"וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ יְהוָה בְּמַלְאֲכוּת יְהוָה לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם־יְהוָה׃ וַיָּעַר יְהוָה אֶת־רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת־רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת־רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית־יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם" (חגי א 13–14).
אם יש לקח אחד מהתנ"ך, שאנו כעם חייבים "לשים אליו לב" (ראו חגי א 5, 7), זהו הלקח: עלינו לקחת ללב את כל הדברים שאלוהים דיבר אלינו דרך נביאיו. אין ולעולם לא היתה דרך אחרת לדעת את רצון האל, את מטרתו ואת תוכניותיו לעמו. שום דבר לא השתנה. למרות שאלוהים כבר לא שולח נביאים במובן הקלאסי של המילה, דברי נביאיו תועדו בכתבי הקודש. כתוצאה מכך, הם ממשיכים לחיות, לנשום ולדבר לעמנו באותה סמכות.
בפס' 13, חגי מזוהה כ"מלאך", מונח שיכול להתייחס למלאך שמימי או לשליח אשר מונה על–ידי אלוהים, תלוי בהקשר. למרות שהתרגום היווני בחגי א 13 משתמש במילה "אנגלוס", הביטוי "מלאך" במקרה זה משמש כמילה נרדפת ל"נביא" (ראו גם ישעיה מד 26; דה"ב לו 15).
השימוש הנבואי במילה "מלאך" שופך אור על קטע תמוה בברית החדשה. במעשי השליחים ז 52–53, סטפנוס מקשר בין כישלונם של מנהיגי ישראל להאמין בישוע לבין ההיסטוריה הארוכה שלהם של דחיית ורדיפת הנביאים, דפוס שהחל כבר עם דחייתם את משה. הוא מכריז, "אַתֶּם שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה בְּאֶמְצָעוּת מַלְאָכִים וְלֹא שְׁמַרְתֶּם אוֹתָהּ" (פס' 53). בעוד שלעתים קרובות מניחים כי הכוונה היתה למלאכים שמימיים, כוונתו של סטפנוס מתבררת מההקשר. הוא מתאר את דחיית תורת אלוהים כפי שהוכרזה שוב ושוב על ידי שליחיו הנביאים.
כפי שהיה בימי חגי ובימי סטפנוס, כך גם היום. שיבת ישראל לאלוהים ושיקומם הסופי יגיעו רק כאשר העם יפסיק ללכת בעיוורון אחר "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט 13) וסוף סוף יקח ללב את כל דברי משה והנביאים.
"הֵם קָבְעוּ אִתּוֹ מוֹעֵד וּבַיּוֹם שֶׁנִּקְבַּע בָּאוּ רַבִּים עוֹד יוֹתֵר אֶל מְקוֹם מְגוּרָיו. הוּא הֵעִיד מֵהַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב וְהִסְבִּיר לָהֶם אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים, וְהוֹכִיחַ לָהֶם עַל–אוֹדוֹת יֵשׁוּעַ מִתּוֹרַת מֹשֶׁה וּמִן הַנְּבִיאִים" (מה"ש כח 23).
