"הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם־לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם׃ וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (עמוס ה 25–27).
האם אי–פעם משכתם בחוט רופף הבולט מחולצתכם, רק כדי לגלות (ולהצטער על–כך) שהחוט שזור עמוק יותר בבד ממה שציפיתם? עד שתסיימו למשוך, כבר אינכם אוחזים בחוט זעיר אלא בשרוול שנפרם.
כאשר מושכים את הביטוי "במדבר ארבעים שנה" (עמוס ה 25), נוכחים לדעת כי שני קטעים מספר במדבר מתחילים לזוז: במדבר יד 33, לב 13 (ובמדבר לב 13 אינו אלא ציטוט של במדבר יד 33). במדבר יד מהווה קטע מפתח בעלילת התורה, שכן בפרק זה נמנעים ישראל מהכניסה לארץ המובטחת בשל חוסר אמונתם (ראו במדבר יד 11, 33). "אמונה" (או היעדרה) היא אחד הנושאים התיאולוגיים החשובים ביותר בספר התורה (ראו בראשית טו 6; שמות ד 31, יד 31, יט 9; במדבר יד 11, כ 12; דברים ט 32, ט 23).
כחלק מספר התורה, במדבר פרק יד מדגיש את חוסר האמונה הכרוני של ישראל (ראו תהילים קו 12, 24, 31) ואת הצורך הנואש שלהם בלב נימול (דברים ל 3), דהיינו בכריתת ברית חדשה. באמצעות שימוש חוזר בביטוי זה, עמוס משריש את האשמה כלפי ישראל עמוק באדמת התיאולוגיה של התורה, ומצייר את הרקע החיוני לשימוש חוזר בדברים ל 3 בסוף ספרו, באסכטולוגיה מלאת תקווה (ראו עמוס ט 11–15; ראו גם ירמיהו כט 14, ל 3, 18, לא 23, לב 44).
ברגע שנבין את עיסוקו של עמוס בספר במדבר יד, נוכל להבין טוב יותר את השימוש של סטפנוס בעמוס ה 25–26 (מה"ש ז 42–43). בצטטו מעמוס, סטפנוס מביא להגנתו את משה ואת הנביאים, המעידים כולם על ליבנו החוטא ועל הצורך בלב חדש שסיפק לנו הנביא כמשה.
"זֶהוּ אוֹתוֹ מֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָבִיא מִקֶּרֶב אֲחֵיכֶם, כָּמוֹנִי, יָקִים לָכֶם אֱלֹהִים" (מה"ש ז 37).
