"וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד׃ אַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם־יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא־אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ" (ירמיה מו 27–28).
הפרקים האחרונים בספר ירמיהו נראים טראומטיים. רוב רובה של יהודה הוגלה לבבל והמעטים שנותרו החליטו, בניגוד לדבר אלוהים, לברוח מצריימה. כעת אלוהים עמד לשפוט גם את מצרים (ראו ירמיהו מ–מה). בעוד אנשי יהודה עומדים מול הצל ההולך וגדל של צבאות בבל, מן הסתם חרדה נפלה עליהם, כולל על ברוך בן נריה (ירמיהו מה). התחושה היתה כאילו אין לאן לברוח ואין מקום בטוח עלי–אדמות.
אך דווקא באותו גיא צל–מוות, ירמיהו הזכיר לעם כי יש מקום אחד בו יוכלו למצוא שקט, נחמה ומרגוע מפחדיהם: הבטחותיו הבלתי–מותנות של אלוהים. פרק מו 27 אינו אלא ציטוט מילה במילה של הבטחת אלוהים דרך ירמיהו קודם לכן, לכרות ברית חדשה עם ישראל (ראה ירמיהו ל 10); ירמיהו מו 28 רומז להבטחת אלוהים כבר בפי משה, לכריתת ברית חדשה (דברים ל 1, 4). חמושים בהבטחות האל, הדבר היחיד שאליו נזקקו ישראל בעוד הם מתמודדים עם פחדיהם המוצדקים, היה אמונה. אפילו אמונוה בגודל גרגר חרדל היתה מספיקה להם.
להתעדכן תדיר באירועים האקטואליים בישראל וברחבי העולם, עלול להוביל לא רק לייאוש אלא גם לפחד. יש הרגשה כאילו אין מקום בטוח עלי–אדמות. אך בדיוק כמו בתקופת ירמיהו, כך גם כיום; אלוהי ישראל הנאמן נתן לנו ספר מלא בהבטחות לעתיד טוב ולתקווה. הוא מבטיח לנו, אפילו בעיצומם של צער ויגון, שהכל פועל יחדיו לטובתנו. אך הבטחות שכאלו לעולם לא תוכלנה להגן עלינו מפני חיצי האימה הבוערים של השטן, אלא אם כן נשלבן עם אמונה.
"עִם כָּל אֵלֶּה שְׂאוּ אֶת מָגֵן הָאֱמוּנָה אֲשֶׁר תּוּכְלוּ לְכַבּוֹת בּוֹ אֶת כָּל חִצָּיו הַבּוֹעֲרִים שֶׁל הָרָע" (אפסים ו 16).
