"אִם־תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם־תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד׃ וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי־יְהוָה בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ" (ירמיהו ד 1–2).
הרמיזה של ירמיהו לאחת ההבטחות החשובות ביותר במקרא אינה מוטלת בספק. השימוש בביטוי "וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם" אינו אלא ציטוט כמעט מילה במילה של בראשית כב 18: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".
אך לא זו בלבד שירמיהו רומז לאותה הבטחה, האופן בו הוא רומז אליה נושא משמעות מיוחדת. אלוהים הוא הדובר בירמיהו ד 1–2 (ראו את השימוש בגוף ראשון "אֵלַי", פס' 1), בעוד ישראל הם המושא שאליהם אלוהים פונה (ראו את מהפעלים בגוף שני, בפס' 2). עם–זאת, פחות ברורה זהותו של "בוֹ" בהבטחה: "וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם". "בו" אינו יכול להתייחס לישראל. ועל אף שהדבר אפשרי, מאוד לא סביר שאלוהים מתייחס לעצמו בגוף שלישי.
אם–כן, למי מתייחס "בו"? כדאי לבחון מקרוב את הקטע שירמיהו מצטט: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו׃ וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כב 17–18). בהתבסס על ניסוח ההבטחה, המילה "בו" בירמיהו ד 2 מתייחסת ככל הנראה ל"זרע" שיירש את שער אויביו ודרכו יתברכו כל הגויים. על פי הציטוט של ירמיהו, ה"זרע" בהבטחה אינו מתייחס לעם ישראל אלא לזרע יחיד שיבוא מהם. לפיכך, הזרע שיירש את שער אויביו אינו אלא "זרע האישה" שיביס את הנחש (בראשית ג 15).
פרשנותו של ירמיהו להבטחה אינה מתיישבת רק עם פרשנויות משיחיות אחרות להבטחה זו בתורה ובכתובים (במדבר כד 7–9; תהילים עב 17), אלא גם עם פירושו של שאול השליח. זו היא אפוא דוגמה אחת מיני רבות בהן פרשנות התנ"ך לתנ"ך עצמו, מצדיקה את פרשנות הברית החדשה לתנ"ך. שאול לא ניסה לתחוב את ישוע להבטחה משוללת כל קשר למשיח. אדרבא, הוא קרא את אותה הבטחה דרך עדשת הפרשנות אשר ירש מהתורה, מהנביאים ומהכתובים.
"וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם, וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר 'לִזְרָעֶיךָ', כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא 'לְזַרְעֲךָ', כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ" (גלטים ג 16).
