דניאל ט’ (נבואת בואו של המשיח) על רקע פרשנות יהודית וחז”ל

בשנה הראשונה למלכות דריוש, מצא דניאל מידע מעניין בעודו קורא את ספרי הקודש היהודיים אשר נכתבו עד לאותה עת. דניאל מצא כי אלוהים הכריז מפי הנביא ירמיה כי גלות בבל תארך שבעים שנה. מידע זה היה בעל משמעות רבה במיוחד עבור דניאל מפני שהוא קרא אותו בשנת 538 לפנה”ס. מכיוון שגלות בבל החלה בשנת 605 לפנה”ס, הרי שהיא הלכה והתקרבה אל מועד סיומה. (דניאל פרק ט’ פסוקים 1-2)

מבוא (דניאל פרק ט’, פסוקים 3-19) דניאל בחר לבוא לפני ה’ בחרטה ובתפילת תשובה כנה, כפי שמעידים שני דברים: ראשית, הוא פנה לאלוהים בשם אדוני (פס’ 3). הוא הכיר באדנותו הריבונית של אלוהים על עם ישראל ועל גלותו. שנית, תשובתו התבטאה בצורה חיצונית באופן המתאים לתקופתו: בצום ולבישת שק ואפר. תפילת דניאל מורכבת משני חלקים עיקריים. החלק הראשון מכיל וידוי (פס’ 4-15). דניאל הדגיש את גדולתו ונאמנותו של אלוהים. דניאל לא הסתיר דבר מהרעה שעשתה ישראל, שגרמה לגלות מלכתחילה. הוא התוודה בכנות שהעם חטא, סטה מדרך הישר, פשע ומרד בשלטון אלוהים .

נוסף על כך, מנהיגי העם והעם בכלל סירבו להקשיב לדברי הנביאים אותם שלח להזהירם מהמשפט הבא אם לא ישובו מדרכם הרעה. דניאל הבהיר שאלוהים  אינו אשם בבושת ישראל. אלוהים  פעל בצדקה. היהודים, באשר הם, בהם ורק בהם האשמה. כולם מרדו. אלוהים  נתן לישראל אזהרות חוזרות ונשנות על המשפט שיבוא על העם אם יתמידו במרים. האזהרה ניתנה עוד בימי משה, אך העם לא חזר בו ובמקום לקבל את הנביאים ודבריהם, העם סקל אותם למוות פעם אחר פעם. מסיבה זו אלוהים עמד מאחורי מילתו להעניש את העם במרוצת השנים.

דניאל “הזכיר” לאלוהים כי בעבר הוא פאר את שמו בגויים כאשר גאל את עמו מעבדות מצרים בדרך נס. דניאל עשה כן מפני שהוא עמד לבקש מאלוהים  לעשות דבר דומה בשנית, וכך לפאר את שמו אף יותר. חלקה השני של תפילת דניאל היא תחינה (פס’ 16-19). דניאל הפציר באלוהים לסלוח לחטאי ישראל, להשיב את העם לארץ ישראל, ולהחזיר את ירושלים ואת המקדש לתפארתם הקודמת. ירושלים והמקדש נחרבו בידי הבבלים בשנת 586 לפנה”ס, ומאז עמדו בשיממונם. דניאל טען שמשפט זה על ישראל, ירושלים והמקדש גרם לכך ששמו של אלוהים בין הגויים עובדי-האלילים יבויש. נראה היה לעובדי האלילים כאילו אלילי בבל חזקים יותר מאלוהי ישראל. מסיבה זו התחנן דניאל לפני אלוהים שיפעל לטובת ישראל, ירושלים והמקדש, לא מפני שעם ישראל ראויים לכך, אלא בגלל שאלוהים רב חסד, והמוניטין שלו עומד בסכנה.

דניאל סיים את תפילתו בהביאו בקשות רבות לפני כסא אלוהים. הוא ביקש מאלוהים לשמוע, לסלוח, להקשיב ולעשות. לבסוף, הוא התחנן לפני אלוהים לא להשתהות. בקשה אחרונה זו מרמזת מדוע התפלל דניאל תפילת תשובה כה עזה באותה עת. באחת מנבואות ירמיהו (כ”ט 10-14) שקרא דניאל הכריז אלוהים שהוא ישים קץ לגלות כאשר עם ישראל יקרא אליו, יתפלל וידרוש אותו בכל לבבו. ביודעו שהמועד לסיום הגלות עומד בפתח, דניאל פחד שמא אלוהים  ידחה את סיומה אם לא יקראו אליו היהודים בתפילות תשובה. על-מנת למנוע כל דחייה, דניאל החל לעשות את הדבר היחידי שיש ביכולתו לעשות שיכול לשים קץ לגלות, להתפלל.

תגובת אלוהים לדניאל (שם, פסוקים 20-27) טרם סיים דניאל את תפילתו שלח אלוהים את המלאך גבריאל לקטוע אותו. גבריאל הופיע לפני דניאל בשעת תפילת מנחת-הערב (בין שלוש לארבע אחה”צ). אלוהים שלח את גבריאל על-מנת שישכיל את דניאל בינה בנוגע לחזון בפרק ח’. למרות שחלפו שלוש-עשרה שנים מאז שהתגלה חזון זה לדניאל, הוא עדיין ניסה להבין אותו כראוי. המחשבה שהטרידה את דניאל הייתה: אם גלות בבל אכן תימשך שבעים שנה, ואם שבעים שנים אלה מתקרבות אל קיצן, מדוע תיאר אלוהים  בחזון המתועד בפרק ח’ את ענישת ישראל כממשיכה למשך שנים רבות בעתיד? נראה כי החזון גרם לדניאל לחשוש שמא אלוהים ידחה את קץ הגלות. חשש זה הוא שהניע את דניאל לתפילת תשובה עזה כל כך.

גבריאל עמד לשים קץ למבוכתו של דניאל על-ידי מסירת התגלות חדשה מאלוהים. העובדה שגבריאל נבחר למסור התגלות זו ראויה לציון, מכיוון שהוא המלאך המעורב בחזון שגרם לדניאל את הבלבול מלכתחילה. ההתגלות החדשה תבהיר כי למרות שאלוהים ישים קץ לגלות בבל הנוכחית בקרוב, הוא ימשיך לייסר את עמו ישראל למשך זמן רב בעתיד. הגלות היא רק חלקו הראשון של זעם אלוהים  כלפי ישראל, אחרית הזעם תבוא לאחר הגלות. מכאן שאלוהים ריבון על גורל עם ישראל. הסיבה שאלוהים  ראה לנכון לשלוח את גבריאל עם התגלות זו היא העובדה שדניאל היה “חמודות” בעיני ה’. משמעות המילה “חמודות” היא ‘יקר ערך.’ גבריאל הפציר בדניאל לתת את מלוא תשומת ליבו להתגלות, מפני שהיא תיתן לו הבנה של החזון בפרק ח’.

ההבטחה והעת לביאת המשיח (שם, פסוקים 24-27) בהתגלות החדשה המתועדת בקטע זה מסביר אלוהים שהוא יוסיף לייסר את ישראל לפחות עוד שבעים שבועים של שנים אחרי תום גלות בבל. כפי שצוין לעיל, קטע זה כולל את הנבואה היחידה בתנ”ך הנותנת את המועד המדויק להופעת המשיח בישראל. על-מנת להבין את הנבואה כהלכה, עלינו להבין מספר נתונים: • נבואה זו מתייחסת לעמו של דניאל ולעיר קודשו; משמע, עם ישראל ולירושלים.

נבואה מתייחסת לפרק זמן של 490 שנים. גבריאל אמר כי שבעים שבועים (שבעים פעמים שבעה, או בקיצור 490) נחתכו על ישראל וירושלים בידי אלוהים, כלומר, 490 יחידות זמן. בכמה זמן מדובר? האם מדובר ב-490 שנים, 490 ימים, 490 שבועות או 490 חודשים? כל הפרשנים (כולל הפרשנים היהודיים, כגון רש”י והגאון מוילנה) תמימי דעים שהמילה “שבוע” פירושה 7 שנים. את השימוש הזה למילה שבוע ניתן למצוא בבראשית כ”ט 27-28, שם פעמיים מכונות 7 השנים שיעקוב עובד כדי לקבל את רחל “שבוע”. גם בכתבים היהודיים ניתן למצוא את המילה שבוע במשמעות של 7 שנים, בעיקר בהקשר של שנת שמיטה (מסכת סנהדרין צ”ז, א; פסחים י”ב, א).

פרק הזמן היחיד המתאים באופן היסטורי הוא 490 שנים. על-פי הנבואה, המשיח יופיע בישראל לפני סוף 490 יחידות הזמן. כפי שנראה מאוחר יותר, 490 יחידות הזמן החלו בשנת 445 לפנה”ס. שום דבר מיוחד לא התרחש בישראל לאחר 490 ימים (כשנה ושליש השנה), 490 שבועות (כתשע שנים וחצי) או 490 חודשים (כ-41 שנים) אחרי 445 לפנה”ס. בנוסף לכך, לשבעים שבועים של שנים יש משמעות מיוחדת ליהודים. אלוהים חילק את לוח השנים לפרקי זמן של שבע שנים, כאשר כל שנה שביעית היא שנת שמיטה (ויקרא כ”ה 3-9). גלות בבל ארכה שבעים שנה מכיוון שעם ישראל הפר שבעים שנות שמיטה לאורך 490 שנים (דברי-הימים ב’ ל”ו 21). דניאל עצמו חשב במונחים של שנים בהקשר של נבואה זו (ט’ 1-2).

• נקודת ההתחלה של 490 השנים (פס’ 25). גבריאל ציין שנקודת ההתחלה תהייה הוצאת צו לבנות מחדש את ירושלים עם “רחוב וחרוץ”. ממבט ראשון מהווה הכרזה זו בעיה, מכיוון שמלכי פרס ומדי הוציאו מספר צווים שונים לבניית חלקים שונים של ירושלים. הצו הראשון יצא מאת כורש בשנת 538 או 537 לפנה”ס; השני יצא מאת דריוש בשנת 519 לפנה”ס; השלישי מאת ארתחשסתא בשנת 458 לפנה”ס; והרביעי מאת ארתחשסתא בשנת 445 לפנה”ס. לאיזה מבין הצווים לעיל התייחס גבריאל  בדניאל ט’ 25? כדי שנוכל לענות על שאלה זו, יש לבדוק תנאי לגבי הצו: כאמור, הצו יאפשר בניית רחוב וחרוץ. המילה “רחוב” מתייחסת לרחבה פתוחה בתוך שערי העיר (דברי הימים ב’ ל”ב 6) – אזור שהיווה את מרכז חיי העיר.

אך לעיר אין שערים אם אין לה חומה, ומכאן שבניית “רחוב” מחייבת בניית חומה. המילה “חרוץ” מתייחסת לתעלת מגן, או חפיר, המשמשת כחלק ממערך ההגנה של העיר. בזמן העתיק היה מקובל לחפור תעלה עמוקה סביב חומות העיר כאמצעי הגנה. מכאן שבניית חרוץ, או תעלת מגן, מחייבת בניית חומות ומערך הגנה. הביטוי “רחוב וחרוץ” הוא בעצם מושג המציין בניית מערך הגנה סביב העיר (כולל חומה עם שערים וחפיר). לאור זאת ניתן להסיק שהצו בדניאל ט’ 25 מדבר על ביצורה של ירושלים כתנאי. תנאי זה מהווה מבחן שניתן ליישם לגבי ארבעת הצווים שהוציאו מלכי פרס ומדי המוזכרים לעיל ולדעת על איזה מהם מדוברי. כך נדע לאיזה מהם התכוון גבריאל:

המבחן הינו: אילו מבין הצווים התירו בניית חומת מגן וחפיר סביב ירושלים? הצווים שהוציאו כורש (538 או 537 לפנה”ס), דריוש (519 לפנה”ס) וארתחשסתא (458 לפנה”ס) לא עומדים במבחן זה. חומות ירושלים לא נבנו כתוצאה מאף אחד משלושת צווים אלה. בשנת 445 לפנה”ס שמע נחמיה שחומות ירושלים עדיין הרוסות (נחמיה א’ – ב’). יתר על כן, מאורע שאירע מספר שנים לאחר שיצאו צווים אלה סותר מעל לכל ספק את האפשרות שחומות ירושלים כבר ניבנו. זמן מה לאחר שהוציא ארתחשסתא צו בשנת 458 לפנה”ס, היהודים בארץ ישראל החלו לבנות את חומות ירושלים על דעת עצמם, אך לא השלימו את המלאכה מכיוון שאויביהם כתבו מכתב למלך ארתחשסתא (עזרא ד’ 8-16).

מכתב זה הזהיר את המלך שאם היהודים יבנו את חומות העיר הם ימרדו בו. בתגובה למכתב זה, ציווה ארתחשסתא על עבודת הבנייה להיפסק לאלתר. לא ניתן היה להמשיך בבנייה עד שהמלך יוציא צו חדש המאפשר זאת. (יש לציין שארתחשסתא השאיר פרצה להוצאת צו נוסף שיאפשר את המשך בניית החומות. חוקי פרס ומדי היו חוקים בל-יעברו, כך ששום מלך לא יכול היה לבטל צו שניתן על-ידו או אחד מקודמיו. לאור זאת, אם אחד משלושת הצווים הקודמים היו מתירים ליהודים לבנות את חומות ירושלים, לא יכול היה ארתחשסתא להוציא צו האוסר על בניית החומות.

העובדה שצו כזה אכן יצא מלפניו שוב מהווה עדות לכך ששלושת הצווים המוקדמים יותר לא התירו את בניית חומות ירושלים. מכאן שהצו בדניאל ט’ 25 לא היה הצו של כורש (538 או 537 לפנה”ס), דריוש (519 לפנה”ס) או ארתחשסתא (458 לפנה”ס), אלא צו ארתחשסתא שניתן לנחמיה בשנת 445 לפנה”ס (נחמיה א’-ב’). על-כן, נקודת ההתחלה של 490 שנות הנבואה בדניאל ט’ הייתה חודש מרץ של שנת 445 לפנה”ס על פי הספירה הלועזית (נחמיה ב’ 1-8).

• כמו כן מצוין הזמן בו יהיה המשיח בארץ (פס’ 25). גבריאל אמר שבין הוצאת הצו ועד “משיח נגיד” יעברו ששים ותשעה שבועים של שנים (ששים ותשע כפול שבע הם 483 שנים). במלים אחרות, 483 שנים אחרי 445 לפנה”ס יהיה המשיח בעולם. (גבריאל חילק את ששים ותשעה השבועים לשתי תקופות: שבעה שבועים [49 שנים] ועוד ששים-ושניים שבועים [434 שנים]. חוקרים רבים סבורים שחלוקה זו נועדה לציין שבניית ירושלים תושלם ארבעים ותשע שנים אחרי הצו בשנת 445 לפנה”ס. הבנייה ארכה זמן כה ארוך מכיוון שהיהודים נתקלו בהתנגדות רבה למפעל הבנייה [נחמיה ד’; ו’ 1-ז’ 4].

חומות העיר אכן נבנו בעת מצוקה, כפי שחזה גבריאל.) כאשר אנו מחשבים פרקי זמן המבוססים על המידע שנתן גבריאל, עלינו לזכור שבזמן העתיק נחשבה כל שנה כאורכת 360 ימים. עמי הודו, פרס, בבל, מצרים, יוון, איטליה, מרכז אמריקה וסין השתמשו כולם בלוח שנה המבוסס על שנים בנות 360 ימים. התנ”ך משתמש באותה שיטה (בראשית ז’ 11, 24; ח’ 4 – חמישה חודשים הכילו 150 ימים). אם כן, 483 השנים מאז צו ארתחשסתא יסתכמו ב-173,880 ימים (483 שנים כפול 360 ימים). לדברי גבריאל, החל מצו ארתחשסתא במרץ, 445 לפנה”ס, הוספת 173,880 ימים תביא אותנו לזמן המדויק בו קרה דבר מה משמעותי בחיי המשיח על הארץ. הרי התשובה היא שנת 32 לספירה.

בנבואה בדניאל פרק ט’ מצויין שאחרי שיעברו 483 השנים, “יכרת משיח ואין לו” (פס’ 26). המילה “יכרת” שימשה לתיאור עונש מוות (ויקרא ז’ 20, 21, 25, 27) ולעיתים במובן של מוות אלים (שמואל א’ י”ז 51; עבדיה 9; נחום ג’ 15). במקרה זה היא מתייחסת לעובדה שעל המשיח יגזר עונש מוות אלים. הביטוי “ואין לו” פירושו שכאשר ימות המשיח, לא יהיה לו כל אשר הוא ראוי לו מתוקף היותו משיח. כמשיח, הוא ראוי לעטרת מלכות מזהב ואבנים יקרות, אך במקום זאת הוא ימות מוות אלים. בנוסף חשוב לציין בהקשר של נבואת דניאל פרק ט’ הוא כי ירושלים והמקדש יחרבו לאחר תום 483 שנות הנבואה הראשונות (פס’ 26).

מכיוון ש483 שנים אלה תמו בשנת 32 לספירה, העיר והמקדש עתידים היו להיחרב אחרי שנת 32 לספירה – אחרי שהמשיח ימות מוות אלים. כך שלמרות שגבריאל ניבא לא מכבר את בנייתם של ירושלים והמקדש מחדש אחרי גלות בבל (נבואה שללא ספק עודדה את דניאל), הוא ניבא גם חורבן נוסף שלהם לאחת כמה מאות שנים (נבואה שבוודאי לא שימחה את דניאל).

נבואה זו מאשרת את העובדה שאלוהים  לא יסיים לייסר את ישראל עם תום גלות בבל, והיא תעזור לדניאל להבין מדוע החזון בפרק ח’ ניבא סבל עבור עם ישראל לעוד מאות שנים בעתיד. העובדה שירושלים והמקדש יחרבו לאחר שיכרת המשיח מעידה שחורבן עתידי זה הוא עונשו הריבוני של אלוהים על ישראל על שדחתה והרגה את המשיח בבואו. ואמנם, הרומאים החריבו את ירושלים בשנת 70 לספירה, כשלושים-ושמונה שנים לאחר 32 לספירה.

לסיכומו של עניין בנבואת דניאל שתי דרכים לדעת את מועד בואו של המשיח. א. בעזרת החישוב המדויק שנתן המלאך גבריאל. ב. אם נתעלם מהחישוב המדויק שנתן המלאך גבריאל, נוכל להתרכז בגבולות הזמן ששמה הנבואה עצמה על ביאת המשיח, מרגע בניית ירושלים ועד חורבן בית המקדש שכאמור כיום ידוע לנו שנחרב בשנת 70 לספירה, היה על המשיח להגיע ולמות מוות אלים. בדיוק בפסח שנת 32 נהרג במוות אלים ע”י צליבה אותו אחד שכל נבואות התנ”ך מעידות על משיחיותו – ישוע בן-דוד (או “ישו” בשפת הרבנים).

דניאל שהיה אחד מאנשי אלוהים הצדיקים ביותר בתנ”ך, היה מהצעירים שהוגלו בראשונה לבבל, כמעט עשרים שנה לפני חורבן בית המקדש בשנת 586 לפני הספירה. כעת הוא אדם זקן שבילה את רוב שנות חייו בגלות בבל. לאחר שקרא בספר ירמיהו שהנביא מנבא שגלות יהודה בבבל תארך שבעים שנה (ירמיהו כט), הוא ידע ששבעים השנה אמורות להסתיים בקרוב, כי הוא הוגלה כמעט עם תחילתם בשנת 604 לפני הספירה. לכן הוא התמסר לתפילה קורעת לב וצום, בתחינה לאלוהים לרחם על עמו המפוזר ולהשיבו לארץ המולדת.

הפסוקים הבאים בדניאל ט (4-19) מכילים את אחת מהתפילות העמוקות של חזרה בתשובה בכול התנ”ך. אני מעודד אותך לעצור כאן לרגע ולקרוא את התפילה הזאת של דניאל ולהתוודות בקול רם בזמן שאתה קורא, בעודך שם לב לתמונה הגדולה: עם ישראל חטא בצורה כל כך מצערת נגד אלוהים שהיה עליו לשפוט את עמו קשות עם עונש של הרס בית המקדש והוצאת העם מארצו לגלות. הייתה זו טרגדיה לאומית שאין באפשרותנו לדמיין בחברה המודרנית של היום, שרשרת של אירועים כל כך נוראים שהביאו לידי אשמה, בושה וכלימה בלתי רגילות לעם ישראל.

זו הסיבה שדניאל זעק לאלוהים בכאלה כאבים ושברון לב. הוא התפלל עבור הייעוד של עמו. הוא התפלל שאלוהים ישקם כליל את בית המקדש ואת העם – ויחד עם זאת כול תפילותיו התמקדו בירושלים. (שים לב לתיאור של הווידוי שלו בתפילה בפרק ט פסוק 20, “וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר, וּמִתְפַּלֵּל, וּמִתְוַדֶּה חַטָּאתִי, וְחַטַּאת עַמִּי יִשְׂרָאֵל; וּמַפִּיל תְּחִנָּתִי, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהַי–עַל, הַר-קֹדֶשׁ אֱלֹהָי.” ז”א בית המקדש על הר הבית בירושלים.) בעודו מתפלל וצם התגלה בפניו המלאך גבריאל – היה זה עסק רציני, בלשון המעטה, ואמר לו:

דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה. בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר, וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד–כִּי חֲמוּדוֹת, אָתָּה; וּבִין, בַּדָּבָר, וְהָבֵן, בַּמַּרְאֶה.  שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן, וּלְהָבִיא, צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא, וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. דניאל ט 22-24. חשוב להבין את המשמעות המלאה של המאורע. דניאל היה כל כך מכובד בעיני מלכות השמים שאלוהים שלח את המלאך האדיר גבריאל (ראה דניאל ח 15-27) בשליחות אישית לדניאל, כדי לתת לו את אחת מהנבואות המשמעותיות ביותר שמופיעות בתנ”ך.

נאמר זאת בשפה מדוברת: “דניאל, אתה מתפלל עבור התקופה של שבעים השנים ומשתוקק לשובו של עמך לארצו ולבניית בית המקדש מחדש. אך אני מביא לך מידע שהוא מעל ומעבר לבקשתך ומספר לך על תקופה של שבעים כפול שבע שנים (שבוע של שנים = 490 שנים), תקופה בה תיעשה הכפרה הסופית, תקופה חשובה אף יותר מבית המקדש והעם. אני מדבר אליך על עידן המשיח!” כדי לתת פרספקטיבה של היהדות המסורתית לפרק הנ”ל הבה ונשמע את פרושו של רש”י: “שבועים שבעים נחתך. על ירושלים מיום חורבן ראשון בימי צדקיהו עד שיהיה בשניה : לכלא הפשע ולהתם חטאת.

שיקבלו ישראל את גמר פורענותם בגלות טיטוס ושעבוד וכדי שיכלו פשעיהם ויתמו חטאתם ויתכפר עוונותם כדי להביא עליהם צדק עולמים : ולמשוח (עליהם) קדש קדשים. הארון והמזבחות וכלי הקודש שיבואו להם ע”י מלך המשיח. ומנין שבועים ארבע מאות ותשעים שנה, גלות בבל ע’ (שבעים שנה) ובית שני ת”ך (ארבע מאות ועשרים שנה)”: שים לב שרש”י אומר שהנבואה הנ”ל מדברת על זמן של שיקום ובנייה שיגיע “על ידי מלך המשיח,” כך שנקודת הראות המשיחית של הנבואה הזאת אינה רק של האמונה המשיחית, אלא גם של רש”י.

ההבדל הוא שלמאמינים המשיחיים יש בסיס לפרש את דניאל ט 24-27 במונחים משיחיים, ז”א שהמשיח מת עבור חטאי העולם במשך הזמן שדניאל מתאר בקטע הנ”ל, בעוד שרש”י רק מוסיף את ההתייחסות למשיח בסוף הקטע, מבלי להסביר.167 הדבר מתבהר עוד יותר כאשר קוראים את פרוש רש”י לדניאל ט 26: “ואחרי. אותן שבועים : יכרת משיח. יהרג אגריפס מלך יהודה שהי’ מושל בימי החורבן : ואין לו. כמו ואיננו : משיח. אינו אלא ל’ שר וגדול : והעיר והקדש. והעיר והמקדש : ישחית עם נגיד הבא. עליהם הוא טיטוס ואוכלוסיו : וקצו בשטף. וסופו לקללה ואבדון שישטיף כח מלכותו ע”י משיח : ועד קץ מלחמ’. גוג תהא העיר : נחרצת שוממות. חרץ של שוממות:” הבה ונבדוק כמה מהערותיו הנ”ל של רש”י.

ראשית, הוא מייחס את “המשיח” לאגריפס מלך יהודה, “שהיה מושל בימי החורבן” (חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, בערך 40 שנה אחרי מותו של ישוע).

שנית, ניתן להבין מפירושו שחורבן העיר ובית המקדש הוא אותו החורבן שנעשה על ידי הגנרל הרומי טיטוס. עליו אמר ההיסטוריון הנריך וו. גוגנהיימר שהמשיח יפוצץ את כוח מלכותו. שלישית, הוא שוב מתייחס למלכות האלוהים שתבוא בעוצמה דרך המשיח, אך שוב ההערה היא רק תוספת מבלי להוסיף הסבר. במילים אחרות, ההתייחסות של רש”י למשיח אינה קשורה לטקסט המדבר על המאורעות שמסתיימים במאה הראשונה לספירה. וזהו בדיוק הזמן שישוע, המשיח האמיתי, אכן בא דרך עמנו ושכן בתוכו, מת וקם לתחייה, ובכך סיפק את הכפרה הסופית עבור האנושות. תמוה שרש”י הכיר בהתייחסות המשיחית בנבואה הנ”ל אך לא ראה את הנבואות המשיחיות שהקטע מכיל.

במהדורה של סטון הוא מוסיף הערה למילה “משיח” בדניאל ט 26 ובכך מסכם את פרוש רש”י לפרק כאשר הוא אומר שאגריפס היה המלך היהודי האחרון, בסוף עידן בית המקדש השני. לאחר מותו, “הנגיד” בנבואה של דניאל, שהוא טיטוס הרומאי, ציווה על חורבן המקדש שלא יבנה שוב עד עידן המשיח שיבוא אחרי מלחמת גוג ומגוג.

לכן רש”י אכן חשב שהנבואה מצביעה על תקופת הבית השני, אך הוא הרחיק לכת לעתיד באשר להתמלאות הסופית של הנבואה. למרות גאוניותו של רש”י כפרשן דגול של התנ”ך והתלמוד, עלינו להודות שחסר לפירושו כאן אחדות ובהירות. כול זאת מודגש בהערה שלו בסוף דניאל 27: “…ועד כלה ונחרצה תתך על שומם. ותתקיים ממשלת השקץ עד יום אשר תתך עלי’ כלה ונחרצה הנגזור עליה בימי מלך המשיח :” שוב אנו רואים פה שרש”י רואה שהנבואה של דניאל מצביעה בסופו של דבר למשיח ומלכותו, אך באופן שמנותק לחלוטין מלוח הזמנים המופיע בקטע. הדבר כמעט דומה לספירה לאחור של שליחת טיל לחלל, כאשר עיני כול הנאספים נשואות בציפייה גדולה לטיל העומד להישלח. ואז כשהאש כבר בוערת בתחתית והמספר האחרון מוכרז…הטיל אינו עוזב את עמדתו עוד אלפים שנה. משהו אינו נכון בתמונה הזאת.

בכול זאת פירושו של רש”י הוא כזה: הוא מסביר כיצד כול הדברים עליהם מנבא דניאל מתגלים ומסתיימים בפרק זמן של דור אחד אחרי זמנו של ישוע עלי אדמות –  “ונחרצה הנגזור עליה בימי מלך המשיח.” – שעל פי המסורת היהודית עדיין לא ארע, כבר אחרי אלפיים שנה. מקרה מעניין הוא רחמיאל פריילנד, יהודי משיחי מלומד ידוע, שהפך להיות מאמין בישוע בעזרת פירוש רש”י על דניאל 24-27. רחמיאל גדל בבית יהודי-חרדי בפולין, וכמעט מצא את מותו בשואה לאחר ששרד ייסורים גדולים ורעב במנוסתו מארץ מולדתו.170 בעודו נער הקדיש זמן רב בקריאה וחקירת התנ”ך בחיפוש אחר האמת.

כאשר קרא את פירוש רש”י לקטע הנ”ל בדניאל, מחשבה עברה בראשו שרש”י אכן דיבר על הזמן הנכון אך המשיח שלו אינו המשיח הנכון – הנבואה אינה מדברת על המלך אגריפס שייכרת ואיננו, אלא על ישוע. מחשבתו מאוד הגיונית כי הרי למותו של המלך אגריפס לא היה משמעות רבה בכול הנוגע למטרתו הנצחית של אלוהים עבור עמו ישראל, ולא בקשר לעתיד של העם היהודי, העיר ירושלים או בית המקדש. לעומת זאת למותו של ישוע הייתה השפעה על העולם כולו.

וכפי שדניאל ניבא, בגלל שעמנו לא הכיר בו (מבחינה לאומית כעם) נחרב בית המקדש. לאור הדברים הללו, ההתגלות של המלאך גבריאל לדניאל מאוד ברורה, כפי שנראה בטענות של הפרקים הבאים. במידה ואתה טוען שאפילו אם יש משהו מהאמת בתשובתי לטענה שלך, בכול זאת אתה אינך מקבל את הפירוש שלי שהמילה משיח בפסוק 26 בדניאל ט מתייחסת ל”המשיח” כי אין את ה הידיעה לפני המילה משיח, ולכן זה רק מישהו משוח כפי שמופיע בכול מקום אחר בתנ”ך, אני בעצם מסכים איתך באופן בסיסי. אך אני ומאמינים משיחיים אחרים אינם היחידים שמוסיפים את ה הידיעה למשיח בפסוק הנ”ל. למעשה התרגום היהודי העתיק של השבעים גם הוא מתרגם אותו ל”המשיח”, והתרגום היהודי המסורתי החדיש ביותר לאנגלית – הוצאת סטון, גם הוא נותן את הפירוש “המשיח” במקום רק משיח. כי לפעמים בדקדוק העברי לא מוסיפים את ה הידיעה גם כאשר מתכוונים לכך.

כך שלא מדובר פה רק במישהו משוח אלא משוח מסוים. כמה מהמתרגמים, גם יהודים מסורתיים וגם משיחיים, חושבים שכדי לבטא את הדעה הזאת בצורה הטובה ביותר עליהם להוסיף את ה הידיעה לנושא המסוים. שנית, ביהדות המאוחרת משתמשים במילה משיח גם כשמתכוונים למשיח, כמו במקרה של הרבי מלובביץ’ שהמודעה שלו מתנוססת ברחבי הארץ וכתוב עליה “רוצים משיח עכשיו” – כמובן שמתכוונים ל”המשיח”.

אני מסכים שהפסוק נתון לפירושים כדי להצדיק את התרגום ל”המשיח”, אך אין זאת אומרת שהתרגום הזה שגוי. נהפוך הוא, הפסוק מדבר על מותו של המשיח, לכן הפירוש המשיחי שלנו מוצדק (ראה פרטים נוספים על כך בהמשך בפרק 4.19). פירוש פשוט יכול להיות משיח או המשיח השורה התחתונה היא שהפסוק הזה מנבא על מותו המכפר של המשיח, וניתן לסלוח למאמינים המשיחיים שביקשו להדגיש את המשמעות הזאת בצורה ברורה יותר מאשר הייתה כוונת דניאל, כי דניאל דיבר על לא אחר מאשר “מלך המשיח”.

אולי גם יעניין אותך: