האם ישוע שמר את "התורה שבעל-פה"? (הפרושים יושבים על כסא משה)
"אָז דִבֵּר יֵשׁוּעַ אֶל הֲמוֹן הָעָם וְאֶל תַּלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם: "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֹשֶׁה. לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ, כִּי אוֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עוֹשִׂים" (מתי כ"ג 2-3)
- אם כוונת ישוע כי עלינו להיות תחת סמכות הרבנים, מדוע ישוע לא חוזר פעמים נוספות על כך שעלינו להכיר בסמכותם של הרבנים (פרושים\סופרים), אם אכן לכך הוא התכוון? למה אף אחד מהשליחים לא מלמד זאת? למה ישוע הראה בחייו את ההפך (לדוגמא מקרה אי נטילת הידיים במתי ט"ו), או כשהאשים את הפרושים והסופרים כי " בִּטַּלְתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם " (מרקוס ז:9) כמו גם שאול שמעיד על כך שמנהיגי הדת בישראל לא מפרשים נכונה את הכתובים: "אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִנְאָה לֵאלֹהִים, אֲבָל קִנְאָה שְׁאֵין עִמָּהּ דַּעַת " (רומים י' 2). דוברי הברית החדשה בסך הכל ממשיכים את אותה התמה מדבריהם של הנביאים, לדוגמא דבריו של ישעיהו בפרק כ"ט: "נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה׃ לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".
- ישוע ציין " הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים" כיחידה, הבעיה היא שאם ישוע אומר ללכת אחריהם, אחרי מי על תלמידי ישוע היה ללכת? בית הלל או בית שמאי? הרי לשניים היו תיאולוגיות שונות ואף לעיתים סותרות.
-
!["כסא משה"]()
"כסא משה" אם אני יהודי ישראלי בתקופת בית שני ואני רוצה להיחשף לכתבי הקודש (הרי אין לי עותק בבית..), היכן המקום *היחיד* שאני יכול לשמוע את המקרא? המקום היחיד ממנו היו מקריאים את המקרא היה מ'כסא משה' שבבית הכנסת. (לדוגמא בקרו ב'כסא משה' שבבית הכנסת העתיק שבכורזין מהמאה הרביעית) לכן ישוע עודד זאת בחיוב.
שאלה לא פחות חשובה היא – מדוע היה חשוב לישוע שעם ישראל יקשיב לדברי משה והנביאים?
ישנן שתי אפשרויות, הראשונה היא כי ישוע רצה לכוון אותנו בחזרה למשה על מנת שנקיים מצוות, אך אם זה באמת המצוות, ישנה בעיה, כי זה אומר שהמשיח בא כדי להצביע על משה, או במילים אחרות; משה גדול מישוע. אבל גם משה לימד את ההפך " נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י"ח:ט"ו), גם שאול השליח " וַהֲרֵי הוּא נִמְצָא רָאוּי לְכָבוֹד רַב יוֹתֵר מִשֶּׁזָּכָה לוֹ מֹשֶׁה" (עברים ג:3), "הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה" (רומים י' 3). וכמובן ישוע בעצמו: "אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה, הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי, כִּי עָלַי כָּתַב" (יוחנן ה:46) וגם "לֹא מֹשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמַיִם אֶלָּא אָבִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי מִן הַשָּׁמַיִם… אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים." (יוחנן ו' 31-35).
- הסיבה לפיה ישוע רצה שעם ישראל יחקור את משה והנביאים היא פשוטה (ובכלל לא קשורה למצוות) – כי משה והנביאים מצביעים עליו!
- באותו הפסוק, ישוע הבהיר שלא לנהוג כמנהגים שלהם (לדחות את המסורת..). כמו כן, באותה הנשימה (הפרק..) ישוע תוקף נחרצות את הפרושים והסופרים (נחשים, צבועים, רוצחים, צפעונים, הולכים לגיהינום וכו') באמת נראה לך הגיוני שבאותה הנשימה ישוע אומר לנו ללכת אחריהם? ואם הוא כן, זאת אומרת שנוצרת סתירה פנימית, שהרי בתלמוד כתוב שישוע הוא נביא שקר שיושב בצואה רותחת בגיהינום עכשיו (מסכת גיטין).
- ישוע היה ברור לאורך כל הדרך שאי אפשר לבוא לידי ריצוי מול אלוהים על ידי מסורות ומעשי בשר חיצוניים, למה שהוא יסתור את עצמו בצורה כה בוטה וברורה?
- שם טוב בן יוסף אבן פלקירה (1225–1295) היה מקיים פולמוסים נגד הנצרות הקתולית, בספרו מתייחס ומצטט מתוך גרסא עברית קדומה של הברית החדשה. שימו לב כיצד ציטט את מתי פרק כג: "כל אשר יאמר לכם" (לשון יחיד). כותב הבשורה העברית הקדומה, הבין את ישוע כמתייחס אל משה, אשר אליו יש לשמוע – מאחר ומשה מנבא על ישוע "אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה, הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי, כִּי עָלַי כָּתַב. אֲבָל אִם לִכְתָבָיו אֵינְכֶם מַאֲמִינִים, אֵיךְ תַּאֲמִינוּ לִדְבָרַי?" (יוחנן ה 46-47)
![]()
מתי כ"ג – על מה הפרק מדבר בכלל?
אין זה מן החכמה לבסס תיאולוגיה מקיפה ורחבת טווח על פסוק אחד ויחיד, במיוחד אם הוא מוצא מהקשרו. בשלב זה, ישוע דיבר לפני שהברית החדשה נכרתה. אם ישוע היה רוצה שנציית לרבנים (הפרושים והסופרים), הוא היה מזכיר זאת במקומות אחרים בבשורות וגם השליחים היו מלמדים אותנו לציית לסמכות הפרושית-רבנית. ישוע הפגין בחייו את ההפך הגמור. הוא לא נטל את ידיו בהתאם למסורת של תקופת בית שני (מתי טו 9-1). במקום אחר ישוע אומר בפירוש: "יָפֶה בִּטַּלְתֶּם אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַמָּסֹרֶת שֶׁלָּכֶם!" (מרק' ז 9). הרעיון לפיו אלוהים מואס במסורות דתיות שהמציאו בני אדם במטרה למצוא חן בעיניו, איננו חדש. הוא בא לידי ביטוי לכל אורך כתבי הקודש. לדוגמה, דבריו של ישעיהו הנביא:
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישע' כט 14-13).
לכן, אם בפסוק אחד ויחיד זה ישוע אמר שעלינו לציית למסורות הרבנים, הוא שכח לומר לנו לאיזה פלג לציית (כלומר, בית שמאי או בית הלל), כי הם ייצגו בימיו של ישוע שתי פרשנויות שונות ולעיתים נוגדות של מצוות ברית סיני. זאת ועוד, אם זה מה שהוא אמר, הוא סתר ישירות את הנביאים ואפילו את העקרונות שהוא עצמו לימד באותו פרק, כפי שנראה בהמשך.
אם כן, על מה ישוע דיבר בפסוק הזה? האם "כיסא משה" מתייחס לסמכות הרבנים, כפי שיש הטוענים? התשובה הינה כלל וכלל לא! דבריו של ישוע התייחסו למקום הפיזי בבית הכנסת שבו היה נהוג לקרוא את כתבי הקודש.
הבה נניח לרגע שאנחנו נמצאים עכשיו בישראל בתקופת בית שני. אין לנו עותק של כתבי הקודש וגם אין חנויות ספרים או אינטרנט. כיצד אנחנו, יהודים בתקופת בית שני, יכולים להיחשף לכתבי הקודש? יש דרך אחת בלבד: עלינו ללכת לבית הכנסת. שם קראו מ"כיסא משה" את כתבי הקודש בקול. אפשר למצוא תימוכין לפרשנות הזאת בכורזין.
בבית כנסת עתיק מהמאה הרביעית גילו הארכיאולוגים את מה שנקרא "כיסא משה", כיסא שהיה נהוג לשבת עליו ולקרוא בקול את כתבי הקודש. התגלית הזו היא מתקופה מאוחרת יותר, אבל אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהמנהג הזה לא הופיע פתאום יש מאין במאה הרביעית. גם המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן מחזקת את ההנחה הזאת[1].
כשישוע אמר לעם להקשיב לסופרים ולפרושים כשקראו מכיסא משה, הוא התכוון לדבריו כלשונם. ולמה היה לישוע חשוב כל כך שהעם יקשיב לקריאה בקול של כתבי הקודש? ישוע ידע שכתבי הקודש מצביעים עליו: "אִלּוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶׁה הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים לִי כִּי עָלַי כָּתַב" (יוח' ה 46). כיסא משה בבית הכנסת הוא המקום היחיד שממנו זכו היהודים בתקופת בית שני לשמוע את עדותם של משה והנביאים על המשיח: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דבר' יח 15). ישוע רצה שהעם יקשיב למשה, כי משה הצביע עליו (מתי יט 21-16)! המשיח הוא המטרה והתכלית של התורה (החומש) בכלל, ושל מצוות ברית סיני בפרט.
ההקשר הוא הכול. מוקדם יותר אמרנו שישוע היה סותר את עצמו אילו דרש מאתנו לציית לרבנים (הפרושים והסופרים). באותו פרק בדיוק (מתי כג) הוא מתאר אותם כ"צבועים" (פס' 13), "בני גיהינום" (פס' 15), "מורי דרך עיוורים" (פס' 16), כסילים ועיוורים (פס' 17), סופרים ופרושים צבועים (פס' 23) מלאי צביעות ועוול (פס' 28), נחשים בני צפעונים (פס' 33) ורוצחים (פס' 35). האם אנחנו יכולים לחשוב ברצינות שישוע ציווה עלינו לציית להם? ישוע אומר בבירור שהם מכבדים מסורות של בני אדם יותר מאשר את דבר אלוהים (מתי טו 9, ציטוט של ישע' כט 13). כשישוע אמר: "אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ", הוא התייחס למסורות אשר הפרושים והסופרים חשבו שבאמצעותן הם יגיעו לאלוהים. מגוחך לומר שישוע אמר לנו לציית להם. אם הוא אמר זאת, היינו נמצאים בדילמה קשה עוד יותר שכן התלמוד מתנגד לישוע ישירות. כתוב בו לא רק שישוע היה נביא שקר, אלא שכאשר אונקלוס כביכול העלה באוב את ישוע מהמתים כדי לשאול אותו לגורלו, ענה לו ישוע, לפי הסיפור, שהוא סובל "בצואה רותחת" (גיטין נז). אין שום היגיון במחשבה שישוע ביקש מאתנו לציית לתורתם או ייחס לה אמינות כלשהי.
מבחינת הסמכות, כבר במתי פרק ט"ז ניתן לראות כי ישוע מכין את תלמידיו כי הוא עתיד להעביר את הסמכות ("המפתחות") מהרבנים, אל השליחים.
"וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא וְעַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ. אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶּׁתֶּאֱסֹר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה אָסוּר בַּשָּׁמַיִם, וְכָל מַה שֶּׁתַּתִּיר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם." (מתי ט"ז 18-19).
ושוב פעם שני פרקים לאחר מכן:
" אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל מַה שֶּׁתַּאַסְרוּ עַל הָאָרֶץ אָסוּר יִהְיֶה בַּשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶׁתַּתִּירוּ עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם." (מתי י"ח 18)
ושוב פעם שלושה פרקים לאחר מכן:
"עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ. וְהַנּוֹפֵל עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים, וְכָל מִי שֶׁתִּפֹּל עָלָיו תִּכְתֹּשׁ אוֹתוֹ." כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַפְּרוּשִׁים אֶת מְשָׁלָיו הֵבִינוּ כִּי עֲלֵיהֶם הוּא מְדַבֵּר." (מתי כא 43-45)
אפשר לראות את הסמכות הזאת מועברת על ידי ישוע לשליחים לאחר תחייתו מן המתים במתי כח (פסוק 18) ובאה לידי ביטוי כבר במעשי השליחים ט"ו (1-35).
זאת ועוד, אנחנו גורסים שהטענה שלפיה ישוע מצווה עלינו לציית למסורות כאורח חיים מציגה בעיה ברמת העיקרון. ישוע דיבר בדייקנות חדה כתער: "הַנּוֹלָד מִן הַבָּשָׂר בָּשָׂר הוּא וְהַנּוֹלָד מִן הָרוּחַ רוּחַ הוּא… הָרוּחַ הִיא הַמְחַיָּה הַבָּשָׂר אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם" (יוח' ג 6, ו 63). אם ברצוננו לעבוד את אלוהים ולשרתו ברוח, איננו יכולים להשלים עם מסורות של בני אדם או לשמח בהן את אלוהים. הרי "הָאֱלֹהִים הוּא רוּחַ וְהָעוֹבְדִים אוֹתוֹ צְרִיכִים לְעָבְדוֹ בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת" (יוח' ד 24). אין שום פסול בחבישת פיסת בד מעוגלת על ראשינו (כיפה), בהנחת רצועות עור של בעל חיים מת על זרועותינו, או בהפרדה בין בשר לחלב (מצוות הכשרות), אבל מעשים אלה אינם יכולים לשנות את לבנו, להעניק לנו זכות כלשהי לפני אלוהים או לעזור לנו לאהוב בני אדם אחרים. בניגוד למסורות ישראליות כמו אכילת פלאפל ושירת התקווה, היהדות הרבנית תופסת את מסורות ההלכה הרבנית כאמצעי הבלעדי למצוא חן בעיני אלוהים ולהיחשב צדיקים בעיניו. במובן הזה אפשר לראות איך המסורות האלה מסלקות את ישוע מהמעמד שאלוהים נתן לו: היחיד שהופך אותנו לצדיקים בעיניו. לכן, המחויבות בציות למסורות הרבנים איננה מייצגת עבורנו, היהודים המשיחיים, את אמונת אבותינו, אלא את הדחייה של ישוע משיחנו. כמשיחיים, שמירה קפדנית של המצוות או של מסורות הרבנים לא רק מחטיאה את תכלית התורה, החומש, אלא גם זורעת בלבול ומבוכה בקרב מאמינים ולא מאמינים. איננו יכולים להיות "יהודים יותר" או להתקרב לאלוהים באמצעות מסורות של בני אדם. אם נדמה לנו שכן, אנחנו רואים את הבשורה ואת תכלית התורה, החומש, דרך עיני היהדות הרבנית ולא דרך עיניו של ישוע. זוהי בדיוק הסיבה לכך ששאול השליח שאל את יהודי גלטיה את השאלה הזאת[2]: "הַאִם כְּסִילִים אַתֶּם כָּל כָּךְ? הַאִם לְאַחַר שֶׁהִתְחַלְתֶּם בָּרוּחַ תַּגִּיעוּ כָּעֵת לִשְׁלֵמוּת עַל יְדֵי הַבָּשָׂר?" (גלט' ג 3). בדומה לחכמי היהדות הרבנית, הם אינם הבינו את מטרת מצוות ברית סיני.
דרך אגב, חשוב לציין כי בתור תלמידיו של המשיח, אנו כפופים לתורה – לתורת המשיח ולמצוותיו. אנו מקבלים על עצמנו עול תורה ומצוות, אך אין הכוונה לעול ברית סיני אלא לעול מצוותיו של המשיח.[3] למרבה הפלא, מדרשים רבים מפרי עטם של חז"ל טענו כי כאשר יבוא המשיח, יש לשמור את תורתו אשר תחליף את תורת משה, למשל: "תורה שאדם למד בעולם הזה, הבל היא לפני תורתו של משיח";[4] או: "הקדוש ברוך הוא יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על ידי המשיח".[5] במילים אחרות, יהודים המאמינים במשחיותו של ישוע ובד בבד הולכים לפי שיטתם של חז"ל, יאלצו לשמור את תורת המשיח על-פני תורת ברית סיני.
מדוע ישוע מברך לפני הסעודה?
יש הטוענים כי העובדה שישוע המשיח בירך לפני שאכל מעידה על אמִתותה של התורה שבעל-פה, שהרי על-פי חז"ל יש לברך לפני שאוכלים.
ואכן, מספר פעמים רב בכתבי הברית החדשה כתוב כי המשיח ישוע בירך לפני הסעודה (למשל: מתי י"ד 19, ט"ו 36, כ"ו 26; מרקוס ו' 41, ח' 6, י"ד 22; לוקס ט' 16, לוקס כ"ב 19, לוקס כ"ד 30; יוחנן ו' 11). ברכת המזון טרם האכילה אינה מוזכרת בתנ"ך; בספר דברים ח' 10 דווקא נאמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ…", דהיינו: "אכלת ושבעת? מצויין! אל תשכח להודות לאלוהיך!"
וכך עולה השאלה: האם העובדה שישוע נהג לברך במקרים אלו לפני הסעודה, מעידים כל כך שככה חובה לעשות? כמובן שלא. הרי ישוע מתואר גם כעולה להתפלל על ההר, האם זה אומר שעכשיו כולנו חייבים לעלות להתפלל על הר? כמובן שלא. לאלוהים לא אכפת אם אתה מתפלל על הר, על מישור או בים, בדיוק כפי שלא אכפת לו אם תברך אותו לפני, באמצע או אחרי הארוחה, העיקר שתזכור לומר תודה 🙂
אחרת, איזה מין אלוהים קטנוני, עיקש וצר מוח הוא יהיה?
תפילת מנחה ותחום שבת
במעשי השליחים ג' 1 מסופר: "וּפֶטְרוֹס וְיוֹחָנָן הָיוּ עֹלִים יַחְדָּו אֶל־הַמִּקְדָּשׁ לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה בַּשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית".
לאחר שהוקם ישוע מן המתים, נגלה את תלמידיו ועלה לשמים, כתוב:
וַיַּבִּיטוּ אַחֲרָיו הַשָּׁמַיִם בַּעֲלוֹתוֹ וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְבוּשֵׁי בַדִּים נִצָּבִים עֲלֵיהֶם׃ 11 וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הַגָּלִיל מַה־תַּעַמְדוּ וְעֵינֵיכֶם לַשָּׁמָיִם זֶה יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הוֹעֲלָה מֵעֲלֵיכֶם הַשָּׁמַיִם בּוֹא יָבוֹא כַּאֲשֶׁר רְאִיתֶם אֹתוֹ עֹלֶה לַמָּרוֹם׃ 12 וַיִּפְנוּ וַיֵּלְכוּ יְרוּשָׁלַיְמָה מִן־הָהָר הַנִּקְרָא הַר הַזֵּיתִים וְהוּא קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם כְּדֶרֶךְ תְּחוּם שַׁבָּת (מעשי השליחים א' 10-12).
הקטע הראשון מתאר שניים מתלמידיו של ישוע עולים לבית המקדש בשעת תפילת המנחה; הקטע השני מציין כי תלמידיו של המשיח שבו לירושלים תוך שהם מכבדים את מסורת "תחום השבת". האם בעשותם זאת הם טענו כי קיימת מסורת רבנית אשר הוענקה על ידי אלוהים בסיני?
א. בדיוק כפי שיהודים חילונים מדליקים היום נרות חנוכה ומסובבים סביבונים, לא כי הם חושבים שאלוהים דרש זאת, אלא כי מדובר במנהג תרבותי. כך גם תלמידיו הראשנים של המשיח ישוע, הם היו יהודים אשר חיו בארץ ישראל בדיוק בתקופה בה ביססו חז"ל את מרותם על כלל העם. בתוך כך, אין להשתומם על כך שחסידיו של ישוע כיבדו את המנהגים שרווחו בארץ ושמרו מסורות אשר לא עמדו בסתירה לתורה. מדוע שיהודים מאמינים בישראל של תקופת בית שני לא יכבדו את השבת?.. הם לא עשו אלא את הדבר הטבעי ביותר שניתן היה לצפות מהם.
ב. לתלמידיו של ישוע לא היתה כל סיבה לחפש פרובוקציה מיותרת או להיכנס למחלוקת אשר אינה לשם שמיים. עצם הבשורה על המשיח שבא על-מנת לכפר במותו על חטאת העם וקם מן המתים ביום השלישי, היתה מספיק פרובוקטיבית; בקיצור, התלמידים לא חיפשו צרות – הצרות רדפו אחריהם גם ככה.
ג. יש משהו מעט מקומם בשאלה, בעיקר אם נצא מתוך ההנחה שהיא באה מכיוון המגזר הדתי. לא פעם מאשימים את ישוע ואת תלמידיו בכך שהם הסיטו לביטול שמירת המצוות והמסורת והנה, כעת, התהפכו היוצרות ופתע פתאום באים אליהם בטענות כי הם כן קיימו את המסורת. תחליטו, או שהמשיחיים הם פורקי-עול אשר בטלו משמירת המצוות; או שמדובר ביהודים שומרי מסורת על-אף – ואולי בזכות – היותם מאמינים במשיח ישראל, מלך היהודים, רבי ישוע בן דוד.
והאם ישוע נהג על פי מסורת התורה שבעל-פה?
התשובה לכך שלילית, מכמה טעמים:
- לאורך הבשורות שב ישוע המשיח ומזהיר את תלמידיו מפני מסורת הפרושים, בטענה כי מסורת זו עומדת בהתרסה לדבר אלהים (ראו למשל: מתי ט"ז 6-12, כ"ג 23-29; מרקוס ז' 6-13; לוקס י"ב 1). לכן קשה להניח כי הוא יאמץ בחפץ לב חלקים מהתושב"ע.
- כתבי הברית החדשה מעידים על מסורות נוספות ששמרו ישוע ותלמידיו; מסורות שאינן מוזכרות בתנ"ך, כמו לדוגמא: לימוד התורה בבתי הכנסת וקריאה מספרי הנביאים (אולי הפטרה) לאזני הקהל (לוקס ד' 16-20); חגיגת חג החנוכה (יוחנן י' 22);ושמירת תחום שבת (מעשי השליחים א' 12). אך כמו במקרה ברכת המזון לפני האוכל, גם בנוגע למסורות לעיל, אין שום אסמכתה לכך כי מקורן מצוי בתושב"ע הרבנית.
- מבחינה היסטוריוגרפית, קדמו כתבי הברית החדשה לכתבי חז"ל במאות שנים ולכן אין שום היגיון לטעון כי ישוע המשיח העתיק ממנהגיהם של הרבנים. אדרבא, סביר יותר להניח כי איפכא מסתברא, דהיינו: שהרבנים העתיקו מהברית החדשה, שהרי היא קדמה מהרבה לכתבי חז"ל.
- לראיה, מסמכים קדומים המתארים את חיי תלמידיו הראשונים של המשיח חושפים כי הם ברכו הן לפני הסעודה והן לאחריה (ראו למשל: מסמך הנקרא "דידכי"[1] פרק י').
- לזרמים יהודים שונים בתקופת בית שני היתה מסורת של ברכת המזון טרם האכילה (למשל: חברי כת מדבר יהודה[2] והקראים[3]).
- המשנה מתעדת כי הרבנים התווכחו ביניהם האם יש לברך לפני או אחרי הסעודה (למשל: מסכת ברכות פרק ג' ופרק ח'), דבר המעיד הן על קיום מסורות שונות בקרב עם ישראל והן על חוסר ההסכמה והאחידות בתושב"ע גופא.
מדוע ישוע מצטט מכתבים חוץ-מקראיים?
נכון שישוע ותלמידיו ציטטו ממקורות חוץ-מקראיים, אבל אין להניח שישוע ראה במידע הזה "קדוש".
להלן מספר דוגמאות:
באיגרת יהודה כתוב "וּמִיכָאֵל שַׂר הַמַּלְאָכִים בְּהִתְוַכְּחוֹ עִם-הַשָּׂטָן וַיָּרֶב אִתּוֹ עַל-אֹדוֹת גְּוִיַּת מֹשֶׁה לֹא-מְלָאוֹ לִבּוֹ לַחֲרֹץ מִשְׁפַּט גִּדּוּפִים כִּי אִם-אָמַר יִגְעַר יְהוָֹה בָּךְ"
הוויכוח בין השטן למיכאל מופיע בספר שנקרא "עליית משה".
שאול כותב "וּכְמוֹ יַנִּיס וְיַמְבְּרִיס אֲשֶׁר-קָמוּ עַל-משֶׁה כֵּן גַּם-אֵלֶּה מִתְקוֹמֲמִים אֶל-הָאֱמֶת אֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁחֲתָה דַעְתָּם וּנְלוֹזִים בָּאֱמוּנָה׃"
יניס וימבריס קיימים בכתבים עתיקים וקודמים לתלמוד, לדוגמא במגילות קומראן, במגילות האתיופיות, בספרים חיצוניים ובכתבים יוונים – שהיו קיימים לפני התלמוד וגם לפני הברית החדשה, ניתן למצוא את זוג המכשפים הללו.
זאת אומרת שזה שאמת קיימת והיא לא מופיעה בתנ"ך (כמו המדעים), בשום פנים לא מעיד על קיומה של תושב"ע, או עדות לכך שישוע או תלמידיו ראו בכתבים שכאלה "קדושים". הנחה זאת תהיה קפיצה לוגית מעוותת.
דוגמא טובה לכך היא שאול השליח, אשר ציטט פואטיקה יוונית-פאגנית:
"הֵן בּוֹ אֲנַחְנוּ חַיִּים וּמִתְנוֹעֲעִים וְקַיָּמִים, כְּמוֹ שֶׁגַּם אֲחָדִים מִמְּשׁוֹרְרֵיכֶם אָמְרוּ שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ צֶאֱצָאָיו." (מע"ש יז 28)
האם זה אומר ששאול האמין שהפאגאנים קיבלו תורה שבעל פה קדושה? כמובן שלא.
לסיכום
ישוע המשיח ותלמידיו נהגו לקיים מספר מסורות אשר אינן מוזכרות במפורש במקרא. לחלק מאותן מסורות קיים תיעוד במסמכים אשר קדמו לכתביהם של חז"ל ולכן אין שום היגיון לומר כי מסורות אלו הועתקו מהתושב"ע. מנהג הברכה על המזון לפני הארוחה רווח בעם ישראל לפני הופעתה של התושב"ע ולכן אין זה מן ההכרח כי המנהג הועתק ממסורת הרבנים. נהפוך הוא, הגיוני יותר לומר כי חז"ל העתיקו חלק ממסורתם ממנהגים אשר קדמו להם בעשרות ואפילו מאות שנים. הוויכוחים הרבים בספרות הרבנית, על אופן קיומן של אותן מסורות, מורידות ממהימנותה של התושב"ע ומגדילות את הספק באמינותה ובמקוריותה.
[1] פרופסור חננאל מאק מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן מאשר במחקרו ( The Seat of Moses כיסא משה") שהביטוי "כיסא משה" בברית החדשה מתייחס לכיסא הפיזי שממנו היה נהוג לקרוא את כתבי הקודש בבית הכנסת. את זה הוא מבסס על ממצאים ארכאולוגים ועל הפרשנות הרבנית הקדומה פסיקתא דה רב כהנא.
[2] יש הטוענים שאיגרתו של שאול השליח אל הגלטים מכוונת אך ורק לקוראים גויים, כי הקהילות בגלטיה כללו גויים בלבד. אנחנו מאמינים שאין זה נכון, מארבע סיבות: (1) מתוך הראשונה לפטרוס א 1 עולה בבירור שבקהילה בגלטיה היו יהודים. (2) לפי יוסף בן מתתיהו (100-37 לספירה), היו יהודים בעיר גלטיה. (3) בהתאם לשנייה לטימותיאוס ג 17-16: "כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלֹהִים, וּמוֹעִיל הוּא לְהוֹרָאָה, לְתוֹכֵחָה, לְתִקּוּן, לְחִנּוּךְ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, לְמַעַן יִהְיֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים מֻשְׁלָם, וּמֻכְשָׁר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב". במילים אחרות, איננו יכולים לבחור טקסטים ולהתעלם מהגלטים רק כי האיגרת איננה מתאימה לסדר היום שלנו. (4) שאול וברנבא הכריזו את הבשורה ליהודי בראשונה וגם ללא יהודי (רומ' א 16). בכל ספר מעשי השליחים אין מקרה אחד שבו שאול הכריז את הבשורה ליהודים בלי שהיו לפחות כמה שהגיבו בחיוב . אותו דפוס תגובה המשיך בערים איקוניון, ליסטרה ודרבי.
[3] בהתאם לכתוב במתי י"א 28-30; קור"א ט' 21; יוח"א ה' 2-3; יוח"ב פס' 9 ובקטעים רבים נוספים.
[4] מדרש קהלת רבה ח'.
[5] "ילקוט שמעוני", ישעיהו פרק כ"ו, רמז תכ"ט. דבר דומה נאמר במדרש "אליהו זוטא": "הקב"ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד לתן ע"י משיח" (פרק כ).
[1] באנגלית: The Didache.
[2] ראו מאמרו של ד"ר רויטמן (2009): "מה הקשר בין הנזירות הנוצרית לבין כת מדבר יהודה?" (מצוי באינטרנט).
[3] ראו את המנהג בהגדה של הקראים לחג הפסח, בלינק: