ביקורת: אביעד קליינברג, “מדריך לחילוני” – חלק 1 – טיעונים לקיומו של אלוהים

תגובה לביקורת של קליינברג נגד הטיעונים לטובת קיומו של אלוהים

 

בספרו “מדריך לחילוני- איך לא להאמין בלי להתנצל” אביעד קליינברג מנסה להכין את החילונים לשיחה עם אנשים דתיים. בסדרה זו, אנו נענה על חלקים מרכזיים מספרו הרלוונטיים לאמונה המשיחית (האמונה בקיומו של אלוהים שגילה את עצמו בדמותו של ישוע מנצרת).

בחלק הזה נתמקד בביקורת של קליינברג נגד הטיעונים הפילוסופיים לטובת קיומו של אלוהים. בחלק השני של ספרו; “אלוהים: שלב הראיות” (עמ’ 30-49), קליינברג מתיימר להפריך מספר טיעונים לטובת קיומו של אלוהים. הוא מתחיל מהטיעון הקוסמולוגי. האם הוא מצליח להפריכו?

 

קליינברג נגד הטיעון הקוסמולוגי

 

 הוא כותב:

 

“הטיעון הראשון מבין השלושה מבוסס על שגיאה לוגית. נציב אותו כטיעון פורמלי:

 

א. לכל דבר חייבת להיות סיבה.

ב. איננו יודעים מהי הסיבה לקיומו של העולם, אבל לא ייתכן שאין לו סיבה.

ג. לכן חייב להיות דבר שאין לו סיבה והוא שגרם לעולם להתקיים.” (עמ’ 33).

 

לאחר מכן, קליינברג ממשיך ומסביר:

“המסקנה מפריכה את הטענה שאיתה יצאנו לדרך. או שלכל דבר יש סיבה (כלומר משהו מחוץ לו או שהוא הגורם לקיומו)- ועל כן צריכה להיות סיבה גם לאלוהים- או שישנם דברים שהם סיבת עצמם (כמו אלוהים). אם ישנם דברים שהם סיבת עצמם, עולה מאליה השאלה, האם לא ייתכן שהדבר שהוא סיבת עצמו הוא היקום, שאותם אנחנו מכירים, ולא איזה יש נוסף שעליו איננו יודעים דבר? לא רק שההסבר הזה כרוך בסתירה (או שלכל דבר יש סיבה או שיש דברים שאין להם סיבה), הוא גם מסביר דבר שאנחנו יודעים במידה חלקית (העולם וכל אשר בו) באמצעות הנחת קיומו של דבר שעליו איננו יודעים שום דבר (אלוהים)…” (שם).

 

נתייחס קודם לטיעון הראשון שלו לגבי הסתירה שקיימת בטיעון. חברים, הסתירה קיימת רק במוחו של קליינברג. קיימות שתי אפשרויות: או שקליינברג לא בקיא כלל בספרות הפילוסופית של תחום ה”תיאולוגיה הטבעית”; כלומר התחום שחוקר את הטיעונים לטובת קיומו ונגד קיומו של אלוהים, או שהוא באופן מכוון עושה כאן כשל “איש קש”, כלומר מציג טיעון בצורה מאוד מגוכחת ואז מפריך אותו בניסיון לשכנע את הקוראים. מאין לקח קליינברג את הניסוח של הטיעון הזה? האם הוא מספק איזשהו מקור לכך שהטיעון הקוסמולוגי גורס שלכל דבר חייבת להיות סיבה? ובכן, התשובה היא לא. למה? משום שלא קיים טיעון קוסמולוגי כזה. שום טיעון קוסמולוגי לעולם לא גרס שלכל דבר יש סיבה או גורם. אלא הטיעון הוא שלכל דבר שמתחיל להתקיים יש גורם:

 

  1. לכל דבר שמתחיל להתקיים יש גורם.
  2. היקום החל להתקיים.
  3. לכן, ליקום יש גורם. 

 

הופ, ראו איזה פלא, הסתירה שהייתה קיימת במוחו של קליינברג פתאום מתאדה ונעלמת. המסקנה של הטיעון כפי שאנחנו הצגנו כאן בכלל לא מפריכה את הטענה שאיתה יצאנו לדרך כפי שקליינברג טען כאשר ניסח את הטיעון הקוסמולוגי בגרסתו. אם היקום החל להתקיים, היה חייב להיות לו גורם, משום שהוא לא היה יכול לצוץ משום דבר. חוסר קיום לא מצמיח קיום. מאחר ולא יכולה להיות שרשרת אינסופית של גורמים וסיבות (אחרת זה היה מוביל לחוסר האפשרות להגיע לנקודה הנוכחית בזמן, עקב כמות של אינסוף גורמים שצריכים לגרום לתוצאה הבאה, טיעון שקליינברג כלל לא ניסה להפריך וממנו התעלם לחלוטין), זה חייב להיעצר בסיבה הכרחית בקיומה, בלתי משתנית (שוב כי שרשרת אינסופית של שינויים היא בלתי אפשרית), לא חומרית; משום שהחומר משתנה לפחות ברמה המולקולרית או האטומית, לא מרחבית (משום שהיא בראה את המרחב) ומאוד חזקה (משום שהסיבה יצרה את כל היקום משום דבר). אז מי גרם לאלוהים? ובכן, זו טעות בקטגוריה לשאול מי גרם לגורם ההכרחי בקיומו והנצחי. אם הגורם תמיד היה, לא הייתה לו התחלה, ולכן הוא לא מצריך גורם לקיומו. אגב, זו לא מסקנה מיוחדת, שהרי תמיד אמרו על היקום שהוא נצחי ולכן לא מחייב בורא, אך כיום עם מה שידוע לנו על ההתפשטות של היקום, על חוק התרמודינמיקה השני והטיעונים הפילוסופיים, אנו יודעים שליקום הייתה התחלה מוחלטת, שמצריכה גורם או סיבה. 

 

כדי להיות הוגנים עם קליינברג, אנו נציין כי אכן קיים טיעון קוסמולוגי בשם הטיעון הקונטינגנטי הגורס שלכל דבר שקיים יש הסבר לקיומו (להבדיל מגורם). כלומר כל דבר שקיים הוא או קונטינגנטי כלומר תלותי וסופי, ולכן דורש הסבר חיצוני לקיומו, או שהוא קיים באופן הכרחי ולכן ההסבר לקיומו הוא ההכרח בקיומו. יכול מאוד להיות שקליינברג ערבב בטעות בין שני הטיעונים וכתוצאה מכך הסעיף הראשון בטיעונו גורס שלכל דבר יש סיבה במקום הסבר. המילה “סיבה” היא רלוונטית יותר לטיעון הקאלאם הקוסמולוגי, אותו הצגנו לעיל, על פיו לכל דבר שמתחיל יש סיבה או גורם משום שמשהו לא יכול לצוץ ללא שום סיבה מחוסר קיום.

 

מה לגבי טענתו השנייה? קליינברג טוען שזה פסול לנסות להסביר משהו באמצעות משהו בלתי מוסבר ובלתי נתפס. נתעלם מכך שהטענה עצמה היא פגומה פילוסופית משום שעל פי העיקרון הבסיסי של הפילוסופיה המדעית, על מנת להכיר בהסבר הטוב ביותר, אין צורך בהסבר להסבר. (ועל כך הרחבנו בלינק הבא.)

 

הטענה עצמה היא פסולה, למה? כי אנו לא מספקים את אלוהים כהסבר כלל לשום דבר. הטיעון הוא טיעון דדוקטיבי, מה זה אומר? זה אומר שאם שני הסעיפים נכונים, המסקנה היא נכונה באופן הכרחי, אין מנוס. לא ניתן פשוט להתעלם מהמסקנה ולהגיד שהיא לא מסבירה שום דבר או שהיא בלתי נתפסת ולכן דחויה. זה לא עובד כך עם טיעונים דדוקטיביים. אם קליינברג לא אוהב את המסקנה, עליו להפריך את אחד מהסעיפים של הטיעון, או להפריך את הסעיף על פיו לדברים שמתחילים יש גורם, או להפריך את הראיות המדעיות והטיעונים הפילוסופיים להתחלת קיומו של היקום.

 

בעמוד 35, קליינברג ממשיך וטוען שאין שום סיבה להניח שהסיבה הראשונה היא בעלת תבונה, רצון ותוכניות, חביבים ושנואים. הוא אומר

“במילים אחרות, אין שום קשר סיבתי בין קיומו של כוח עליון לבין יהוה, כפי שאנחנו נוהגים לתאר אותו”.

אך שום טיעון קוסמולוגי מכל סוג שהוא, לא מתיימר להוכיח את האלוהים התנ”כי. כל מה שהטיעון מוכיח הוא גורם הכרחי בקיומו, בלתי משתנה, לא חומרי, לא מרחבי, עוצמתי ולמעשה גם אישיותי. למה הגורם חייב להיות אישיותי? חשבו על כך, איך אחרת יכול גורם נצחי להביא לתוצאה טמפורלית (זמנית)? אם הגורם היה גורם מכאני-בלתי אישיותי של תנאים הכרחיים ומספיקים עבור התוצאה, אזי הגורם לא היה יכול להתקיים ללא תוצאתו או השפעתו. לדוגמא, הגורם לקיפאון המים הוא טמפרטורה הנמוכה מ-0 מעלות צלזיוס. אם הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס מנצח נצחים, אז כל המים שהיו מסביב היו צריכים גם כן להיות קפואים מנצח נצחים. זה בלתי אפשרי להניח שהמים התחילו פתאום לקפוא, לפני זמן סופי כאשר התנאים ההכרחיים והמספיקים לקיפאון המים היו כבר קיימים.

 

אם הגורם נצחי-גם השפעתו צריכה להיות נצחית. הדרך היחידה עבור הגורם להיות נצחי בעוד שתוצאתו זמנית, היא אם הגורם הוא אישיות הבוחרת ליצור בחופשיות השפעה בנקודה מסוימת, ללא תנאים קודמים. לצורך הדוגמא, איש אשר יושב באופן היפותטי מנצח נצחים, יכול בחופשיות לבחור לעמוד. לכן הגענו לא רק לגורם חיצוני ליקום, אלא לבורא פרסונלי- בעל אישיות.

כל התכונות הללו, שנובעות מניתוח עקרוני של הגורם של היקום, כבר מראות שההשקפה האתאיסטית לא נכונה; שהרי קיים גורם מחוץ למימד החומרי ובעל אישיות, שברא את היקום.

 

קליינברג נגד מתכנן 

 

נעבור כעת לטיעון השני אותו קליינברג מבקש להפריך. הוא מכנה את הטיעון כך: “הטיעון מקיומה של תוכנית” (עמ’ 35).

 

קליינברג מתעלם לחלוטין מהדיון אודות מה שמכונה “הכוונון העדין של היקום”, כלומר על כך שהקבועים הפיזיקאליים והתנאים הראשוניים של היקום מכוונים בצורה כזו המאפשרת חיים מורכבים. הוא מעביר ביקורת רק על הטיעון מתוך המורכבות הביולוגית וטוען שתיאורית האבולוציה מפריכה את הצורך במתכנן. הוא כותב:

“לא היה צורך במתכנן תבוני שתכנן ‘אדם’ וברא אותו יש מאין מושלם בכל פרטיו.”

 

שימו לב, טענה זו היא טענה פילוסופית, לא מדעית.

 כפי שיקיר שושני, מומחה לפיזיקה גרעינית כותב בספרו “בקשר לאלוהים”:

 

“לדעתי, הניאו דרוויניזם מחזק דווקא את ההשערה בדבר קיומה של ישות תבונית מעבר לאדם.. גם על פי תיאורית האבולוציה קיימים חוקים המגדירים את ההתפתחות וההתאמה ולכן ניתן לשאול: מי תיכנן את החוקים הללו? אילו העולם היה אקראי לחלוטין ללא חוקים, לא היה כלל מובן ליצירת מערכת פיזיקאלית יציבה כל שהיא, תהיה זו אטום או מולקולה, שלא לדבר על חומצות אמינו ותרכובות ביוכימיות המורכבות מהן.. דווקא התורה הניאו-דרוויניסטית הקובעת כי אין תכנון ביצירת בעלי החיים המורכבים, שהרי הם נוצרו על פיה בתהליכים אקראיים – מעבירה את מרכז הכובד של התבונה האצורה בישויות הללו מהן אל החוקים שיצרו אותם” (בקשר לאלוהים עמ 127)

 

מבחינה פילוסופית אין הבדל בין יצירה ישירה של מורכבות, ובין יצירת גרעין כפוף לחוקים ומנגנונים היוצרים ממנו מורכבות. לכן, האבולוציה מעבירה את התבונה על החוקים והמנגנונים שבלעדיהם התהליך לא היה מתאפשר.

 

בנוסף לכך, אם האבולוציה התרחשה, מדובר בנס, ולכן ראיה לקיומו של אלוהים:

 

בספרם ”העיקרון האנטרופי”, הפיזיקאים ג’ון בארו ופרנק טיפלר רושמים עשרה צעדים באבולוציה של האדם. עשרה צעדים באבולוציה האנושית שכל אחד מהם הוא כל כך לא סביר שטרם אחד מהם היה מתממש השמש הייתה חדלה מלהיות מקור אנרגיה ראשי, והייתה כבר שורפת את כדור הארץ.1 

השלבים הכלולים הם: התפתחות הקוד הגנטי המבוסס על הדי-אן-איי, האבולוציה של הנשימה האירובית, האבולוציה של תסיסת הגלוקוז לחומצה פירובית, התפתחות השלד הפנימי וכן הלאה… מדובר בעשרה צעדים באבולוציה של האדם שכל אחד מהם הוא כל כך לא סביר שעד שאחד מהם היה מתממש השמש הייתה מסיימת את מחזור חייה, והייתה שורפת כליל את כדור הארץ. כתוצאה מכך, הם כותבים בספרם: ”התפתח קונצנזוס כללי בקרב האבולוציונים שהאבולוציה של החיים, כזו שניחנת ביכולת עיבוד המידע כמו אצל האדם היא כל כך לא סבירה, שלא סביר להניח שהיא התרחשה בכוכב לכת כלשהו אחר בכל היקום הנצפה”.2 לכן, לפי דבריהם של בארו וטיפלר, הביולוגים האבולוציוניים בעצמם נמצאים בדיעה שהאבולוציה של החיים התבוניים היא כל כך לא סבירה שאין סיכוי ממשי שהיא התרחשה במקום אחר ביקום. אבל העניין הזה מעלה את השאלה- למה שנחשוב שהחיים התפתחו בכוכב לכת הזה בזכות המנגנונים הדארוויניים? למעשה, טיפלר בעצמו כיום מאמין שהתהליך האבולוציוני היה חייב להיות מונחה על ידי אינטליגנציה מסוג כלשהו.

 

לכן, אם האבולוציה התרחשה, מדובר בנס, ולכן ראיה לקיומו של אלוהים.

 

קליינברג נגד התיאור “טוב מאוד” שבספר בראשית

 

לאחר מכן, קליינברג מציין מספר “תקלות” בגוף האדם המצביעות על תכנון לקוי ולכן ראיה מבחינתו לכך שלא היה מעורב תכנון בבריאת האדם:

אך האם הדוגמאות שהוא נותן מעודכנות?

ובכן ניקח מספר דוגמאות בהן הוא משתמש ונראה האם מדובר בליקויים או בחוסר התעמקות במחקרים המדעיים העדכניים:

 

תוספתן– האם מדובר בשריד אבולוציוני מזיק? למען האמת לא. חוקרים מהמרכז רפואי של אוניברסיטת דיוק גילו את יתרונו של התוספתן: הוא משמש כמחסן לחיידקים מועילים. הם הציעו שהתוספתן יכול לתפקד כתא אחסון לחיידקים היוצרים ביופילם מועיל בחלקו העליון של המעי הגס. החיידקים המאוחסנים ישמשו כמאגר המחדש ביופילם שנאבד כתוצאה ממחלות ומשלשולים. חיידקים אלו עשויים לסייע לעיכול והשתתפות בפעילויות ביולוגיות אחרות.3

מחקר נוסף בתחום מגיע מפרופסור לורן ג’. מרטין מאוניברסיטת אוקלהומה המתמחה בפיזיולוגיה, שהציגה מחקר חדש הטוען כי לתוספתן תפקיד חיוני בקרב עוברים בעודם ברחם אמם, כאשר אנדוקרינים- הפרשות הורמונאליות, מופיעים בתוספתן בסביבות השבוע ה-11 להתפתחות העובר ותפקידם לתמוך במנגנונים ההומיאוסטטים.4

 

שיני בינה– קליינברג מצביע על שיני הבינה כחלק חסר תועלת בגוף האדם. אבל מחקר חדש קורא תיגר על פרשנות אבולוציונית זו.5

מדען בריטי חקר את המידות ואת צורת הלסתות של 11 קבוצות אנשים שונות מרחבי כדור הארץ. מתוכם 6 היו חקלאים ו-5 עסקו באורח חיים של ציידים-לקטים. המזון של שתי הקטגוריות הללו משתנה באופן משמעותי ועקבי. ציידים-לקטים אוכלים מזון גולמי, הדורש לעיסה אינטנסיבית.

לעומת זאת, חקלאים אוכלים מזון הרבה יותר רך. מחקר מגלה כי צורת הלסת וגודלה משתנה בהתאם לאמצעי הקיום. לאנשים הצורכים מזונות רכים יותר, המאפיינים אורח חיים חקלאי, יש לסתות קצרות ורחבות יותר. לאלה שצורכים תזונה שמאפיינת ציידים-לקטים יש לסתות ארוכות וצרות יותר. לסתות ארוכות וצרות של ציידים-לקטים יכולות להכיל בקלות שיני בינה. לעומת זאת, שיני בינה לא מתאימות בקלות לאנשים עם לסתות קצרות ורחבות.

תוצאה זו מצביעה על כך שביסודו של דבר, הלסת האנושית נועדה בכדי להכיל שיני בינה. במשך רוב ההיסטוריה האנושית בני האדם היו ציידים-לקטים באורח חייהם, ושיני בינה כלואות ומחלות הקשורות לכך לא היו נוכחות ככל הנראה. רק כאשר בני אדם יישמו שיטות חקלאיות, התחילו בעיות עם שיני בינה. ובכל זאת לסתות קצרות יותר ורחבות יותר לא היוו בעיה בהכרח. לאורך ההיסטוריה ועד לאחרונה, ללא רפואה מפותחת, אנשים איבדו שיניים. אובדן שיניים זה סיפק מקום לשיני בינה, ולכן התחלפות השיניים לשיניים טוחנות הייתה יעילה בזמן אובדן שיניים היה נפוץ.

 

גילויים מסוג אלו מחלישים השערות אבולוציוניות שונות אודות שיני הבינה, ומחזקים את ההשערה כי שיני הבינה הן אכן עיצוב מתוכנן של בורא.

 

למעשה, הטיעונים של קליינברג אשמות בכשל “אבולוצית הפערים”, האם מוצדק להסיק את ההתרחשות של הפרדיגמה הדרוויניסטית רק בגלל שאנו לא מבינים את התפקידים של איברים מסוימים? למה שלא ניתן זמן למדע להמשיך לחקור ולגלות? בדיוק כמו שקרה עם מה שנקרא “דנ”א זבל”: נושא זה שומש כקלף ניצחון לתאוריית האבולוציה במשך שנים. ביולוגים אבולוציוניים נהגו להצביע על מקומות מסויימים בדנ”א והחשיבו אותם למקומות ”מתים” מבחינה פונקציונלית ולכן עדות לכך שהמידע הגנטי הוא לא תוצאה של אינטיליגנציה. אך כיום אנו יודעים6, בזכות התגליות העדכניות שלרצפי הדנ”א שנקראים ‘דנ”א זבל’ יש תפקיד קריטי בבקרת הגנים. מערכות בקרת הגנים קובעות איזה גן יבטא התא ומהו התזמון המדויק בו על התא לבטא את הגן. בקרת הגנים אף מווסתת את קצב ייצור התוצרים המבטאים את הגנים, לפי הצורך.

 

אך נניח לרגע שאכן קיימים ליקויים בגופנו כתוצאה מהברירה הטבעית. זה כלל לא מאתגר את העמדה שבה אלוהים ברא את היצורים החיים. למרות שאנו מאמינים שאלוהים ברא באופן מיוחד ונפרד את מיני בעלי החיים, אנו לא שוללים רמה מסוימת של שינויים שהתרחשו לאחר הבריאה שיכולים להסביר את האיברים שכיום יש בהם יותר חסרון לכאורה מאשר יתרון.

 

לאחר מכן הוא שוב טוען את הטענה הלא רלוונטית על פיה לא ניתן להסיק תכונות מסוימות בהתבסס על הטיעון מהתכנון. תכונות כמו: כל יכולת, שלמות, ידיעת כל, וטוב מוסרי מהראיות לקיומו של מתכנן. אך אף אחד לעולם לא ניסה להוכיח בעזרת הטיעון הזה שהמתכנן הוא כל יכול, או מושלם או מוסרי. מדוע קליינברג מבזבז את הזמן על דיון שלא רלוונטי למסקנה של הטיעון?

 

הוא ממשיך וטוען שהטיעון לקיומו של מתכנן לא מוכיח מתכנן יחיד, אולי קיים צוות של “אלים” מתכננים שבראו יחד את העולם. ובכן,עיקרון “תערו של אוקהאם” ממעיט בערכה של הטענה מהסוג הזה משום שעל פי העיקרון הזה אין עלינו להרבות בגורמים מעבר לצורך. קליינברג לא הראה שמתכנן אחד ליקום הוא לא מספיק כדי להסביר את התבונה השוררת בו.

 

קליינברג ממשיך ומאתגר את הטיעון שהעולם מצביע על מתכנן, בכך שהעולם אינו מושלם; מה שמבחינתו מעיד על כך שהעולם לא תוכנן על ידי מתכנן כלשהו. על פי טענתו, אין כל סתירה לוגית בלהגיד שאלוהים היה יכול לברוא עולם ללא סבל ורוע, ולכן, מסקנתו היא ששום דבר לא היה מונע ממתכנן כמו אלוהים ליצור עולם כזה. שימו לב שקליינברג לא מנסה אפילו להוכיח את ההנחה החבויה בתוך הטיעון שלו, מהי ההנחה? ההנחה היא שאם קיים אלוהים הוא בהכרח היה רוצה לברוא יקום חסר כאב, סבל ורוע. אך למה שאלוהים יעשה זאת? האם המטרה של אלוהים עבור האדם בחיים האלה היא אושר ועושר? זה לא משהו שאנו היינו מצפים לו כמאמינים בכתבי הקודש, משום שהכתובים ברורים לגבי כך שהתכלית של הקיום האנושי היא היכרות עם אלוהים, דבר שעשוי להיות כרוך בסבל ורוע (בין אם רוע מוסרי או טבעי). בראשו של קליינברג, אם אלוהים קיים, על כולנו לחיות כאן חיים מושלמים ונצחיים, ללא כאב וללא עצב. אך זו היא כלל לא תכלית החיים שלנו כעת עלי אדמות, כפי שזה מצטייר בכתבי הקודש.

 חשבו על כך, אם אלוהים היה יוצר עבורנו גן שעשועים,יכול מאוד להיות שהיינו הופכים לחיות המחמד של אלוהים, היינו הופכים ליצורים אנוכיים ומפונקים, שמחפשים את טובת עצמם ומחפשים את הסיפוק שלהם בנברא במקום בבורא. המציאות הזו, של סבל ורוע משרתת עבורנו כתזכורת לגבי כך שהתכלית, התקווה והעוגן שלנו, לא נמצאים בשום דבר אחר, אלא בו. אז למה שאלוהים לא יברא עולם שבו אין סבל ורוע, כשבמקביל יש בו כמות אופטימלית של אנשים שיכירו אותו ויבטחו בו? הרי הוא כל יכול לא? ובכן, כאשר תיאולוגים טוענים שאלוהים הוא כל יכול, הם מדברים על כך שאלוהים יכול לעשות כל דבר שהוא עקבי מבחינה לוגית. כלומר, אלוהים לא יכול לברוא עיגול מרובע או להתאבד ולחדול מלהתקיים (משום שאלוהים הוא הכרחי בקיומו מעצם הגדרתו כישות המקסימלית ביותר), אם אלוהים לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי מבחינה לוגית, זה אומר שהוא לא יכול לגרום לבני האדם להאמין בו בכוח ובמקביל מרצונם החופשי, כי לגרום למישהו לעשות משהו סותר את הבחירה החופשית של האדם. כשאנו דוחפים מישהו על אדם אחר, האדם שנדחף לא אחראי מבחינה מוסרית על כך שהתנגש באדם האחר, משום שאנו גרמנו לו להתנגש בו. וכמו שציינו לעיל, יכול מאוד להיות שרק בעולם גדוש בסבל ורוע, בני האדם היו בכלל מחשיבים את אלוהים כאופציה, מה שאומר שאלוהים מעדיף עולם עם סבל ורוע משום שהתוצאה היא נעלה יותר; בני האדם יכירו אותו מרצונם החופשי, ותהיה להם מערכת יחסים נצחית איתו, בנוכחותו. עכשיו, אפילו אם כל הטענה הזו היא בגדר האפשרות בלבד; היא כבר מפריכה את הטענה שהמציאות הנוכחית (המערבת סבל ורוע), סותרת את קיומו של מתכנן, משום שהיא מניחה שאם היה קיים מתכנן, אז שהוא היה בורא בהכרח את העולם כפי שאנו רוצים. 

אנו שוב נציין שצר לנו שלא היה שום דיון לגבי הכוונון העדין של הקבועים הפיזיקאליים והתנאים הראשוניים של היקום שנפלו בטווח צר כל כך, אשר באופן פלאי, מאפשר חיים מורכבים. הראיות לתבונה הן לא רק בביולוגיה, אלא גם בפיזיקה.

 

הפשטידה האלוהית ונטל ההוכחה

 

בעמוד 45 קליינברג מנסה להצדיק את חוסר האחריות שלו לשאת את נטל ההוכחה בשאלת קיומו של אלוהים. על פי דעתו, המאמין הוא זה שצריך לספק את ההוכחה, ואילו מי שטוען שאין אלוהים, אינו מחוייב, למה? כי על פי קליינברג, זה כמעט בלתי אפשרי להוכיח את השלילה. כסימוכין לכך הוא נותן פרודיה הממחישה את טענתו. הוא כותב:

“נניח שמישהו מכריז באוזניכם שהאל הוא פשטידת הקישואים שזה עתה יצאה מן התנור שלכם בבית. אתם תטענו שאתם הכנתם את הפשטידה הזאת במו ידיכם: קילפתם וטיגנתם קישואים שקניתם בשוק, תיבלתם, ערבבתם מים עם קמח וצרתם בצק, שמתם את תערובת הקישואים על הבצק והכנסתם לתנור. פשטידת הקישואים לא הייתה קיימת אפוא לפני חצי שעה. אתם יצרתם אותה ולא היא אתכם. כיוון שאתם קיימים יותר מחצי שעה והעולם קיים זה עידן ועידנים, לא ייתכן שהפשטידה היא בורא העולם. כן, בן השיח שלכם אומר, אבל הפשטידה הזאת איננה הפשטידה האמיתית שבשמיים. היא ההתגשמות שלה. הפשטידה שבשמיים, שהיא כל יכולה, כל יודעת, וטובה, החליטה להתגשם בצורת הפשטידה שהכנתם.”

 

האם הפרודיה הזו מצליחה? ובכן, כפי שהראנו בסרטון על מפלצת הספגטי המעופפת, מדובר בפרודיות כשלוניות למדי. הסיבה לכך? ובכן, בהנחה והטיעונים הקלאסיים לקיומו של אלוהים מצליחים (משהו שקליינברג לא הפריך כלל), הם מוכיחים יוצר אישיותי, הכרחי בקיומו, בלתי משתנה, לא חומרי, לא מרחבי, חזק, תבוני ומוסרי. המידע הזה שמתקבל מהטיעונים סותר את הפרודיה של קליינברג. המידע הזה לא מסתדר עם פשטידה, שהיא חומרית, מוגבלת במרחב, משתנית, לא אישיותית, לא תבונית ולא מוסרית. אז אולי יש פשטידה שהיא לא אלוהים בשמיים? ובכן, הסיבה שאנו לא מאמינים שיש פשטידה בשמיים היא לא בגלל חוסר ראיות לכך, אלא בגלל הידע והראיות שכן יש לנו לגבי איך פשטידות נוצרות ובאילו תנאים הן קיימות. כלומר, בניגוד למה שקליינברג טוען, אנו כן מספקים סיבות מדוע אנו לא מאמינים בפרודיה שלו, וזה לא בגלל חוסר ראיות או סיבות, אלא בגלל סיבות וראיות חיוביות. אם אנחנו עושים זאת, עכשיו תור קליינברג לשאת את נטל ההוכחה, שהרי האתאיזם נושא על עצמו את נטל ההוכחה בדיוק כמו ההשקפה התיאיסטית. שתי ההשקפות כרוכות בידע. האחת טוענת כי יש אלוהים השנייה טוענת כי אין. הוא ממשיך וטוען שאין הבדל מבחינת הראיות, בין ההתגלמות של פשטידת האלוהים כפשטידה, לבין ההתגלות של אלוהים בדמותו של ישוע מנצרת. בניגוד לטענתו, האמונה המשיחית עומדת ומבוססת על תקומתו של ישוע מן המתים, אם ישוע קם מן המתים, זה אומר שיש לנו כאן אישור לגבי טענותיו אודות זהותו כמשיח ובן אלוהים, מה שמוכיח את טבעו כאלוהים שנגלה בבשר. כמובן שעלינו להראות את הראיות לכך שהוא קם מן המתים, משהו שנעשה מאוחר יותר, אך הנקודה היא שהאמונה המשיחית לא מבוססת על אמרה שרירותית, אלא על מאורע היסטורי שבלעדיו אין שום תוכן או ערך לאמונתנו. 

 

בעניין נטל ההוכחה, הטענה שלא ניתן להוכיח שלילה היא שגויה לחלוטין, ותופסת רק בקרב הקהל הפופולרי, לא באקדמיה. אנחנו כל הזמן מוכיחים שלילה. אנו יכולים לשלול קיום של פיל בחדר שלנו, מדוע? משום שאם היה פיל, היינו מצפים לראות אותו, לשמוע אותו ולהריח אותו. האם זה תומך בכך שהיעדר ראיות הוא ראיה להיעדר? לא. היעדר ראיות הוא ראיה להיעדר רק במקרים שבהם קיומו של ה”יש” (משהו) בהכרח כרוך בקיומן של ראיות ספציפיות לקיומו, שאינן נמצאות, כמו בדוגמה של הפיל. מה שקליינברג צריך לעשות, זה להראות איזה ראיות הכרחיות הוא היה מצפה לקיומו של אלוהים מעבר לראיות שכבר יש, וגם להוכיח שאם הראיות הנוספות הללו שהוא היה מצפה, היו נמצאות, אז יותר אנשים היו נכנסים למערכת יחסים עם אלוהים, בניגוד למכירים בקיומו גרידא, שהרי המטרה של אלוהים, אם הוא קיים, בהשקפתנו, היא מערכת יחסים עם בני אדם, לא הכרה שכלית בעובדת קיומו.

 

זה אירוני בכלל שקליינברג מדבר על חוסר האפשרות להפריך את קיומו של אלוהים כאשר זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות בספרו כשהוא מדבר על בעיית הרוע. בעיית הרוע היא טיעון פילוסופי נגד קיומו של אלוהים. בין אם הוא טיעון טוב או לא, זו שאלה נפרדת לה כבר הקדשנו סרטון. אך עצם העובדה שהוא מנסה להפריך את קיומו של אלוהים בעזרת הטיעון הזה, רק מראה שהוא לא עקבי עם טענתו שלא ניתן להפריך את קיומו של אלוהים, אותה הוא מנסה להמחיש בפרודיה של הפשטידה האלוהית עליה ענינו עכשיו.

בחלק הבא, נתייחס לטיעונים של קליינברג נגד ישוע והברית החדשה.

הערות:

1. John Barrow, Frank Tipler, The Anthropic Cosmological Principle, (Oxford: Clarendon Press, 1986), pp. 561-65.

2. .Ibid., 133

3. קישור כאן:http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1233252/pdf/janat00231-0174.pdf

4.  קישור כאן: https://www.scientificamerican.com/article/what-is-the-function-of-the-human-appendix-did-it-once-have-a-purpose-that-has-since-been-lost/

5.ראו כאן: Noreen von Cramon-Taubadel, “Global Human Mandibular Variation Reflects Difference in Agricultural and Hunter-Gatherer Subsistence Strategies,” Proceedings of the National Academy of Sciences, USA 108 (2011): 19546–51

6.  ראו כאן: Deyou Zheng and Mark B. Gerstein, “The Ambiguous Boundary between Genes and Pseudogenes: The Dead Rise Up, or Do They?” Trends in Genetics 23 (2007): 219-24

אולי גם יעניין אותך: