הרב דניאל וייס

נולדתי בפולין, שם אבי היה רב מכובד וכך גם אמי, היא דיברה הן פולנית והן עברית והייתה אדוקה מאוד באמונתה. לאחר מספר שנים בישיבה תלמודית, חזרתי הביתה והמשכתי ללמוד נושאים שונים שסיקרנו אותי. אם כי לא הייתה לי כוונה להישאר לאורך זמן בבית מאחר ודעותיי ודרך מחשבותיי המדעיות היו "קיצוניות" מדי עבור הוריי.

לא היה לי שקט פנימי כבעבר, אם בעבר נהניתי להתעמק בתלמוד וביצירות יהודיות קלאסיות, עתה רותקתי והוקסמתי לחקור את הנבואות בתנ"ך. שוב למדתי את האגדתא המסורתית אך הפעם התחלתי לפקפק– אולי גדולי התלמוד שגו בעודם דנים את האדם הדגול ביותר של עמם למוות, אולי היה כדאי להם לחקור עליו תחילה לפני שדחו אותו…

ככל שהמשכתי לחקור את האגדתא, כך מחשבותיי התבהרו והתחדדו, רעיונות מבעיתות ומחרידות חלפו בראשי, אולי "הוא" אכן היה המשיח המובטח? החלטתי להשוות את הסברי התלמוד אל מול נבואות התנ"ך ולהפתעתי גיליתי שכל אשר הנביאים ניבאו על חייו של המשיח – התמלאו באופן מושלם בחייו של ישוע.

מאותה העת כבר לא היה לי רגע של שקט, אך בכל זאת לא היה לי האומץ לספר במה ליבי חושד, ביודעני שקולי יהיה כמו מטיף באמצע שממה.

בשל גילי הצעיר, שמרתי את מחשבותיי לעצמי. יום אחד שמעתי מחברי היהודים סיפורים אכזריים ומרושעים על אותו ישוע, כלכך הוטרדתי על ידי כך שבקושי יכולתי לשלוט בעצמי. כשחזרתי הביתה אמי זיהתה על פני כי משהו קרה, לא רציתי לספר לה, אך בעודה מתעקשת שוב ושוב, נשברתי וסיפרה לה את כל אשר על לבי. בכעס ותדהמה היא זעקה "אתה בכלל מבין מה אתה אומר?!, השטן השתלט עליך! אלוהים יעניש אותך על כך!".

אך כשהבינה שצעקות וכעס לא מועילים, היא שינתה אסטרטגיה והחלה מתחננת שאפטר מהרעיונות המופרעים הללו, כל עוד יש זמן לכך. תשובתי אליה היתה שעד אז מעולם לא גרמתי לה צער, ויותר מכך, תמיד לקחתי על עצמי צער על מנת להשביע את רצונה. והדרך בה אני גורם לה לדאוג כעת, צריך לשמש כהוכחה עבורה כי אני משוכנע באמיתות הדבר ולכן לא אוכל לשנות את דרך מחשבותיי סתם כך. עוד לפני שהספקתי לסיים את דבריי, נכנס אבי לחדר ולכן השתתקנו מיד. בלילה הורי התעוררו והחלו לדבר על "מצבי", מאותו הלילה הם פקחו עלי עין ועקבו אחר צעדיי בזהירות רבה. אם הייתי קורא כל ספר מלבד התלמוד, הם היו שורפים אותו באש. כך זה נמשך במשך שנה תמימה.

ערב אחד, אבי שוחח עמי בצורה חמורה. עניתי לו כי לקלל אותי ולאיים עלי לא יגרום לי לפתע לשנות את מחשבותיי. הייתה זו הראשונה מבין שיחות רבות שהפכו את חיי לבלתי נסבלים, בלשון המעטה. החשיבו אותי לחוטא גדול ולכן נחשבתי כ'ה'סיבה לכל סבל וצער שנפל על המשפחה. בסופו של דבר, נאלצתי עזבתי לבית דודי בלודז' שבמרכז פולין.

דודי היה איש עשיר, לא היו לו ילדים והוא שמח מאוד לארח אותי בביתו, אך לאחר שקיבל מכתב מאבי, הוא שינה יחסו כלפי כלכך עד כי היה עלי לעזוב. בוא בזמן, חברים הזמינו אותי להתאכסן עמם. הרווחתי את פרנסתי על ידי הוראה בעודי עצמי ממשיך ללמוד. לבסוף סיימתי את לימודיי והוכשרתי כרב מן המניין.

יום אחד, חבר טוב שאינו יהודי הזמין אותי איתו לביקור בכנסייה בפטיסטית, שם הרצה דובר בפני המון רב ולשונו מלאה ברוח ואמיתות. לאחר שהבעתי את הסכמתי איתו בקול רם, החלה המולה, אורחים נוספים שהיו במקום, גם הם יהודים, החלו מקללים אותי ובאו לכיווני במטרה לקרוע אותי לגזרים, לכן היה עלי לברוח ולהתחבא. למחרת על הבוקר נאלצתי לברוח מהעיר ונסעתי לוילנא (בירת ליטא), שם המשכתי את לימודיי. כנהוג בזרם החסידי, עוד כשהייתי צעיר, הורי חיתנו אותי מראש לאישה מסויימת. מפה לשם, הפכתי לרב הראשי של עיירה קטנה בפולין, הייתה זאת התחלה של זמנים קשים עבורי.

בשבת שלפני הפסח היה עלי להטיף בבית הכנסת, בכיס שלי החזקתי איתי עותק של הברית החדשה שנהגתי לקרוא לבדי וגם עותק של התנ"ך. מכיוון ששניהם פחות או יותר היו באותו הגודל, בטעות הוצאתי מכיסי את הברית החדשה במקום את התנ"ך, לא רק זה, אלא שנוסף לכל גם הפלתי את הספר על הרצפה. מישהו שהיה לידי הרים את הספר עבורי ובא לתת לי את הספר בחזרה אך לפתע הבחין כי רשום על הספר "הברית החדשה", פתאום נשמעה זעקה, הוא צעק כאילו זה עתה ראה נחש ארסי מנסה להכישו, וצעק לכל בית הכנסת כי אני, הרב שלהם, מחזיק בחיכי עותק של הברית החדשה.

כמו כן הוא הוסיף שלא רק אני, אלא כל בית הכנסת ייענש בגלל החטא הנורא שלי (שהרי אסור לחרדים ולרבנים להחזיק או לקרוא בברית החדשה). כל זאת הוביל אותי להחלטה להתפטר מתפקידי כרב בית הכנסת, וכך גם עשיתי מספר ימים לאחר מכן.

באותו הזמן אמי המבוגרת נפטרה ואבי החליט שאינו מעוניין לדבר איתי יותר. מאוחר יותר, מוניתי כמרצה לדתות ומורה לעברית על ידי הקהילה היהודית בוורשה, בירת פולין. מקצוע אותו ביצעתי במשך 9 שנים. חיי התנהלו על מי מנוחות, עד אשר, ה. ק, מורה לשעבר, הפך למפקח על המרצים לדתות. באחד מן הימים התאספנו יחד עם עמיתינו למקצוע בכיתת הלימוד שלי לדיון על מעמדם המורע של היהודים ברוסיה ועל דרכים אפשריות לעזור להם.

ניסיתי לשכנעם כי ההצעות שהועלו לא יעזרו לפתור את הבעיה, אז הוספתי ואמרתי כי המעמד שלנו כיהודים, לא ישתפר לפני שנהיה מוכנים להכיר בטעות שאבותינו ביצעו ולהכיר בישוע כמשיח אשר שפך דמו למעננו על מנת לשחרר אותנו מחטאינו. זה כמובן התחיל דיון עמוק, אך לא דיון כועס, מכיוון שעמיתי למקצוע היו אקדמאיים בעלי אופקים רחבים וראש פתוח, אפילו המפקח עצמו היה אתיאיסט מוצהר. מכיוון שהוא לא חיבב אותי במיוחד (כאיש דתי), עתה, יכל לקפוץ על ההזדמנות ולדווח עלי למועצת הרבנים של הקהילה היהודית המקומית.

לאחר ימים מספר, ביקרתי בערב תפילה של קהילה-משיחית. מאחוריי, שני יהודים חסידים צעירים נכנסו גם הם לאולם. מאוחר יותר התברר לי מה הם חיפשו שם, הם מיהרו למועצת הרבנים על מנת לספר להם כי אני "יהודי-נוצרי" וכי ראו אותי מתפלל עם האחרים. המועצה החליטה לפטר אותי מתפקידי ללא פיצוי ובלי האפשרות להסביר את עצמי.

לקח זמן מה עד שהוחלט להעניק לי את כספי הפיצויים המגיעים לי על פי חוק בשל פיטוריי, וכשהופעתי בפניהם על מנת לקבל את כספי, שאלתי אותם: "מדוע פוטרתי לפני חקירת הנושא?"

אחד מחברי הוועד ענה לי: "אם היינו מבקשים ממך לבוא, לא היית מספר לנו את האמת. אנחנו לא מאמינים לדבריך יותר מכיוון שבהתאם לחוק היהודי, שני עדים נשבעו בפני הרב לאמיתות העדות שלהם, ואתה, הפסדת את זכויותיך." לזאת השבתי בחזרה: "רבותיי, אתם טועים, אני תמיד מוכן ומזומן להשמיע את האמת".

"האם כרעת ברך עם הנוצרים והתפללת איתם? האם הוטבלת?" שאלו. עניתי לזאת: "לא הוטבלתי אך אני מקווה כי זה יקרה בקרוב."

יותר מזאת, לא הורשתי לומר מילה ובתמורה הופגזתי בקללות ובלשון גסה. אך החלטתי להשתדל להישאר רגוע ולתת כבוד. כאשר הייתה הפוגה קלה מצעקותיהם לעברי, קם אחד מהם וצעק לעברי "עושה צרות שכמותך! איך אתה בכלל מעז להביע את עצמך בשלווה שכזאת בנוכחותנו? ציפינו שכרב לשעבר תתקוף אותנו בצורה קשה הן מילולית והן במכתבים נגדנו."

אחד מהרבנים הרים ידו לכיווני בעודו צועק: "כן! יהיה זה נכון להרוג אותו".

לכך הגבתי – "רבותיי, אני תחת מרותכם ואתה חופשיים לעשות כרצונכם, אני לא שונא אתכם, לא, להיפך, אני אוהב אתכם. אך אני מתחרט על שאתם כה עקשנים עד כדי שלא תסכימו להודות כי כלכך הרבה רע קורה לנו כי דחינו את המושיע היהודי, שלנו, זה שבא מבינינו."

עתה ההתרגשות בערה ולא הורשתי לומר דבר, עם זאת, אחד מהם שאל אותי: "אם המועצה תקבל אותך בחזרה ואף תעלה את שכרך, אך בתנאי שלא תיצור עוד קשר עם הבפטיסטים, האם תסכים לזאת?"

עניתי – "לעולם לא אמכור את נשמתי בעבור כסף."

בכך נעלם השם הציבורי שלי ואיתו גם מקור פרנסתי ומחייתי.

הרב דניאל וייס היה נדיר במינו בידיעתו את התלמוד. הוא היה מרצה ידוע, מוערך ומכובד ביותר בתחומי הדת היהודית והשפה העברית. הוא המשיך ללמוד את כתבי הברית החדשה לעומק ומאוחר יותר הוא החל ללמד רבים אודות נבואות התנ"ך והתגשמותן בישוע המשיח. אמונתו בישוע גרמה להתרגשות רבה בקרב חבריו המאמינים הלא-יהודים אך בו בזמן הוא הוגלה באופן רשמי על ידי החברה היהודית סביבו.

מאוחר יותר אף התבקש להנהיג כנסייה בפטיסטית בעירו. כשהיה יושב עם יהודים בעיר ודן איתם על התנ"ך, התלמוד וישוע, גרם להם להפתעה רבה בשל הידע העצום שהיה לו, פעמים רבות התחרטו הרבנים כי אדם שהם כה כיבדו והעריכו, הפך מבחינתם, ל"מיסיונר מסוכן".

כבוד זכרונו הופיע באופן ברור בזמן הלוויתו, כאשר יותר ממאה וחמישים רבנים בעלי שם שלא ציפו לראות אחד את השני בהלוויה, על אף הסנקציות הברורות – שברו את החרם עליו ונפקדו על מנת להביע לו את כבודם האחרון.