"תְּחִלַּת דִּבֶּר־יְהוָה בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח־לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי־זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהוָה" (הושע א 2).
האם תהיתם פעם מדוע ילדים קטנים מתקשים להבין בדיחה מסויימת, למרות שעל–פניו הם מבינים את הדקדוק והתחביר בהם השתמשתם כדי לספר אותה? הסיבה לכך היא שפענוח בדיחה דורש ידע מעמיק של התרבות שמחוץ לבדיחה, כמו גם מודעות לאילו חלקים בבדיחה רומזים לאותה תרבות. בדיחה אינה אי–בודד של מילים, אלא מארג הומוריסטי של קשרים בלתי צפויים.
קריאת התנ"ך ולמידה להבחין ב"בדיחות" הפנימיות בו, דורשת מאיתנו להבין את "התרבות החיצונית" של הנביאים והשליחים. תרבות חיצונית זו נקראת "משה" ושאר התנ"ך מלא ברמיזות אליו. במקרה זה, הפתיח של הושע מכיל קבוצה של מילים עבריות שכמעט אינן מופיעות בתנ"ך: "תִזְנֶה… מֵאַחֲרֵי" (ראו שמות לד 15; דברים לא 16; ירמיהו ג 1; הושע א 2; דה"א ה 25). רק קטע נוסף אחד משתמש בביטוי זה בהקשר של נבואה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא־שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (דברים לא 16).
רמיזה זו, הנושאת משמעות מכרעת לאסכטולוגיה של התורה כבר בתחילת הספר, מכינה אותנו לקראת "הבדיחה" של הושע. כן, אנו יודעים שעם ישראל יעזוב את אלוהים ויפר את ברית סיני, משום שמשה כבר אמר זאת. אך ברמיזה לנבואה הרת–האסון של משה, אנו מבינים כי מטרת הושע אינה גינוי אלא תקווה. כיצד אפשר לדעת זאת מרמיזה קטנה אחת? כיוון שאנו יודעים ששיא האסכטולוגיה של משה מתייחס לשיבת ישראל לאלוהיו ולמשיחו באחרית הימים (בראשית מט 1, 8–12; במדבר כד 14, 17–19; דברים ד 29–30; לא 28–29), אנו מצפים שזו תהא גם שיא האסכטולוגיה של הושע (ראו הושע ג 5).
לכן אנו מצפים שהפואנטה בנישואיו השבורים של הושע לאשת זנונים תתגשם בשיקום אשר יבוא באמצעות אהבה אלוהית המסרבת לוותר ולדעוך. הבדיחה של הושע, אם כן, אינה על חשבוננו אלא למעננו. שהרי גם אנחנו אנשים הנוטים לסטות, בעודנו מנסים לאהוב אחרים הנוטים לסטות ממש כמונו. אותה אהבה שכבשה את אשת הושע ואת כלתו של אלוהים יכולה לכבוש גם אותנו.
"וַהֲרֵי כָּל מַה שֶּׁנִּכְתַּב מִקֶּדֶם, נִכְתַּב לְהַדְרָכָתֵנוּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ תִּקְוָה מִתּוֹךְ הַסַּבְלָנוּת וְהַנֶּחָמָה שֶׁבַּכְּתוּבִים" (רומים טו 4).
