פסח – הסיפור האמיתי

“שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים תִּקָּחוּ; וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם; וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם; וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ; אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ; וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ; וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה;

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה; וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות י”ב:ה-י”ג)

 

 

 

חג הפסח הוא לב הליבה של התנ”ך וגם של הברית החדשה.
ומה יש במרכז החג? המון מוות, והרבה מאוד דם; של שה תמים בעיקר.

אבל על מנת להבין את החג כראוי, אנחנו צריכים להבין את הנרטיב של השה בתנ”ך כראוי.

ראשית, הזבח; קורבן השה.

משה דורש מפרעה לשחרר את עם ישראל, פרעה מסרב וחוטף בראש, וחוזר חלילה. ואז מגיעה מכת המחץ. מכת הבכורות. מוות:

“וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה” (שמות י”ב:י”ב)

באופן חד פעמי, אלוהים מתכוון לעבור ולשפוט את מצריים. מצריים, האימפריה הענקית והמפחידה. כל הטכנולוגיה המצרית, הפירמידות, הפוליטיקה והצבא העצום של מצריים. כל אלו, ממש לא מעניינים את אלוהים. הוא מתכוון להיכנס בהם כמו סכין בחמאה. הוא הולך לשחרר עליהם את העוצמה האדירה והחזקה ביותר בעולם.

אבל מה, אם הבית שלכם מכוסה בדמו של השה התמים, אז אתם מוגנים. לא יעונה לכם כל רע.

 

 

לאדם המערבי החושב והנאור, כל הקטע הזה עלול להישמע קצת כמו אגדת עם הזויה, בדומה לערפדים שמפחדים משום.

אבל אם נבאר את הסיפור בקונטקסט התנ”כי שלו, נבין שלא מדובר בסתם אגדה אורבנית. אלא שמדובר במוטיב מרכזי שרץ כחוט השני לכל אורכו של המקרא, והוא נועד ללמד פואנטה ממש חשובה, גם את עם ישראל, וגם אותנו כיום.

קודם כל, בואו ונקפוץ עוד קצת אחורה. בראשית כ”ב. עקדת יצחק. אלוהים דורש מאברהם להקריב את בנו:
“קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ” (בראשית כ”ב:ב)
תקריב לי את בנך יחידך. לאוזן המודרנית זה בוודאי נשמע מטורף ולא שפוי. ובעוד על עקדת יצחק הרחבנו בלינק הבא. מה שחשוב זה לקחת מפה את אחת הפואנטות שהבינו בני ישראל: העקרון המקראי הכפול, שחייו של כל בכור, שייכים לאלוהים. ושכל בני האדם נמצאים בחוב עצום מול אלוהים, עקב כך שאנחנו חוטאים לאלוהים, וחוטאים אחד כלפי השני.

 

אברהם כנראה לא לגמרי הבין מה ולמה, אבל הוא כן בטח באלוהים ולכן בחר לציית באמונה. הוא עמד ללמוד, וללמד אותנו; משהו חדש. יכול להיות שאברהם קיווה שאלוהים מאוחר יותר יקים את יצחק מן המתים, אבל לבנו יצחק הוא אמר:

“וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה; וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו” (בראשית כ”ב:ז-ח)

מה שבטוח, אברהם היה מפוחד ומבולבל. אבל אחרי שראה את אלוהים פועל בחייו בכלכך הרבה דרכים, הוא בחר להמשיך ולציית, מתוך אותה אמונה.

 

 

 

אם במציאות הגשמית כשאנחנו עוברים על חוקים עלינו להישפט ולשלם קנס, כך גם במציאות הרוחנית. לכן, בגלל חטאינו, אנחנו בחוב מול אלוהים.
אבל רגע, אלוהים לא יכול פשוט לשכוח ולסלוח על כל חטאינו? ממש לא. זה יהיה חוסר צדק. תחשבו על זה, נניח שמישהו גנב מאיתנו. איך היינו מרגישים אם כבוד השופט היה אומר לגנב: “אני רואה שאתה מראה חרטה, זה מספיק טוב בשבילי. אז עזוב, חפיף, הכל בסדר, נסלח ונשכח כאילו שום דבר לא קרה.” זה יהיה משפט מעוות. נרגיש שהצדק לא יצא לאור. לא רק שיש לגנב חוב כלפינו, אלא שהוא גם קלקל את מערכת היחסים שלו איתנו.

גם בעולם הרוחני, החטאים שלנו מקלקלים את מערכת היחסים שלנו, לא רק עם חברים, אלא גם עם אלוהים. ועל חטאים, מישהו חייב לשלם. אם הגנב לא ישלם, אז החברה תשלם. כי אם השופט ישחרר את הגנב לחופשי סתם ככה, אז שני דברים קורים. ראשית, השופט בעצם אומר לך, “אתה והרכוש שלך, לא באמת חשובים”. שנית, הגנב לא ישנה את דרכיו, אלא שוב יצא לגנוב. זאת אומרת, שאם הגנב לא ישלם על חטאיו, אנחנו נשלם על חטאיו.
ככה גם בעולם הרוחני, לחטאים שלנו יש מחיר. מחיר שמישהו חייב לשלם.

 

 

בתור בריאתו של אלוהים, אנחנו נהנים, מנצלים ואפילו הורסים את הבריאה של אלוהים, ואפילו להגיד לו תודה אנחנו בקושי טורחים. בנוסף, אנחנו לא אוהבים את רענו כמונו, אלא פוגעים ודורכים על בני אדם אחרים; יוצרים מריבות, שנאה ומלחמות, עם בני אדם אחרים; שגם אותם ברא אלוהים. לכן, בעולם הרוחני, לכולנו יש חוב ענק מול אלוהים.

אבל, יש גם בשורה טובה, גם מוצעת לנו חלופה; דרך ליישוב החוב וקבלת סליחה. ברגע האחרון אומר אלוהים לאברהם:

“וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי; וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ” (בראשית כ”ב:י”ב-י”ג)

 

 

 

 

הקרבת קורבנות, תמיד סימלה את הדרך האנושית לומר תודה. תודה לכוח העליון שמעלינו: “הנה אלוהים, אני מקדיש לך מהרכוש שלי”.
לכן קין והבל העלו קורבן, לכן נוח העלה קורבן, ולכן אברהם הקריב קורבן.

עכשיו, אברהם גם למד כי הקורבן, מהווה חלופה. מותה של חיה תמימה במקום של בנו יצחק.

אבל הנה משהו מעניין בסיפור עקדת יצחק. אם על בני ישראל, ציווה משה להקריב שה תמים וצעיר בן שנה. לאברהם, אלוהים לא שלח שה, שכזכור אברהם אמר ליצחק שיקבל, אלא אַיִל, כבש שכבר דיי מבוגר.

אז איפה השה המכפר? אליו עוד נחזור בהמשך.

 

 

 

בואו נחזור ליציאת מצריים:

“וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר” (שמות י”ב:כ”ב). לא תצאו מפתח הבית? במילים אחרות, המשפט והמוות לא מגיעים רק על המצרים, אלא על כל התושבים. אף אחד מבני ישראל לא קדושים, צדיקים או טהורים. מלאך המוות המשחית דורש להוציא משפט מוות, על כולנו. לכן, נדרשה פעולה מתוך אמונה, גם מבני ישראל. האמונה שאלוהים הוא זה שיספק את הקורבן שיהווה החלפה, כדי שמלאך המוות יפסח עלינו.

באותו הלילה, בכל בית בארץ מצרים; ישראלי או מצרי, או שמלאך המוות היה הורג את הבן הבכור שלך, או, שהוא היה פוסח עליו, כי ראה את דמו של השה שכבר הושחת במקומו. עקרון החלופה.

 

 

אלוהים חושף בפנינו מפגש בין שני עולמות שונים. העולם הפיזי והעולם הרוחני. מבחינה פיזית, אלוהים הולך לגאול ולהושיע את בני ישראל מעבדות פיזית במצרים. אבל זה לבד, ממש לא הולך להספיק. הוא הולך להפריד ולברור לו את אלו שבאמת מאמינים. כאן אנחנו מקבלים הצצה גורלית גם אל תוך העולם הרוחני, אלוהים גואל ומושיע את המאמינים בו, בעזרת, דמו המכפר של השה התמים.

במצרים, היו גם מצרים שהתחילו להאמין באלוהי ישראל, ולכן מרחו בוודאי גם הם את דם השה על בתיהם, ןמאוחר יותר, זכו לצאת עם בני ישראל גם הם: “וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם.” (שמות י”ב:ל”ח) דם השה, כיפר לא רק עבור המאמינים בקרב ישראל, אלא גאל גם את הגויים שהאמינו באלוהי ישראל. לא כי הם התגיירו, וגם לא כי מישהו שם נישק מזוזת. אלא כי האמינו באלוהי ישראל, ונתנו לדמו של השה, להגן עליהם.

 

 

 

באותו הלילה, בעוד מחוץ לחלון, ההורים שסירבו להאמין; צרחו ויללו את מותי בכורם, היו אלו המשפחות, בעיקר מבני ישראל, שישבו סביב השולחן, וידעו: אלוהים הציע וקיבל את החלופה, מותו של השה התמים.

בדיוק באותו האופן, כיום, במימד הרוחני; המשפט והמוות הם על כולנו, זה שאתה יהודי, לא מקנה לך כפרה וסליחת חטאים אוטומטיים, אתה עדיין זקוק להגן על עצמך בעזרת דמו של השה. עקרון החלופה.

 

 

בברית החדשה, ישוע, לקראת מותו, חוגג עם תלמידיו את הפסח. אבל ישוע בוחר להתייחס לעולם הרוחני, אליו הייתה לנו הצצה אליו קודם לכן:

“כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים בְּאָמְרוֹ: “קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי.” לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: “שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית הַחֲדָשָּׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.” (מתי כ”ו:26-28)

לחם הפסח; המצה, על השולחן. היין, גם על השולחן. אבל אתם יודעים מה היה חסר על השולחן? שה הפסח היה חסר על שולחן הפסח, כי שם, הוא היה ליד שולחן הפסח.

כפי שבכריתת ברית סיני משה התיז את דמו של השה על מנת לטהר ולהכניס את עם ישראל אל תוך הברית, כך מבקש ישוע מתלמידיו לעשות כעת; “להתכסות בדמו”, בצורה סמלית. הוא, שה הפסח.

במצרים קיבלתם טעימה, רמז. ועד היום חגגתם את הסמל, היה לכם רק את הצל של הבאות. אבל היום, טוען המשיח, יש לכם את הדבר האמיתי. הלילה, ישפך עבורכם דמו של השה לו אברהם המתין, דמו של המשיח.

 

 

בברית החדשה, יוחנן המטביל הכריז על ישוע:

“הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם.” (יוחנן א:29)

ובפרק ג’:

“כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם” (יוחנן ג:16)

אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ? נשמע מוכר? אכן, שלוש פעמים בעקדת יצחק, אמר אלוהים לאברהם:

“אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ” (בראשית כ”ב:ב,י”ב,ט”ז)

אברהם, האיש ששמו נחשב לאבטיפוס של האמונה באלוהים, אפילו ממנו נדרש, באמונה, לקבל את עקרון ההחלפה. זאת הצהרה של אהבה אמיתית, שבאה לידי ביטוי לא רק בתיאולוגיה ומילים, אלא גם בפרקטיקה ומעשים: אלוהים החליף את בנו של אברהם, בבנו שלו.

 

 

אז לסיכום, מה זה אומר עליך כיום? זה אומר שאם אתה לא הרווחת את הכפרה בעצמך, שהרי אלוהים הוא זה שעשה את העבודה בשבילך. אז אין פה שום מקום לגאווה. לך, רק נותר לקבל זאת בליבך, באמונה.
אבל הפרי של אמונה שכזאת, בא לידי ביטוי בגישה שלך ובמעשים שלך כלפי אחרים. אם אלוהים הקריב וסלח לך; אדם חוטא. אז גם עליך לסלוח להקריב, למענם של חוטאים אחרים.

 

 

 

 

אולי גם יעניין אותך: