"מָה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן־בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ׃ עַל־כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי־פִי וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא׃ כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו 4–6).
העברית המודרנית היא שפה שקמה לתחייה, אנלוגיה מופלאה לאומה שנולדה מחדש ממוות ואפר. עם זאת, ישנם מקרים בהם מילים בעברית מודרנית נושאות משמעות שונה מזו שיש להן בעברית המקראית. "חסד" היא אחת מהמילים הללו. בתרגומים העבריים של הברית החדשה, חסד וחן מקבלות לעתים קרובות משמעות זהה – חסד. אך בעברית המקראית, המילה "חן" היא אולי המקבילה הקרובה ביותר למילה היוונית "חריטוס" (חסד).
באשר למשמעות המקראית של "חסד", הטווח הסמנטי של הביטוי הוא כה רחב עד שכמעט בלתי–אפשרי לתארו במונח קולע אחד. בספר הושע, "חסד" משקף אפוא את מהות נאמנותו האוהבת של אלוהים, את טוב ליבו ורחמיו, אשר גוברים על לבם חסר האמונה של עמו (הושע ב 21). בהושע, חסד כמעלה אנושית, קשור באופן הדוק גם לידיעת אלוהים (הושע ד 1, ו 6).
מכיוון שחסד מתאר בצורה כה יפה את טבעו של אלוהים, שאהבתו, נאמנותו לברית ורחמיו אינם מוגבלים, ידיעת האל בהכרח מביאה לכך שאנו שופעים ומפגינים חסד לאנשים שאינם ראויים לכך. ואכן, ביטויי החסד שלנו כלפי הזולת הם תוצאה של מציאת חן, ללא תנאי, בעיני אלוהים דרך אמונה בישוע.
חסד מקראי, במידה רבה, עומד בניגוד לדת. דת מתאפיינת בעשיית מעשים טובים; בקיום מצוות התורה על–מנת לזכות בחן לפני אלוהים ואדם (במילותיו של הושע, הבאת "זבח" ו"עולה" לאלוהים; פרק ו 6). אולם קיום הדת ללא דעת אלוהים, מוכיח שלא תפסנו את עומק חטאנו לפני אלוהים קדוש וגם לא השכלנו להבין את חסד האל כלפי חוטאים
בלתי–ראויים.
לפיכך, אם אנו נוטים להביט מלמעלה על אלה שאינם "טובים" כמונו, ואיננו מפגינים חמלה או רחמים כלפי חוטאים, סימן שבחרנו בדת על–פני הדעת ונכשלנו לחלוטין בהבנת האל, שאינו אלא שלמות החסד.
"וְאַתֶּם צְאוּ וְלִמְדוּ מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זֶבַח', כִּי לֹא בָּאתִי לִקְרֹא לַצַּדִּיקִים כִּי אִם לַחוֹטְאִים" (מתי ט 13). "אַךְ אִלּוּ יְדַעְתֶּם מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זֶבַח', לֹא הֱיִיתֶם מַרְשִׁיעִים אֶת הַנְּקִיִּים" (מתי יב 7).
