הנבואה על שני הרועים – זכריה י"א 1-17

"א פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ׃ ב הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי-נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הבצור (הַבָּצִיר)׃ ג קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן׃

ד כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה׃ ה אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְהוָה וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן׃ ו כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם-יְהוָה וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת-הָאָדָם אִישׁ בְּיַד-רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וְכִתְּתוּ אֶת-הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם׃ ז וָאֶרְעֶה אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח-לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת-הַצֹּאן׃ ח וָאַכְחִד אֶת-שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם-נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי׃ ט וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת-בְּשַׂר רְעוּתָהּ׃ י וָאֶקַּח אֶת-מַקְלִי אֶת-נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-כָּל-הָעַמִּים׃ יא וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר-יְהוָה הוּא׃

יב וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם-טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם-לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת-שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף׃ יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל-הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל-הַיּוֹצֵר׃ יד וָאֶגְדַּע אֶת-מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת-הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי עוֹד קַח-לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי׃ טז כִּי הִנֵּה-אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא-יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא-יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק׃ יז הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל-זְרוֹעוֹ וְעַל-עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה" (זכריה י"א 1-17)

פרק י"א כולו עוסק בביאת המשיח הראשונה ובאירועים שסובבים אותה. הפרק מחולק לשלושה חלקים. פס' 3-1 מתארים את החורבן הגדול של ארץ ישראל, מצפון ועד דרום. נבואה זו התגשמה במרד הראשון והשני נגד הרומאים בשנים 70 ו 135- לספירה. פס' 14-4 מתארים את האירועים סביב ביאת המשיח הראשונה ודחייתו של הרועה האמיתי, המשיח, שהובילה לחורבן בשנת 70 לספירה. פס' 17-15 מתארים את בחירתו של רועה השקר שהובילה לחורבן של שנת 135 לספירה.

חורבן הארץ – י"א 1-3

חורבן מסוג זה המתואר בפס' 3-1 התרחש אך ורק בשנת 70 לספירה, כתוצאה ממרד היהודים הראשון ברומאים. ניתן לומר שמה ששלושת הפסוקים הראשונים האלה מנבאים התקיים במלואו עד שנת 135 לספירה, כשחורבן נוסף פקד את הארץ לאחר המרד השני. בית המקדש שבירושלים מתואר בתנ"ך פעמים רבות כבית שנבנה מעצי ארזים )מלכים א' ה'-ו', למשל(, כך שהחורבן המתואר בפס' 2-1 מרמז כנראה על החורבן שעתיד לבוא על בית המקדש, שעדיין היה בשלבי שיקום בתקופה שבה זכריהו התנבא. בתחילת פס' 3 הרועים, שהם המנהיגים היהודים, מייללים "כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם" (כבודם). כשירושלים ובית המקדש נחרבו, כבודם אכן חרב. סופו של פס' 3 מתמקד בחורבן עמק הירדן, שנזכר גם בירמיהו י"ב 5, מ"ט 19 ונ' 44 . יתרת הפרק עוסקת בשתי הסיבות לחורבן: דחייתו של הרועה האמיתי וקבלתו של רועה השקר.

הרועה האמיתי נדחה – י"א 14-4

שליחותו של הנביא – י"א 6-4

בפס' 6-4 מוטל על זכריה לגלם תפקיד שימחיש מסר מסוים לבני העם. הדמות שעליו לגלם היא של המשיח בביאתו הראשונה. המשיח מסומל על ידי דמות רועה שרועה את צאנו. הצאן (פס' 4) מסמל את עם ישראל. בעלי הצאן ("קוניהם"), המסמלים את רומא, הורגים אותן, ואפילו "רועיהם", סמל למנהיגות היהודית, לא יחמלו עליהן. בפס' 5 כתוב שהכל נטשו את הצאן ואין איש מציל אותן; ובפס' 6 כתוב שגם אלוהים נטש אותן. אלוהים מודיע שהוא יסגיר ("ממציא") כל אדם לידי מלכו. אמירה זו מבלבלת מעט בהתחלה, מכיוון שלעם ישראל לא היה מלך בתקופת השלטון הרומאי. אבל בבשורות כתוב שכאשר ישוע, הרועה האמיתי, עמד למשפט, פונטיוס פילטוס הכריז בפני העם "הִנֵּה מַלְכְּכֶם". הפרושים דחו את ישוע וצעקו "אֵין־לָנוּ מֶלֶךְ כִּי אִם־הַקֵּיסַר" (יוחנן י"ט 15). העם דחה את המשיח ולא קיבל אותו כמלך אלא הכיר בקיסר כמלכו, לפיכך זהו המלך שלידיו הסגיר אלוהים את העם למשפט. מיליון ומאה אלף יהודים נהרגו במלחמה ברומאים בשנת 70 לספירה, ו 97,000- נשבו כעבדים.

ביצוע המשימה – י"א 11-7

פס' 11-7 מתארים כיצד זכריה מילא את שליחותו. בפס' 7 הוא רועה (מאכיל) את צאן ההריגה, הצאן שנידון למוות, ובמיוחד את עניי הצאן, או, כפי שיש מפרשים, את הצאן הנדכאות. המילים "עניים" ו"נדכאים" מופיעות תכופות בנביאים ומתייחסות תמיד לשארית הצדיקים בישראל. תקופות רבות בתולדותיו, עם ישראל הוא עם סורר ומורה שאינו הולך בדרכי אלוהים, אך תמיד הייתה בעם שארית – קבוצה קטנה של אנשים מאמינים, צדיקים, המכונים "שארית ישראל", "שאר" וכדומה. המשיח יבוא לפעול בקרב עם ישראל ככלל, אבל הוא ישים דגש מיוחד על פעילותו בקרב שארית העם. דברים אלה התגשמו במסופר במתי ט' 36-35 . זכריה השתמש בשני מקלות לביצוע משימתו. האחד מכונה "נועם" והשני "חובלים". המקל שנקרא נועם נועד להגן על הצאן; המקל שנקרא חובלים נועד לקבץ את הצאן ולשמור על אחדותן (לשמור על האחווה, ראה פס' 14).
בפס' 8 זכריה נתקל בהתנגדותם של שלושה רועים אחרים. בהקשר של פעילותו של ישוע, שלושה רועים אלה מסמלים את הפרושים, את הצדוקים ואת הסופרים, שלושת הפלגים העיקריים של המנהיגות היהודית בזמן ביאת המשיח הראשונה. אחת התוצאות של פעילותו של ישוע הייתה היכחדותן של שלוש קבוצות אלה. הסיבה להיכחדותן היא העוינות ההדדית בין מנהיגי היהודים לבין ישוע המשיח, שמתוארת בפסוק זה. ניתן למצוא התגשמות לכך בדברי הגינוי של ישוע כלפי מנהיגי ישראל, כמתואר במתי כ"ג 37-1 . עוינותם של המנהיגים כלפי ישוע נגלית במזימתם להוציא אותו להורג ולשחד את יהודה איש קריות כדי שיבגוד בו.
פס' 7 מתאר את עבודתו הנאמנה של הרועה שרעה את הצאן, שנקטעת באופן פתאומי בפס' 9. נבואה זו התגשמה במעשי ישוע באירועים שמתוארים במתי י"ב 45-22 . פרק זה מתאר תפנית מכריעה בפעילותו של ישוע; משיחיותו נדחתה בטענה שהוא אחוז שדים. לפני שהוא נדחה, ישוע הכריז ברבים שהוא המשיח. אחרי שדחו אותו הוא לא טען עוד שהוא המשיח ואסר על איש – על תלמידיו ועל האנשים שריפא – לחשוף את זהותו כמשיח. לפני שנדחה, ישוע חולל אותות ונסים ברבים. אחרי שנדחה הוא לא עשה שום אות – מלבד "אות יונה הנביא". לפני שנדחה, ישוע ריפא את כל מי שבא אליו, עדות המאשרת את טענתו שהוא המשיח. אחרי שנדחה הוא סירב לרפא על בסיס משיחיותו וריפא אך ורק על בסיס של צורך אישי ואמונה אישית. לפני שנדחה, ישוע לימד את העם – רעה את הצאן – בגלוי וברבים, כמו בדרשה שנשא על ההר באוזני המון גדול. אחרי שנדחה, ישוע שינה את
דרכו באופן פתאומי והשתמש אך ורק במשלים, על מנת להסתיר את האמת מההמונים. ההאשמה שהטיחו בו, שהוא אחוז שדים, הייתה בגדר חטא שאין עליו מחילה, ומאותו רגע ואילך העונש (שהגיע בשנת 70 לספירה) היה בלתי נמנע. שים לב שהחטא הבלתי נסלח והמשפט שבעקבותיו מתייחסים ישירות ל"דור הזה" – העם היהודי באותם ימים בלבד (מתי י"ב 39 , 41 , 42 , 45 ; כ"ג 36). כשהם חטאו חטא חמור זה, ישוע הפסיק לרעות את הצאן ככלל והתייחס רק אל בודדים בקרב העם. בפס' 10 , אחרי שהרועה הפסיק לרעות את צאנו, זכריה לוקח את מקלו "נועם" ושובר (גודע) אותו. דבר זה מסמל את הסרת הגנתו של אלוהים מעם ישראל ואת העובדה שהמשפט של שנת 70 לספירה הוא בלתי נמנע; התגשמותה של נבואה זו מתוארת בלוקס י"ט 44-41 ובכ"א 24 . שים לב שהמילה "עמים" מופיעה ברבים, כלומר העמים הגויים; עם ישראל חשוף כעת להתקפות של הגויים, וההתקפה הרומאית בשנת 70 לספירה אכן הייתה הרסנית ביותר.

בפס' 11 , עניי הצאן, כלומר, השארית המאמינה, מבינים ששבירתו של "נועם" היא מאת אלוהים ומבינים את משמעותה. במהלך פעילותו של ישוע עלי אדמות, המאמינים היהודים אכן הבינו שהמשפט עומד לבוא על העם, שהוא מיידי אלוהים ושהוא בלתי נמנע. בלוקס כ"א ישוע הורה להם לברוח מירושלים כשתבוא עת חורבנה.

וְכַאֲשֶׁר תִּרְאוּ מַחֲנוֹת סוֹבֲבִים אֶת־יְרוּשָׁלָיִם, יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי קָרַב חָרְבָּנָהּ. אָז יָנוּסוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה אֶל־הֶהָרִים, וַאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹכָהּ יֵצְאוּ, וַאֲשֶׁר־הֵם בַּפְּרָזוֹת אַל־יָבֹאוּ בָהּ, כִּי־יְמֵי נָקָם הֵמָּה לְמַלֹּאת כָּל־הַכָּתוּב. וְאוֹי לֶהָרוֹת
וְלַמֵּינִיקוֹת בַּיָּמִים הָהֵם; כִּי תִהְיֶה צָרָה גְדוֹלָה בָּאָרֶץ וְקֶצֶף עַל־הָעָם הַזּהֶ; וְנָפְלוּ לְפִי־חֶרֶב וְהָגְלוּ אֶל־כָּל־הַגּוֹיִם; וִירוּשָׁלַיִם תֵּרָמֵס בְּרַגְלֵי גוֹיִם, עַד כִּי־יִמְלְאוּ עִתּוֹת הַגּוֹיִם (לוקס כ"א 24-20).

בזמן שהרומאים הטילו מצור על ירושלים בשנת 66 לספירה הבינו המאמינים שהיו אז בתוך העיר שהגיעה עת משפט אלוהים ושהם לא אמורים להילחם אלא לנוס אל ההרים. מאוחר יותר באותה שנה הוסר המצור זמנית וכל קהילת תלמידי ישוע היהודים יצאה מירושלים ומארץ יהודה (כ 100,000- איש) ומצאה מקלט בפחל, ממזרח לנהר הירדן. בשנת 68 חידשו הרומאים את המצור ובשנת 70 נחרבה ירושלים סופית. הנקודה
המרכזית כאן היא ש"עניי הצאן", אלה שישוע התייחס אליהם באופן מיוחד במהלך שליחותו, הבינו שאלוהים הסיר את הגנתו מהעם ושהעם נתון למשפט, ולכן הם פעלו בהתאם למה שישוע הורה להם (לוקס כ"א).
מאחר שנשמעו בצייתנות לדברי המשיח, איש מהיהודים המשיחיים לא מת; אף יהודי משיחי לא נשלח לעבדות.

מחירו של הרועה הטוב – י"א 14-12

פס' 14-12 מתארים את גובה השכר שננקב עבור עבודתו של הרועה הטוב. בפס' 12 , הרועה הטוב פונה אל מנהיגות העם ומבקש את שכרו בהתאם לערכו בעיניהם. הם משלמים לו שלושים (שקלי) כסף. סכום זה אולי נשמע בימינו כסכום סביר, אבל באותה תקופה הוא היה ביטוי לבוז. שלושים כסף היו סכום הפיצוי שהתורה ציוותה לשלם על עבד שמת (שמות כ"א 32). מכאן שערך פעילותו של הרועה הטוב נתפס כשווה לזה של עבד מת. שכר של שלושים כסף היה עלבון גדול יותר מאי קבלת שכר כלשהו. מילות פס' 13 הן בעלות חשיבות עליונה כאן. זכריה הוא שקיבל את התשלום של שלושים כסף, אבל מי הדמות שבאמת נעלבת? "וַיֹּאמֶר יהוה אֵלַי: 'הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל־הַיּוֹצֵר, אֶדֶר הַיְקָר [לשון צינית] אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם'".
ה' הוא הרועה הטוב. מעשיו של ה' הם שכל כך מבוזים ומוערכים רק בשלושים שקלי כסף. כך נהיה ברור שזכריה איננו אלא שחקן שמגלם תפקיד נבואי, אמצעי נפוץ להעברת נבואות בתנ"ך, ושאת התפקיד הזה ימלא יהוה בעצמו, כשהוא יבוא כאדם, כפי שאפשר לראות בנבואות הקודמות. אחר כך אלוהים מצווה על זכריה לקחת את שלושים הכסף ולהשליך אותם אל בית היוצר, שהיה בתחום בית המקדש. מילים אלה התגשמו כשיהודה איש קריות קיבל תשלום של שלושים שקלי כסף ממנהיגי היהודים, בתמורה להסגרתו של ישוע. אחר כך עשה יהודה את מה שעשה זכריה והשליך את המטבעות אל בית היוצר במתחם בית המקדש. הדברים מתוארים במתי כ"ו 16-14 וכ"ז 10-3 (ראה נספח 8). ראוי לציין שראשי הכוהנים הם ששילמו ליהודה את שלושים מטבעות הכסף, וסביר להניח שלקחו אותן מאוצר בית המקדש. כסף זה נועד לרכישת קורבנות. מבלי שהבינו זאת, זה בדיוק מה שעשו הכוהנים. הם קנו קורבן – ישוע היה הקורבן הסופי על חטא.
התגובה לבוז שבפס' 13 נמצאת בפס' 14 . זכריה לוקח את המקל השני, חובלים, ושובר (גודע) אותו. זהו שוב מעשה סמלי נבואי, והפעם הוא מסמל שהצאן יפוזר ואחדותו של עם ישראל תופר. במהלך המלחמה ברומאים בשנים 70-66 לספירה נוצרו פילוגים שונים בין הקנאים והם החלו להילחם זה בזה, השמידו זה לזה את מאגרי המזון והרגו איש את אחיו. בסופו של דבר, ירושלים נפלה בידי הרומאים בקלות בגלל מלחמת האזרחים שהתחוללה בה. אם כן, הפגיעה באחדות הובילה לפיזורו של הצאן; תפוצת היהודים ברחבי הגולה אכן החלה בשנת 70 לספירה.

הרועה האוויל – י"א 17-15

המנהיגות דחתה את הרועה הטוב בפס' 14-4 , ובקטע הבא, פס' 17-15 , היא מקבלת במקומו את הרועה האווילי והרשע. בפס' 15 אלוהים מצווה על זכריה לשחק תפקיד שני. הפעם אין זה התפקיד שגילם קודם, של רועה טוב, אלא של רועה אווילי שרק יזיק לצאן.
בשנת 132 לספירה הוביל שמעון בר כוכבא את המרד היהודי השני ברומאים. הוא זכה לתמיכתם של חכמים רבים, וחשוב ביותר, בערך באמצע תקופת המרד הכריז רבי עקיבא, החכם המכובד והמשפיע ביותר, שבר כוכבא הוא המשיח. בתחילת המרד הצטרפו היהודים המשיחיים תלמידי ישוע ללחימה במסגרת מה שנראה בתחילה כהגנה על הארץ. אבל עם הכרזתו של רבי עקיבא הפך המרד לתנועה משיחית ותלמידי ישוע נאלצו לסרב השתתף בקרב, מכיוון שלא הסכימו למשיחיותו של רבי עקיבא. כתוצאה מכך חוקק רבי עקיבא יחד עם הסנהדרין (בתקופת המרד ברומאים) רשימה ארוכה של תקנות שאסרו על כל קשר עם תלמידי ישוע היהודים בארץ. בסופו של דבר הרומאים חזרו לאחר שהביסו את בר כוכבא, ונקטו מדיניות של אדמה חרוכה בכל רחביה. עד שבר כוכבא נלחם את מלחמתו האחרונה בשנת 135 הארץ נשרפה כולה; הצמחייה הושמדה כמעט כליל והמוני העם גוועו ברעב. החורבן שזכריה תיאר בי"א 13-1 התגשם אם כן במרד השני בהיקף גדול עוד יותר מאשר בשנת 70 לספירה.

לסיכום, על פי זכריה י"א 1-17:

המשיח יידחה בביאתו הראשונה, במיוחד על ידי המנהיגות.
העם ככלל ידחה את המשיח אבל תהיה שארית קטנה של אנשים שיאמינו ויקבלו אותו.
מנהיגות העם תמכור אותו תמורת שלושים שקלי כסף.
הדחייה תוביל לשתי תוצאות. ראשית, אלוהים יסיר את הגנתו מעם ישראל והעם יהיה חשוף למתקפות הגויים – בשנת 70 לספירה. שנית, האחדות תתפרק ועם ישראל יפוזר.
מאחר שהעם פנה עורף למשיח האמיתי, הוא יקבל ברוב איוולותו משיח שקר. דבר זה הוביל לחורבן השני של הארץ בשנת 135 לספירה.
אם החורבן המתואר בזכריה י"א 3-1 התגשם בשנת 70 לספירה, הרי שהיה על המשיח לבוא לפני שנת 70 לספירה.
המשיח הוא הרועה הטוב – יוחנן י' 18-11 .