"בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן־עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה־אִישׁ רֹכֵב עַל־סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים׃ וָאֹמַר מָה־אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה־הֵמָּה אֵלֶּה" (זכריה א 7–9).
לא פעם אני שומע אנשים הטוענים כי הנביאים לא תמיד הבינו את נבואותיהם, דבר שזכריה מודה בו כשהוא שואל: "מָה־הֵמָּה אֵלֶּה?" (א 9). אותה טענה נאמרת במטרה להצדיק פרשנויות הממקמות את התגשמותה של הנבואה בברית החדשה או אפילו באירועים אקטואליים.
עם זאת, לדעתי גישה זו אינה מבחינה בין הידע המוגבל של דמות החווה חזון, לבין ההבנה של המחבר אשר כתב את הספר כולו ברוח הקודש. בשעה שקיבל את החזון, זכריה אמנם לא הבין מה פשר הדברים אשר ראה (פס' 9). אך זכריה המחבר, שסידר את הספר בהשראה שמיימית, בהחלט הבין זאת.
למרות שקשה להבין כל פרט בחזיונותיו של זכריה, יש להבחין במשמעותם על ידי תשומת לב רבה למבנה הספרותי המכוון של הספר. דבר זה מתברר כאשר מתבוננים בהקבלה בין החזון הראשון לחזון השמיני (זכריה א 7–17, ו 1–8). בשני החזיונות, זכריה רואה סוסים בין הדסים/שני הרים (א 8, ו 1). בשניהם, הוא שואל את המלאך "מה אלה" (א 9, ו 4). בשניהם, הסוסים נשלחים לסייר [להתהלך] ברחבי הארץ (א 10–11, ו 7). ובשניהם, החזיונות מתייחסים להרגעת חרון אפו של אלוהים בנוגע לגלות בבל (א 12, ו 8). למרות שלא בטוח שנוכל לזהות את משמעות צבע הסוסים, אנו יכולים להסיק בבטחה כי חזיונות אלה ניתנו כדי להרגיע ולנחם את עמו של אלוהים: רוכבים שמימיים שומרים עליהם בצרתם, ובתזמונו המושלם של אלוהים הם יגשימו את כל הבטחותיו בנוגע לירושלים (א 13–17).
הנה הנקודה: מטרת הפרשנות היא תמיד לחפש את המשמעות שאליה התכוונו מחברי הספרים בתנ"ך, שכתבו בהשראת רוח הקודש (פט"ב א 20–21). פירוש הדבר הוא להקדיש פחות זמן לסריקת כותרות בעיתון ויותר זמן לקריאה חוזרת ונשנית של ספרי הנבואה ככתובים שחוברו בקפידה ובהשראת הרוח. כדי להבין את חזיונותיו של זכריה, עלינו להתחייב לקריאת ספרו עד שחזיונותיו יתגלו כמשמעותיים בתוך הספר עצמו.
"הַזְכֵּר לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַזְהֵר אוֹתָם לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, שֶׁלֹּא יִתְוַכְּחוּ עַל דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֵם מוֹעִיל וְאֵינָם אֶלָּא הוֹרְסִים אֶת הַשּׁוֹמְעִים. הֱיֵה שָׁקוּד לְהִתְיַצֵּב נֶאֱמָן לִפְנֵי אֱלֹהִים – פּוֹעֵל לֹא יֵבוֹשׁ, הַמְחַלֵּק נְכוֹנָה אֶת דְּבַר הָאֱמֶת" (טימ"ב ב 14–15).
