של ישראל. בני ישראל הרשו לעצמם לאמץ מנהגים אליליים וכל אחד היה עושה את הישר בעיניו. אנו לא צריכים להיות מופתעים כי מנהיגי ישראל התפשרו מוסרית גם כן. לכן הסיפור של יפתח לא מחייב איסור מפורש מאלוהים, זה מיותר ומובן מאליו.

מכאן המבקרים יכולים לטעון שהתנ"ך מעודד הקרבת קורבן הבכור : "בְּכוֹר בָּנֶיךָ, תִּתֶּן-לִי" (שמות כ"ב פסוק כ"ח). בהתבסס על יחזקאל כ"ב: כ"ה-כ"ו, הם טוענים שאלוהים נתן במפורש "חֻקִּים לֹא טוֹבִים" אשר על פיהם בני ישראל לא יכלו לחיות- חוקים שמערבים הקרבת הבן הבכור באש. הם מסיקים שאלוהים לא אהב את זה שבני ישראל הקריבו ילדים לאלוהים אחרים בלבד!

לעומת זאת, הבחנה זו לא קיימת, קורבן ילדים- בין אם לאלוהים או לבעל או לאליל אחר- הוא עדיין מתועב בעיני אלוהים. נכון, זה היה מנהג נפוץ בישראל ויהודה (מלכים ב' י"ז: י"ז, כ"ג:10), ומלכים כמו אחז, מנשה ואחרים הקריבו את ילדיהם באש (מלכים ב ט"ז: ג, דברי הימים ב' ל"ג:ו). אך שוב מנהג נפוץ אין משמעו מנהג נכון או מקובל בעיני אלוהים. שמות מתייחס לגאולה-לא להקרבה- של הבן הבכור, אלוהים בעצמו גאל את עמו הבכור ישראל על ידי הוצאתם מארץ מצרים( שמות י"ג: י"ג).

אז על מה מדבר יחזקאל? הטקסט מצביע בבירור על כך שאלוהים נתן בסיני חוקים אשר על פיהם בני ישראל יכולים לחיות (כ: י"ב-י"ג). ישראל דחתה את החוקים שניתנו בסיני וסירבו לקיים אותם(פסוק כ"א). לכן, אלוהים "השיב את ידו". אלוהים הגיב לדור כמו שהוא מגיב בברית החדשה בספר אל הרומים א': הוא נתן להם חֻקִּים לֹא טוֹבִים; וּמִשְׁפָּטִים–לֹא יִחְיוּ, בָּהֶם(פסוק כ"ה). לא רק שיחזקאל מבחין בין המילה "חוקים" מהמילה "חוקות" במקומות אחרים באותו ההקשר.

הטקסט גם כן מערב אירוניה מאוד גדולה. אלוהים באופן ציני אומר לישראל ללכת ולעבוד אלילים אחרים כרצונם: וְאַתֶּם בֵּית-יִשְׂרָאֵל כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ (פס' ל"ט), כלומר במילים אחרות הוא אומר להם בציניות "לכן, הקריבו את ילדיכם". החוק האירוני הזה שניתן לעם ישראל קשה העורף הוא מקביל לציניות של אלוהים בעמוס ד' פסוק ד': בֹּאוּ בֵית-אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ; וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם. יש לא מעט "חוקים" ציניים שהם בהחלט אינם "טובים" אשר על פיהם עם ישראל אינו יכול לחיות. אך אין הכוונה כי אלו הם חוקים המשקפים את אופיו הקדוש והאוהב של אלוהים. אנו צריכים לקרוא קטעים אלו על פי ההקשר ההיסטורי-לשוני שלהם.

לכל אורך התנ"ך אין אף דוגמא אחת בה אלוהים מעודד קורבנות ילדים, מעשים אלו הם נתעבים בעיניו. נהפוך הוא, הגנה על החלשים בחברה- גר יתום ואלמנה, היא מוטיב חוזר בתנ"ך, וכאשר קוראים את הטקסט בהקשרו מצטיירת תמונה של אלוהים אוהב, צודק מגן ואבהי.

מדוע ולמה שלח אלוהים דובים לטרוף ילדים קטנים?

ספקנים רבים מותחים ביקורת על המוסר התנ"כי, ואחד הקטעים שהם מביאים לתמיכתם הוא מלכים ב' ב פסוקים 23-24, כאשר אלישע שלח דובים שיאכלו את הילדים שהתגרו בו. הבה נעיף מבט בהקשר של הקטע, מה באמת קרה?

":וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים."

רבים לא באמת מבינים מה באמת קרה כאן. ההנחות מאחורי הקטע הן:

הדובים הרגו את הילדים.
אלו היו ילדים קטנים.
הילדים רק "התגרו" באלישע.

אך האם ההנחות נכונות?

ראשית, הדובים לא "אכלו" את האנשים המילה היחידה המשומשת לתיאור תקיפת הדובים היא "בקע". משמעות המילה היא לא "להרוג" או אפילו "לטרוף" או כל דבר מהסוג הזה. זה אומר "לפרוץ" והוא משמש לחוטב עצים בבראשית כ"ב-3, לקריעת בגדים ביהושע ט':13, או אפילו לבקיעת ביצה בישעיהו ל"ד :15.

במלכים ב' ג:26 המילה מתייחסת לגברים "פורצים" צבא, לכן זה יכול מאוד להיות שהדובים רדפו אחרי הקבוצה ולא באמת פגעו בהם. כלומר זה לא הכרחי שהדובים הרגו אותם, ולכן זה אפשרי שאף אחד מהם לא מת. בנוסף לכך, אלישע לא שלח אליהם את הדובים. הוא פשוט קילל את אלה שהתגרו בו וקראו לו לעלות למעלה. אלוהים כנראה החליט לשלוח את הדובים.

יתרה מזאת, אלה שנפגעו לא היו בהכרח ילדים. הביטוי התנ"כי אומר "נערים קטנים" וביטוי זה יכול להתייחס לאנשים מטווח גיל של 12- 30 שנים. לדוגמא החיילים במלכים א' פרק כ':14-15 נקראים "נערים קטנים". הביטוי מתייחס ליצחק כאשר הוא היה כבן 20 (בראשית כ"ב:12), ליוסף בבראשית ל"ז: 2 כאשר הוא היה כבן 17. רבים מניחים שאלישע היה הרבה יותר מבוגר מהם, משום שהם קראו לו "קֵרֵחַ", אך הוא למעשה היה בסביבות גיל העשרים, ולכן הוא יכול להיקרא "נער קטן" גם כן.

אך הנקודה החשובה היא שהאנשים הללו לא "התגרו" פשוט באלישע. העובדה שהדובים התנפלו על 42 מצביעה על כך שהיו לפחות 42 אנשים אשר היו מעורבים בזה. זו לא הייתה קבוצה קטנה של ילדים שצוחקים על איש קירח. אלא, זו הייתה הפגנה גדולה של צעירים שהתאספו למטרת לעג. עשרות של אנשים הלועגים לאיש אחד, היא לא סתם "התגרות", אלא איום ברור.

כאשר הם קראו לו לעלות למעלה הם לא קראו לו פשוט לעזוב את המקום אלא למות, או לעלות השמימה כפי שאליהו עלה לפני כן. הם ידעו שהוא היה נביא אלוהים, והם קראו לו למות ולעלות לאלוהים. אלישע היה בסכנת חיים ולכן אלוהים שלח דובים להצילו.