"וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃ וַיֵּרַע אֶל־יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ… וַיֹּאמֶר יְהוָה, הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ" (יונה ג 10, ד 1, 4).

על–אף שאיני בטוח אם יש קשר מכוון בין יונה פרק ד לקורות קין, בבראשית ד, בהחלט קיימים קווי דמיון בין הסיפורים. בשני המקרים, אלוהים חוקר אדם הכועס מאוד משום שנעשה חסד כלפי מישהו אחר. יתרה מכך, בשניהם, הכעס בא לאחר מעשה של ציות. מתוך ציות לאלוהים, יונה הטיף לאנשי נינווה וקין הקריב ליהוה מפרי האדמה.

למרות שהסיפור של יונה אינו מסתיים ברצח, ליבו הכועס חושף נטייה רצחנית, שכן הנביא באמת ייחל לכך שנינווה תושמד. אם יונה ד ובראשית ד מקושרים במכוון, אפשר לומר כי ישנה השלכה מדהימה נוספת להקבלה זו: מנקודת מבטו של אלוהים, יונה ואנשי נינווה הם אחים, דרך נח.

קריאת הפסוקים אודות יונה, גורמת לי לחשוב על פרשנותו של ישוע למצוה "לא–תרצח" בדרשה על ההר: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים 'לֹא תִּרְצַח', וְ'כָל רוֹצֵחַ חַיָּב לַעֲמֹד לְדִין'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַכּוֹעֵס עַל אָחִיו חַיָּב לַעֲמֹד לְדִין; הָאוֹמֵר לְאָחִיו 'רֵיק' חַיָּב לַעֲמֹד לְמִשְׁפַּט הַסַּנְהֶדְרִין; וְהָאוֹמֵר 'אֱוִיל' דִּינוֹ לָאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם" (מתי ה 21–22).

הפסוקים המתארים את כעסו של יונה על אלוהים, משום שהציל את אויביו, מזכירים לי את פרשנותו של ישוע בנוגע לאהבת הרע: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ'. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם, לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים" (פס' 43–45).

לאור כעסם ושנאתם של יונה וקין כלפי "אחיהם", אנו רואים כי פרשנותו של ישוע למצוות התורה אינה "התגלות חדשה" אלא "התגלות אמיתית". במילים אחרות, דברי ישוע חושפים את המשמעות האמיתית של המצוות "לא תרצח" ו"ואהבת לרעך כמוך". הדבר מראה כי ישוע אכן לא בא לבטל את התורה ואת הנביאים, אלא למלא אותם וללמד את תלמידיו לעשות את אותו הדבר על–ידי קבלת ונתינת אהבת האלוהים לזולת.