"דְּבַר־יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל־מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־חָזָה עַל־שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלִָם" (מיכה א 1).
למרות שקשה לומר האם כל שמות הנביאים בתרי–עשר נושאים משמעויות הקשורות לתוכן ספריהם, שמו של הנביא מיכה אינו אלא המפתח למסר התאולוגי שהוא נושא, במיוחד כשהוא מכוון את שיאו של הספר אל רחמי האל. השם "מיכה" הוא צורה מקוצרת של השם "מיכאל", שפירושו המילולי: "מי כאלוהים?". אין זה צירוף מקרים שזו בדיוק השאלה בה מסכם מיכה את הפסוקים האחרונים של הספר: "מִי־אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא־הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי־חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (מיכה ז 18).
מיקוד תיאולוגי זה מחוזק על–ידי ההתייחסות לעיר הולדתו של מיכה, "מורשת", שפירושה "נחלה" (ראו שמות ו 8; דברים לג 4; יחזקאל יא 15, כה 4, 10, לג 24, לו 2–3, 5). צורת הפועל של שם עצם זה – ירש – הולכת יד ביד עם הביטוי "נחלה" (ראו במדבר כז 11, לו 8; דברים ד 38, טו 4, יט 14, כה 19–כו 1; יהושע יג 6; שופטים ב 6; יחזקאל לו 12). בעזרת קשרים לשוניים אלה, מדגיש מיכה את היותה של ישראל רכושו היקר של אלוהים. באותו פסוק בו שמו של מיכה מתפקד כשאלה, שארית ישראל מזוהה כ"נחלתו" של האל (מיכה ז 18).
בדרך זו, הפסוק הראשון של מיכה מספק מפתח תיאולוגי לספר כולו; למרות חטאם החוזר ונשנה של ישראל והמשפט הצודק שקיבלו, אלוהי ישראל אינו דומה לשום אלוהים אחר. הוא אכן יסלח לעוון עמו משום שהוא אלוהים אשר חפץ להרעיף עליהם את חסדו (חסד, אהבה ונאמנות של הברית; ראו שמות לד 6–7).
כיוון שאלוהי מיכה לא משתנה, ביכולתנו להיות בטוחים כי הוא לעולם לא יוותר עלינו. לאחר שנקנו במחיר דם השה ונחתמנו ברוח קודשו, אנו יכולים לאשר בביטחון שאנחנו שלו והוא שלנו; עם השייך לאלוהים כרכושו הפרטי והיקר ביותר.
"וּבוֹ נַחֲלַתְכֶם גַּם אַתֶּם; שֶׁכֵּן בְּשָׁמְעֲכֶם אֶת דְּבַר הָאֱמֶת, אֶת בְּשׂוֹרַת יְשׁוּעַתְכֶם, וּבְהַאֲמִינְכֶם בּוֹ, נֶחְתַּמְתֶּם גַּם אַתֶּם בְּרוּחַ הַהַבְטָחָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֲשֶׁר הִיא עֵרָבוֹן לְנַחֲלָתֵנוּ עַד לִפְדִיַּת הַקִּנְיָן, לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ" (אפסים א 13–14).
