התנ"ך – דבר אלוהים?

טור משחקי הספורט שהתפרסם בעיתוני הבוקר הוא מהימן מבחינה היסטורית, אבל אין זה אומר שהוא נכתב בהשראת אלוהים. הכתובים, לעומת זאת, כן מתיימרים להיות דבר אלוהים.

מה טוענים הכתובים?

במקומות רבים בכתובים נאמר שהם ״דבר אלוהים״. למה הכוונה? ואם הכתובים הם אכן דבר אלוהים, איך בדיוק אלוהים העביר את דברו לידי האנושות?

שאול השליח אומר ש״כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים, ומועיל הוא להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק״ (טימ״ב ג׳ 16). פסוק זה הוא הבסיס לאמונה בכך שהכתובים נכתבו בהשראת אלוהים. המילה היוונית theopneustos מתורגמת בדרך כלל למילה ״השראה״. שאול אומר שהכתובים נכתבו בהשראת רוח אלוהים.

השראה היא תהליך מיסתורי: אלוהים פעל דרך מחברים אנושיים והשתמש באופי ובסגנון האישי של כל אחד מהם כדי ליצור כתבים אלוהיים ובעלי סמכות.

חשוב שנהיה זהירים בדרך שבה אנחנו משתמשים במילה ״השראה״. מילה זו משמשת אותנו בחיי היומיום. אנחנו אומרים ש״ההשראה נחה על אמן״ מסוים, וש״אין ספק שהמוסיקה הזאת מלאת השראה״. זהו שימוש מאוד כללי במונח, ובימינו מייחסים לו משמעות של משהו שנעשה היטב או שיש לו ערך רב. אבל כשמחילים את המילה על כתבי הקודש, הכוונה היא אחרת. ההשראה שבה נכתבו ספרי התנ״ך והברית החדשה אינה אותה השראה שנחה על זמר או אמן כלשהו. אלוהים נשף את רוחו, והכתובים נוצרו. הכתובים הם דברו, שכן הם יצאו מפיו.

 

הטענות שעולות מן התנ׳׳ך על כך שהוא נכתב בהשראת אלוהים

ברבים מספרי התנ״ך נאמר שהם נכתבו בהשראת אלוהים. לכל אורך הדורות התנ״ך נחשב ל״דבר אלוהים״. אפשר לחלק את התנ״ך לקטגוריות רבות ושונות. הברית החדשה מחלקת אותו לשניים (מתי ה׳ 17; ז׳ 12), וגם לשלושה (לוקס כ״ד 44). בסעיף זה נבחן את החלוקה של התנ״ך לשניים – התורה והנביאים – ונראה אילו טענות הם מעלים לכך שהם נכתבו בהשראת אלוהים. כמו כן נדון בחלקי התנ״ך שאינם מעלים את הטענה הזו במפורש.

התורה

חמשת הספרים הראשונים בתנ״ך מרכיבים את ״התורה״, ונקראים גם ״חומש״ או ״חמשת חומשי תורה״. המסורת גורסת שחמשת הספרים האלה – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים – נכתבו בידי משה.

בשמות (ל״ב 16), בוויקרא (א׳ 1), בבמדבר (א׳ 1) ובדברים (ל״א 26-24) נאמר מפורשות שהם נכתבו בהשראת אלוהים. אבל גם ספר בראשית נתפס כחלק מ״ספר משה״(ראה דהי״ב ל״ה 12; נחמ׳ י״ג 1), ומעצם העובדה שהוא נכלל ביניהם, גם לו מיוחסת אותה סמכות אלוהית. מה שנכון לגבי ספר אחד נכון לגבי כולם. במילים אחרות, טענה שתקפה לגבי ספר אחד בחלק זה של הכתובים חלה על כל חמשת הספרים, מאחר שכולם מאוחדים תחת כותרת אחת: ספר משה, או תורת משה.

בכל שאר הספרים בתנ״ך עם ישראל נצטווה לשמור את תורת משה בשל היותה תורתו של אלוהים; קולו של משה נחשב לקולו של אלוהים. יהושע החל את תפקידו כיורש של משה עם ההצהרה הבאה, ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך… למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו״(יהוש׳ א׳ 8). אלוהים ניסה את בני ישראל כי ביקש לדעת אם הם ״ישמעו את מצוות ה׳ אשר ציווה את אבותם ביד משה״ (שופ׳ ג׳ 4). ושמואל אמר לעם, ״ה׳ [הוא זה] אשר עשה את משה ואת אהרון, ואשר העלה את אבותיכם מארץ מצריים… וישכחו את ה׳ אלוהיהם״(שמ״א י״ב 9,6). בימיו של יאשיהו ״מצא חלקיהו הכוהן את ספר תורת ה׳ ביד משה״, כלומר את ספר התורה שאלוהים נתן למשה (דהי״ב ל״ד 14). ודניאל אמר שתורת משה היא דבר אלוהים, כשהתפלל, ״ותיתך(אתה נתת) עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלוהים, כי חטאנו לו. ויקם את דב¬ריו אשר דיבר עלינו״(דני׳ ט׳ 12,11). ובי¬מי שיבת ציון, התחייה הרוחנית של העם תחת שרביטו של נחמיה באה בעקבות הציות לתורת משה (ראה עזרא ו׳ 18;נחמ׳ י״ג 1).

הנביאים

החלק השני של התנ״ך מכונה בברית החדשה ״נביאים״. כינוי זה עלול להטעות, כי בדרך כלל המילה נביאים מתקשרת אצלנו עם ספרים כדוגמת ישעיהו, ירמיהו ואחרים. אבל הברית החדשה כוללת במילה נביאים לא רק את ספרי הנביאים שהועלו על הכתב, אלא את כל ספרי התנ״ך, פרט לחומש.

בכמה מדברי הנביאים המאוחרים יותר יש ביטויים של כבוד רב כלפי כתביהם של נביאים מוקדמים יותר. אלוהים דיבר אל דניאל דרך נבואותיו של ירמיהו (השווה את דני׳ ט׳ 2 עם ירמ׳ כ״ה 11). גם עזרא הכיר בסמכות האלוהית של נבואות ירמיהו (עזרא א׳ 1), ושל חגי וזכריה (עזרא ה׳ 1). אחד הפסוקים החזקים ביותר במובן הזה נמצא באחד מאחרוני הנביאים בתנ״ך, בספר זכריה. זכריה מדבר שם על ״התורה ואת הדברים אשר שלח ה׳ צבאות ברוחו, ביד הנביאים הראשונים״ (זכר׳ ז׳ 12). בפסוק דומה שמופיע בספר נחמיה, נאמר שאלוהים נהג בסבלנות עם עמו במשך שנים רבות, ואף העיד נגדם באמצעות רוחו ודרך נביאיו (ראה נחמ׳ ט׳ 30). הדוגמאות האלה מעידות על הכבוד הרב שרחשו הנביאים המאוחרים לכתבים של קודמיהם; הם ראו בהם את דבר אלוהים, שניתן לעם ישראל בידי רוח הקודש.

הפתיח הנבואי ״כה אמר ה׳״, לצד ביטויים דומים, מופיע בחלקים שונים של התנ״ך מאות פעמים.

 

הנביאים כשופר וכקול של אלוהים

ישעיהו, לדוגמה, מכריז, ״שמעו שמים והאזיני ארץ! כי ה׳ דיבר״ (ישע׳ א׳ 2). וירמיהו הכריז, ״ויהי דבר ה׳ אלי לאמור…״ (ירמ׳ א׳ 11). ״הייה היה דבר ה׳ אל יחזקאל״(יחז׳ א׳ 3). אמירות דומות מופיעות לכל אורך ספרי תרי עשר(ראה הו¬שע א׳ 2-1; יואל א׳ 1).

על ספח הנביאים שקובצו מאוחו ׳ותו ונקואים ״כתובים״ חלות באופן אוסומס׳ המענות שתקפות לגבי הנביאים, שכן הם היו חלק מהם. אפילו ספו תהילים (שמהווה חלק מה״כתובים״), ושישוע דיבר עליו בנפרד בשל חשיבותו המשיחית (לוקס כ״ד 44), היה חלק מהתורה והנביאים, וישוע אמו שהם מכילים את ״כל הכתוב״(לוקס כ״ד 27). יוספוס כלל את ספר דניאל (שמשולב מאוחו יותר במסגות ה״כתובים״) ב״נביאים״, ברוח החלוקה שרווחה בימיו (נגד אפיון, א ח). כך שלא משנה מהי האפשרות החלופית או מה היתה השיטה (המאוחות יותר) של סידור ספר התנ״ך בשלושה חלקים, ברור שהחלוקה הקדומה היתה לשני חלקים – תורה ונביאים (כשהחלק של הנביאים כולל את הספרים שמאוחר יותר נכללו בחלק נפרד, ב״כתובים״). כך זה היה מסוף תקופת התנ״ך ועד לתקופת הברית החדשה.

הנביאים שימשו כשופר וכקול של אלוהים, לא רק בזכות הדברים שאמרו אלא גם בגלל הדברים שהם כתבו. אלוהים ציווה על משה, ״כתוב לך את הדברים האלה״ (שמות ל״ד 27). ולירמיהו הוא הורה, ״שוב, קח לך מגילה אחרת וכתוב עליה את כל הדברים הראשונים אשר היו על המגילה הראשונה״(ירמ׳ ל״ו 28). ישעיהו העיד שאלוהים אמר לו, ״קח לך גיליון גדול וכתוב עליו״(ישע׳ ח׳ 1). מאוחר יותר אמר לו אלוהים, ״עתה בוא כתבה על לוח איתם ועל ספר חוקה, ותהי ליום אחרון לעד עד עולם״(ישע׳ ל׳ 8). מצווה דומה ניתנה לחבקוק, ״כתוב חזון ובאר על הלוחות, למען ירוץ קורא בו״ (חבק ב׳ 2).

הפתיח הנבואי ״כה אמו ה׳ ״, לצד ביסו״ם דומים, מופיע בחלקים שונים של התנ״ך מאות פעמים.

 

התנ״ך כולו

רוב ספרי התנ״ך (כ־18 מתוך 24) טוענים מפורשות שהם דבר אלוהים לבני האדם. יחד עם זאת, יש כאלה שאינם מעלים הצהרות ברורות כאלה בנוגע למקור שלהם. הנה מספר סיבות לכך:

הם שייכים לחלק נתון שהטענה שלו למקור ההשראה היא ברורה

כל ספר בתנ״ך נמנה עם חלק מסוים שלו – התורה או הנביאים – ובכל חלק כזה יש טענה ברורה שאין עליה עוררין לכך שחלק זה נכתב בהשראת אלוהים. טענה זו מכסה כל ספר שנמנה עם אותו חלק. לכן, כל ספר בפני עצמו לא צריך לספק טענות בנוגע לעצמו; הטענה הזו כבר הועלתה עבורו במסגרת החלק שבו הוא כלול, והיא זוכה לאישור מעצם העובדה שספרים מאוחרים יותר שנכללו בתנ״ך מתייחסים לסמכות שיש לאותו חלק שלם.

אופיים של ספרי היסטוריה ושירה

ספרי ההיסטוריה והשירה בתנ״ך הם היחידים שלא תמיד מופיעה בהם טענה ישירה באשר למקור האלוהי שלהם. בכל שאר הספרים מופיע הביטוי ״כה אמר ה׳״. ספרי ההיסטוריוגרפיה והשירה לא כוללים את הביטוי הזה משום שהם מתעדים את מה שאלוהים הראה(את ההיסטוריה) ולא את מה שהוא אמר (תורה ונביאים). ובכל זאת, הביטוי הדידקטי ״כה אמר ה׳ ״ מופיע גם בספרי ההיסטוריוגרפיה והשירה. היסטוריה היא הדברים שאלוהים אמר במהלך מאורעות מסוימים בחיי העם.

שירה היא מה שאלוהים אמר בלבבות ובשאיפות של אנשים פרטיים מקרב העם. שניהם דברים שאלוהים אמר, לא פחות מהתיעוד המפורש של הדברים שהוא אמר בתורה ובספרים הדידקטיים האחרים.

אלוהים בחר את הכותבים

שלמה, שהמסורת מייחסת לו את כתיבת שיר השירים, משלי וקהלת, היה בעל חוכמה שמקורה באלוהים(מל״א ה׳ 29). הוא גם עמד בתנאים שצריכים להתקיים אצל נביא. לפי במדבר י״ב 6, נביא הוא אדם שאלוהים דיבר דרכו על ידי חזונות וחלומות (מל״א י״א 9). לדוד מיוחסת כתיבתם של כמחצית המזמורים בתהילים. למרות שבמזמורים עצמם לא נאמר מפורשות שהם נכתבו בהשראת אלוהים, עדותו של דוד עצמו מתועדת בשמואל ב׳ כ״ג 2, ״רוח ה׳ דיבר בי ומילתו על לשוני״.

אין כל ספק לגבי הסמכתו של ירמיהו לנביא (ראה ירמ׳ א׳ 17,4), והמסורת רואה בו את מחבר ספרי מלכים א׳ ובי. את כתיבת ספרי דברי הימים, עזרא ונחמיה מייחסים לעזרא הכוהן, שתיפקד כנביא, כשהוא מפרש את תורת משה ומכניס תיקונים אזרחיים ודתיים בהתאם. אם כך, לגבי אותם ספרים בתנ״ך שלא מעידים על עצמם – האנשים שכתבו אותם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, טוענים שהם דבר אלוהים ושהם נכתבו בסמכותו.

כל הזכויות למהדורה העברית שמורות ל"מעוז" ישראל צור (תל אביב) בע"מ.