"אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה יֵשׁוּעַ יָשֵׁן עַל כַּר בְּיַרְכְּתֵי הַסִּירָה. הֵעִירוּ אוֹתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, הַאִם לֹא אִכְפַּת לְךָ שֶׁאֲנַחְנוּ טוֹבְעִים?… הֵם יָרְאוּ יִרְאָה גְּדוֹלָה וְאָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: אִם כֵּן מִי הוּא זֶה שֶׁגַּם הָרוּחַ וְהַיָּם נִשְׁמָעִים לוֹ?" (מרקוס ד 38, 41).
תגובתם של התלמידים נוכח הסכנה מהסערה קשורה ישירות לכישלונם לעמוד על זהותו האמיתית של האחד שישן בסירה. בהתבסס על אוצר מילים זהה ועלילה משותפת לספר יונה פרק א, אפשר להניח כי התלמידים המבוהלים העירו את ישוע מתרדמתו כדי שיקרא לאלוהיו (יונה א 6). אך על ידי הרגעת הסערה, הוכיח ישוע באמצעות מעשיו כי הוא עצמו אלוהים (ראו יונה א 16-15; תהלים קו 9). הדבר לא אמור להפתיע את מי ששם לב לאופן בו מרקוס מציג את הזהות האלוהית של ישוע. שכן אפילו בפרולוג של הבשורה, מרקוס מציג את ישוע בתור י-ה-ו-ה שבא להושיע את עמו (ראו מרקוס א 4-1).
כאן אפוא טמון מקור הספק שהביעו התלמידים בנוגע להתנהגותו של ישוע. בשאלה, "לֹא אִכְפַּת לְךָ שֶׁאֲנַחְנוּ טוֹבְעִים?", הוכיחו התלמידים שהם פשוט לא הבינו מהי זהותו האמיתית של ישוע. שהרי חוץ מאהבה על טבעית, מה עוד היה מביא את בורא השמים והארץ (ראו יונה א 9) "להריק את עצמו" כדי להיות עם חבורת עם דייגים מסריחים, מפוחדים ומבולבלים בסירה מוכת גלים?!
לא משנה כמה עזות סערות החיים והכאב שאנו סובלים מאובדן טרגי, המציאות ההיסטורית של התאנשות המשיח אינה אלא ההוכחה המוחלטת והבלתי ניתנת להפרכה כי ישוע באמת ובתמים אוהב אותנו.
"יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם׃ וַיִּשְׂמְחוּ כִי־יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל־מְחוֹז חֶפְצָם׃ יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קז 31-29).
