"וְהָיָה כָל־רֹאַיִךְ יִדּוֹד מִמֵּךְ וְאָמַר שָׁדְּדָה נִינְוֵה מִי יָנוּד לָהּ מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ… אֵין־כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ נַחְלָה מַכָּתֶךָ כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ כִּי, עַל־מִי לֹא־עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד" (נחום ג 7, 19).
בכתובים, הערים מתוארות לעתים קרובות כדמויות אנושיות. במקרה לעיל, הנביא פונה לנינווה האשורית באופן כזה. הוא מאלץ את העיר, על כל תושביה, לחשוב על המורשת שתותיר אחריה. הלווייתה של נינווה תהיה נטולת אבלים ובמקום זאת, תתאפיין בתשואות שמחה מאותם אנשים שיתבשרו על סופה.
זה הוא גורלם של כל אדם או חברה שחיים על–פי הסיסמא: ״קודם אני״. חיים שכאלה אינם מושכים חברים אמיתיים, אלא רק אנשים הנהנים מהם – ומברכים בשקט על מותם.
לעומת זאת, אלו שיכולים לומר בחיים אלה, "כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד 16); "לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח" (פיליפים א 21); או: "אם אֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס" (קור"א יג 2), מותירים אחריהם זיכרונות שאינם אלא ברכה אמיתית. חייהם של מי ששמו את "אלוהים ואת מלכותו" במקום הראשון (ראו מתי ו 33), הם שזכורים לטובה גם זמן רב לאחר מותם.
"וְאַל תַּעֲשׂוּ דָּבָר מִתּוֹךְ תַּחֲרוּת, אַף לֹא מִתּוֹךְ כְּבוֹד שָׁוְא, אֶלָּא בִּנְמִיכוּת רוּחַ יַחְשֹׁב אִישׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְנִכְבָּד מִמֶּנּוּ. כָּל אֶחָד אַל יִדְאַג רַק לְעִנְיָנָיו, אֶלָּא גַּם לְעִנְיָנָיו שֶׁל זוּלָתוֹ. יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (פיליפים ב 3–5).
