"עַל־מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר־יְהוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ־בוֹ" (ירמיהו ו 10).

כאן, אלוהים מאשים את ישראל, תוך שימוש מטאפורה מעורבת. כיוון ש"עֲרֵלָה אָזְנָם", אין ביכולתם לשמוע את דבר האל (ראו פס 19). ירמיהו מכנה את יהודה גם כ"עַרְלֵי־לֵב" (ט 25).

שפה זו מוזכרת בויקרא, שם משה ניבא את הכפירה והיציאה לגלות של ישראל, יחד עם ההבטחה לשיקום: "אַף־אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ־אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֹנָם׃ וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (לב 26: 41–42).

הנקודה של ירמיהו ברורה: השיקום של ישראל אינו יכול להגיע דרך ברית סיני שהופרה. עליהם לקבל לב נימול דרך ברית חדשה (ראו דברים ל 6, 11–14; ירמיה לא 31–34; יחזקאל לו 24–27; רומים יא 27).

קיימות כאן שתי אמיתות בולטות: ראשית, קריאתו של ירמיהו בתורה היא אסקטולוגית ומשיחית באופן מובהק – משה היה הראשון שדיבר על הצורך של ישראל בברית חדשה. שנית, הרבה לפני ששאול טען כי על–מנת להצטדק מול אלוהים יש למול את ערלת הלב (רומים ב 28–29), משה וירמיהו אמרו זאת בתנ"ך. מטרתם לא הייתה להגדיר מחדש את ישראל, אלא להראות כי כישלונם לשמור על התורה הצריך ברית המסומנת בלב נימול. לאור טענתו של ירמיהו, המבוססת על התורה, ביכולתנו לאשר כי הבשורה שהכריז שאול נאמנה "לכתובים" (ראו רומים א 2, 16–17, ג 21, טז 25–26).

"וְהֶעָרֵל מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, יַחֲרֹץ עָלֶיךָ מִשְׁפָּט, שֶׁהֲרֵי לְךָ הַכְּתוּבִים וְהַמִּילָה וְאַתָּה מֵפֵר אֶת הַתּוֹרָה. הֵן לֹא עַל–פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה. יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים" (רומים ב 27–29).