"כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי־הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃ הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד… כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ׃ נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח־פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו" (ישעיה נב 12–13, נג 6–7).
אחד הטיעונים המעניינים ביותר ששמעתי נגד אמיתותה של הברית החדשה נוגעת לזיהוי שגוי לכאורה של שה הפסח כקורבן הכפרה. על ידי הצגת ישוע כשה הפסח "הנושא את חטאת העולם" (ראן יוחנן א 29, יט 36), נטען כי יוחנן הדגים את בורותו במקרא, שכן שה הפסח בשמות יב לא היה קשור כלל לכפרה או לסליחת חטאים.
אולם האם הצגתו של יוחנן את ישוע כשה הפסח היא הוכחה לבורותו בתנ"ך, או דווקא לכך שהגה בכתובים בדקדוק רב? שכן אם יש להטיל "דופי" כלשהו בקשר בין שה הפסח לבין הקורבן עבור חטאי ישראל, הרי שאשמה צריכה ליפול על הנביא ישעיה, שחי מאות שנים טרם נכתבה הברית החדשה.
תיאורו של ישעיה את עבד ה' בפרק נג 7 כ"שה" (ראה שמות יב 3–5) מופיע בהקשר רווי רמיזות לסיפור גאולת ישראל ממצרים בספר שמות. הרמזים ליציאת מצרים בישעיה נב 10–13 אף חושפים את אותם פרקים מהתורה (שמות יב–יד) שהיוו השראה לישעיה כשכתב את פרק נג. ישעיה נב 10 רומז לשמות יד 13; ישעיה נב 11 רומז לשמות יב 31; ישעיה נב 12 לשמות יב 11, יג 21, יד 19; וישעיהו נב 13 לשמות יד 31.
הבולט במיוחד לענייננו הוא השימוש בביטוי "[לֹ֤א] בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ" (ישעיהו נב 12) – ביטוי המופיע אך ורק בהתייחסות ליציאת מצרים ובאופן משמעותי, להוראות אכילתו הראויה של שה הפסח (שמות יב 11). הבה נעצור לרגע כדי לחשוב עד כמה הפרשנות של ישעיה לסיפור הפסח תואמת את הסגנון של הברית החדשה. כאשר יוחנן טוען כי ישוע מת כשה הפסח עבור חטאי העולם, הוא מוכיח כי הבין נכונה את הפרשנות המשיחית של ישעיה לשמות יב – וחשוב מכך, שהוא זיהה בדיוק על מי ניבא ישעיה.
"בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא־תוֹצִיא מִן־הַבַּיִת מִן־הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ־בוֹ" (שמות יב 46).
