מזמור ב' בתהילים נועד לתאר את שלטונו של המשיח על העולם, את היותו של מלך המשיח בן לאלוהים. כמו כן את הגישה שינקטו מנהיגי העולם לרעיון של אלוהים, להציב עליהם שליט אחד ויחיד, המשיח. להלן הסבר מילולי המבוסס על הטקסט בלבד.

א   לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק׃   ב   יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יְהוָה וְעַל-מְשִׁיחוֹ׃   ג   נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ׃   ד   יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ׃   ה   אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ׃   ו   וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי׃   ז   אֲסַפְּרָה אֶל-חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ׃   ח   שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ׃   ט   תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם׃   י   וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ׃   יא   עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה׃   יב   נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ׃

פסוקים א'-ב': "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק׃   יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יְהוָה וְעַל-מְשִׁיחוֹ"

בתחילת הפרק נשאלת השאלה – למה כל העולם מתרגש? למה כל המנהיגים מתאספים ביחד? קהל גדול לא מתאגד יחדיו באופן סדיר אלא כאשר ישנה פעילה יוצאת דופן, על אחת כמה וכמה המנהיגים ("רוזנים"). "יֶהְגּוּ-רִיק" משמע שהם אומרים דברים לחינם, דברים ללא תוכן וללא תוקף. זאת מאחר שתכלית פגישתם היא לעמוד נגד אלוהים ונגד המשיח שלו.

פסוק ג' "נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ" מוֹסְרוֹתֵימוֹ = המוסרות שלהם, חבל הרתימה שלהם, המושכות שלהם, כמו עגלה שרתומה לסוס. מנהיגי העולם מרגישים שהם "קשורים" לאלוהים, אבל הם רוצים להשתחרר ממנו, מהעול של אלוהים, לכאורה. הם מרגישים כמו אסירים בבית כלא, הם רוצים להתנתק מאלוהים. עֲבֹתֵימוֹ = כמו חבלים או אזיקים שאותם מנהיגים רוצים להוריד ולהשתחרר מהם.

פסוק ד' "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ" מה אלוהים, בעודו מביט מלמעלה, חושב על מה שקורה, חושב על ההתכנסות של המנהיגים נגדו? הוא צוחק, הוא לועג לניסיון שלהם.

פסוק ה' "אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ" אז, אלוהים יפסיק לצחוק, הוא ידבר בכעס ובזעם שלו הוא יבהיל את המתנגדים לו והדוחים אותו.

פסוק ו' "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי" עכשיו זה ברור – על מה כל ההמולה? נגד מה התכנסו המנהיגים? הם לא רצו לקבל את המלך שנסך אלוהים עליהם. מדוע? כי הם רוצים להיות השליטים! הם רוצים את כל הכוח אצלם. "מלך המשיח" ימלוך על העולם מציון, זו היא תוכניתו של אלוהים. אך במקום לקבל זאת ולברך זאת, המנהיגים מחליטים לדחות אותו ואת המשיח. (ראו מיכה פרק ד', ישעיהו פרק כ"ד).

פסוק ז' "אֲסַפְּרָה אֶל-חֹק יְהוָה אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" אלוהים מצהיר עמדה, חוק; אלוהים אומר דבר יוצא דופן, אלוהים אומר לבנו, לאותו המשיח, שהיום הוא יוליד אותו, המשיח יוולד לתוך העולם. השווה עם ישעיהו ז':י"ד וישעיהו ט':ו'-ז'.

שימו לב לקטע הבא מתוך הספר "קול דממה דקה", ראו כיצד מבין הרב נח נחום לווין המפרש את הפסוקים כנבואה על כך שאלוהים יברא בריאה חדשה דרך העלמה, והוא יהיה המשיח!

 

גם הרב כרמיאל כהן (ראש ישיבת ההסדר ברכת משה) מפרש וכותב את מזמור תהילים ב' כמדבר על המשיח בתור הבן של אלוהים:

"פתיחת המזמור עוסקת בהתקוממותם של מלכי הגוים "על ה' ועל משיחו (=דוד המלך או מלך המשיח)":

(א) למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק: (ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו: (ג) ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו:

וסופו של המזמור עוסק באופן שראוי למלכים אלו להתייחס לה' ולמשיחו:

(י) ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ: (יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה: (יב) נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו:

פסוק יא עוסק ביחס הראוי כלפי ה', ופסוק יב עוסק ביחס הראוי כלפי משיחו (בר = בן, דהיינו המלך שהוא בנו של ה'). את ה' ראוי לעבוד ואת משיחו ראוי לנשק…"
(הרב כרמיאל כהן)

---

 

פסוק ח'-ט' "שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ וַאֲחֻזָּתְךָ אַפְסֵי-אָרֶץ תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם" אלוהים מעניק סמכות אדירה לבן אלוהים, למשיח – אלוהים נותן לו את כל הגוים, כל העמים, כל העולם! הרבנים אגב, טוענים שמדובר בדוד המלך, אך דוד המלך היה מלך ישראל בלבד. אותו מלך המשיח יהיה שליט שאף אחד לא יהיה מסוגל להכניע אותו, תהיה לו היכולת לנפץ את כל מי שינסה להשמידו כמו עם מקל מברזל. מדוע אלוהים נותן לבן שלו, למשיח שלו, את כל הסמכות הזאת? התשובה בגוף השאלה. המשיח, הבן, הינו היורש של האב ולכן מקבל את כל אשר שייך לאב.

פסוק י'-י"א "וְעַתָּה מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" אלוהים מבקש מהמנהיגים, מהמלכים, לשקול את צעדיהם בחכמה ולהגיע למסקנה מושכלת כי עליהם לעבוד את אלוהים.

פסוק י"ב נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל-חוֹסֵי בוֹ׃ בר בארמית זה "בן", אלוהים אומר – אתם רוצים לחסות במשיח? אשרייכם – נשקו את הבן! אחרת, תאבדו את הדרך שלכם.

תהיה מופתע לגלות שיש בתורה מספר רב של פסוקים ורעיונות המצביעים על ישוע המשיח. אך לפני שתטיל ספק בכך, עליך לדעת שבתורה גם אין פסוקים המזכירים את המשיח כפי שהיהדות הרבנית המסורתית מלמדת. האם עובדה זו ממעיטה מהחשיבות שיש למשיח ביהדות המסורתית? התורה שבעל פה, בה דוגלת היהדות המסורתית אינה מוזכרת כלל בחמשת חומשי התורה. לכן, עליך לחשוב פעמיים על טענתך הנ"ל. בארבעת המקרים בהם מוזכרת המילה משיח בתורה (ויקרא ד' 3, 5, 16; ו' 15,) מדובר בכוהן הגדול שנמשח לתפקידו, ולא במשיח עצמו. למעשה, למעט כמה מקרים היוצאים מהכלל, המושג משיח בתנ"ך אינו מכוון למשיח המיועד.

גם משיח בן דוד אינו מוזכר בתורה היות והיא נכתבה שנים לפני הולדתו של דוד. לכן לא ניתן למצוא בתורה פסוקים המדברים באופן ישיר על ה"משיח", (ובהחלט לא על "משיח בן דוד"). לעומת זאת ניתן למצוא בתורה רמזים, נבואות כלליות, ותיאורים המצביעים על המשיח.

להלן כמה דוגמאות: הסיפור על עקידת יצחק, ונכונותו של אברהם אבינו להקריב את בנו בציות להוראותיו של אלוהים (בראשית כ"ב) מצביע על המשיח בכמה מובנים, במיוחד לאור המסורת של לימודי הרבנים על הסיפור. בלימודיהם על סיפור העקידה, מדגישים הרבנים את צייתנותו של אברהם לאלוהים ואת נכונותו של יצחק להישמע לאביו. ואף על פי שיצחק לא ממש הוקרב, נחשב כאילו כן הוקרב. כך שהרבנים מיחסים למעשיהם של אברהם ויצחק חשיבות רבה, ולכן הכלילו את סיפור העקידה בתפילותיהם היומיות בסידור. כאשר אנו קוראים שוב את פרק כ"ב בספר בראשית, לאור החשיבות הניתנת לו בלימודיהם של הרבנים, ניתן למצוא כמה הקבלות בין העקידה והמשיח.

אברהם מוכיח את התמסרותו המלאה לאלוהים דרך נכונותו להקריב את בנו: "…כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלוהִים אַתָּה, וְלא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי" (בראשית כ"ב 12). באותה דרך מדגים אלוהים את אהבתו ומחויבותו אלינו על ידי הקרבת בנו יחידו: "הוּא אֲשֶׁר לא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ, הַאִם לא יַעֲנִיק לָנוּ אִתּוֹ אֶת הַכּול? (אל הרומים ח' 32)

בבראשית כ"ב מכונה יצחק בנו יחידו של אברהם: "וַיּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק," כך גם בברית החדשה ישוע מתואר כבנו יחידו של אלוהים, אותו נתן כקורבן במותו עבור חטאי העולם: "כִּי כֹּה אָהַב אֱלוהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לְמַעַן לא יאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם." (יוחנן ג' 16)

בסיפור העקידה, יצחק ציית לאביו בהכנעה והלך אל המזבח להיעקד, כך גם ישוע המשיח ציית לאביו שבשמים, אפילו עד המוות. (אך ההבדל ברור: במקרה של יצחק, מותו אינו ממשי אלא מהווה סמל במסורת הרבנית. לעומת זאת ישוע המשיח נתן את חייו באופן ממשי.) למרות שאברהם ציית להוראותיו של אלוהים ועלה אל הר המוריה להקריב את בנו כקורבן, הוא היה בטוח שאיך שהוא יצחק יחזור איתו חי מההר. "וַיּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם." (בראשית כ"ב 5) בכתבי הברית החדשה כתב מחבר האיגרת אל העברים על אברהם: "מִתּוֹךְ אֱמוּנָה הִקְרִיב אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּעֵת שֶׁנֻּסָּה; הוּא שֶׁקִּבֵּל אֶת הַהַבְטָחוֹת הִקְרִיב אֶת יְחִידוֹ, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ, "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע",(בראשית כא' יב')  בְּחָשְׁבוֹ בְּלִבּוֹ כִּי הָאֱלוהִים יָכוֹל לְהָקִים אֲפִלּוּ מֵעִם הַמֵּתִים; מִשָּׁם, בִּבְחִינַת מָשָׁל, אַף קִבֵּל אוֹתוֹ." (אל העברים י"א 17-19) שובו של יצחק ממוות וירטואלי מסמל את שובו של המשיח ממוות ממשי.

כתוב בסיפור העקידה: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעולָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. וַיּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיּאמֶר אָבִי, וַיאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעולָה. וַיּאמֶר אַבְרָהָם, אֱלוהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעולָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו." (בראשית כ"ב 6-8) כן, אלוהים בכבודו ובעצמו סיפק את האיל לעולה כדי לקחת את מקומו של יצחק ביום הגורלי ההוא על הר המוריה. מאות שנים לאחר מכן, אלוהים סיפק את השה לעולה האחרון, כאשר המשיח לקח את מקומנו על הר גולגותא. כפי שיוחנן המטביל אמר: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלוהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א' 29). ניתן לראות שסיפור עקידת יצחק מלא בתיאורים משיחיים!

נעבור כעת לתיאור נבואי אחר של המשיח בתורה. בסיפור של יוסף ישנם כמה היבטים ייחודיים על השרות של ישוע. (זכור שהדמויות בתנ"ך, שהן כצל ודוגמת המשיח אינן צריכות להיות מדוייקות בכול הפרטים המאפיינים את המשיח, אלא מדגימות אותו בצורה רחבה וסוחפת. הקווים המקבילים בחייהם של יוסף וישוע מרשימים ביותר. אחיו של יוסף דחו אותו (בראשית ל"ז), הוא עבר סבל וייסורים כי הוציאו עליו עדות שקר והאשימו אותו על לא עוול בכפו (בראשית ל"ט), אך לבסוף הועלה לדרגה גבוהה והיה למושיע של מצרים והעולם דאז (בראשית מ"א). במשך כול העת בה היה מכובד ומוערץ על ידי הגויים הללו, אחיו היהודים לא ידעו על קיומו וחשבוהו למת.

למעשה, בפעם הראשונה שראו אותו בתפקידו המכובד והנישא במצרים, הם לא זיהו אותו (בראשית מ"ב 7-8). רק בפעם השנייה שנפגשו גילה להם יוסף את זהותו האמיתית: "וְלא-יָכל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק… וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו." (בראשית מ"ה 1) למרבה האירוניה, יוסף הגיע למצרים בגלל בגידתם של אחיו כאשר היה עוד נער, אך כתוצאה מכך הציל את חייהם של רבים מהגויים, ולבסוף גם את חייהם של בני משפחתו הביולוגים: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלוהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדולָה." (בראשית מ"ה 7)

כך גם ישוע, נבגד ונדחה על ידי אחיו בני עמו, הוציאו עליו עדות שקר, האשימו אותו האשמות שווא על לא עוול בכפו, מסרו אותו לידי המוציאים להורג, ולאחר מכן הועלה לדרגת המושיע של הגויים בעולם – דווקא עקב דחיית עמו. לבסוף, כאשר יחזור בשנית לעולם, הוא יתוודה בפני אחיו בני עמו, שיבכו על העוול שנעשה לו (גם אחיו של יוסף בכו כשהתוודה אליהם), כפי שאלוהים אומר: "וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיָם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר." (זכריה י"ב 10; קרא גם את בראשית מ"ה 2).

אפילו המלומדים היהודים המסורתיים נוכחו בקיום תבנית של משיח דחוי, מוסתר ולבסוף נגלה. נפנה כעת לשיטת הקורבנות, נושא הנדון בתורה במידה רבה יותר מאשר כשרות או חוקים ומצוות של יחסי אנוש והלכות. ללא ספק הייתה לשיטת הקורבנות חשיבות מרובה בחוקי התורה, שהובילה לקורבן הכפרה האולטימטיבי עבור חטאינו – ישוע המשיח. היה זה רש"י שאמר שהעיקרון המרכזי של שיטת הקורבנות הוא "חיים בעד חיים," חיי קורבן תמים עבור חייו של האשם בדין. לכן אלוהים אמר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשׁותֵיכֶם:  כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר." (ויקרא י"ז 11) אך האם אלוהים מעוניין בעיקר בדם פרים ועיזים? האם הדם של הבהמות הללו אכן מסוגל להסיר את החטאים? וודאי שלא.

תפקיד זרם דמם של אין ספור הבהמות הללו היה להתוות את הדרך לדם הקורבן הטהור באמת של האחד שימסור את חייו בעבור חטאינו. דברי האמת הללו כתובים באופן מלא בפסוקים על תכסי יום הכיפורים בתורה, בויקרא ט"ז. שני שעירי עיזים משחקים תפקיד מרכזי בתכסים הללו. אחד נשחט כקורבן עבור חטאי העם, ודמו הובא אל קודש הקודשים, כך שהכוהן הגדול יזה את הדם על הכפורת מעל הפרוכת, ובכך יטהר את מקום קודש הקודשים בעבור טומאת חטאיהם של בני ישראל והמרד שמרדו נגד אלוהים כאשר הפירו את מצוותיו. כך יעשה הכוהן הגדול גם בחלק החיצוני של אוהל המועד שהיה בקרב העם בזמן טומאתם. (ויקרא ט"ז 16) העז השני, המוכר לכול בשם "שעיר לעזאזל". נשאר בחיים, והכוהן הגדול היה מניח על ראשו את שתי ידיו בעודו מתוודה על כול חטאי בני ישראל, על רשעותם ועל התמרדותם, ובכך, באופן תכסי מעביר אותם לראשו של העז. לאחר מכן שולח אותו הכוהן הגדול הרחק אל המדבר על ידי מישהו שמונה לתפקיד שומר ומטפל.

השעיר לעזאזל נושא עליו את עוונם וחטאיהם של כול בני ישראל למקום שמם ונידח, ואז משחרר אותו השומר במדבר. (ויקרא ט"ז 21-22) שני שעירי העזים הללו, שהם הקורבנות המרכזיים של היום החשוב והמרכזי בלוח החגים של עם ישראל, מצביעים בסופו של דבר אל תפקידו הכפול של המשיח: 1. דמו מכפר על חטאינו, קורע את חיץ הפרוכת של הטומאה המפריד בינינו (החוטאים) לבין אלוהים הקדוש. ו, 2. כאשר אנו מתוודים על חטאינו, הוא נושא הרחק למקום נידח את עוונותינו ואת המרד שלנו נגד אלוהים ומצוותיו. התובנות הללו מוליכות למסקנה חשובה. המתנגדים לאמונה היהודית משיחית טוענים שהמשיחיים מדגישים בצורה מוגזמת את נושא כפרה מחטאים, ושהגישה של היהדות הרבנית היא הרבה יותר טובה. אך העובדה היא שמקור האמונה המשיחית היא התורה. היות והאמונה של הברית החדשה מכירה בחשיבות המרכזית של שיטת הקורבנות שבתנ"ך, היא נבנית על היסודות הללו. ולכן האמונה המשיחית מאוד קרובה אל התורה.

כן, בכול הקשור למשיח, האמונה בישוע המשיח מושרשת כולה בתורה, אף יותר מהאמונה היהודית המסורתית. הכוהן הגדול עצמו מצביע על המשיח, היות ותפקידו העיקרי והחשוב ביותר, שמונה לתפקיד על ידי אלוהים בתקופה הקדמונית של עם ישראל, היה להפגיע בעד העם ולהקריב קורבנות לכפרה עבור חטאיו. בלבוש מדי כהונתו, בכול פעם שנכנס למקום הקודש, הוא, כדוגמת אהרון "נשא (אהרון) את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו" וחבש את המצנפת על ראשו ונשא אהרון את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכול מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני יהוה (שמות כ"ח 29, 38). התפקיד של הכוהן הגדול כמתווך  בין אלוהים לבין העם היה חשוב במידה כה רבה שאפילו מותו כיפר על חטאיהם.

לאחר תקופת התנ"ך לימדה המסורת היהודית של הרבנים שגם לבגדי הכוהן הגדול היו סגולות כפרה (זבחים פח' ב; מועד קטן כח' א). דוגמאות אלה מצביעות על תפקידו של ישוע המשיח שלנו ככוהן הגדול, כפי שמתואר בכמה פסוקים באיגרת אל העברים בכתבי הברית החדשה. ישוע, שנולד כאחד האדם כדי שיהיה הכפרה הטהורה עבור חטאינו (ראה להלן פרק 4.35), היה (ועודנו) הגדול בכוהנים הגדולים שהיו לנו.

"וְרַבִּים הָיוּ לְכהֲנִים, כִּי הַמָּוֶת מְנָעָם מִלְּהַמְשִׁיךְ בַּכְּהֻנָה. אֲבָל זֶה, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא נִשְׁאָר לְעוֹלָם, יֵשׁ לוֹ כְּהֻנָּה שֶׁאֵינֶנָּה עוֹבֶרֶת. לָכֵן הוּא גַּם יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ לָנֶצַח אֶת הַבָּאִים לֵאלוהִים דַּרְכּוֹ, כִּי חַי הוּא תָּמִיד כְּדֵי לְהַפְגִּיעַ בַּעֲדָם. אָכֵן כּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ — קָדוֹש, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים וְנִשָּׂא מֵעַל הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר אֵינוֹ צָרִיךְ יוֹם יוֹם, כַּכּהֲנִים הַגְּדוֹלִים, תְּחִלָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת עַל חֲטָאָיו וְאַחֲרֵי כֵן עַל חֲטָאֵי הָעָם; כִּי זאת עָשָׂה אַחַת וּלְתָמִיד בְּהַקְרִיבוֹ אֶת עַצְמוֹ. הֵן הַתּוֹרָה מִנְּתָה בְּנֵי אָדָם חֲלָשִׁים לְתַפְקִיד שֶׁל כּהֲנִים גְּדוֹלִים, אַךְ דְּבַר הַשְּׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַחַר הַתּוֹרָה הֶעֱמִיד אֶת הַבֵּן אֲשֶׁר הֻשְׁלַם לְעוֹלָם." (אל העברים ז' 23-28) "אֲבָל הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת, עָבַר בְּמִשְׁכָּן גָּדוֹל וּמֻשְׁלָם יוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה יָדַיִם. כְּלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לַבְּרִיאָה הַזּאת וּבְדָמוֹ הוּא, וְלא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקּודֶשׁ וְהִשִּׂיג פְּדוּת עוֹלָמִים; שֶׁכֵּן אִם דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים וְאֵפֶר הַפָּרָה, בְּהִזָּרְקָם עַל הַטְּמֵאִים, יְקַדְּשׁוּ עַד כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הַגּוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלוהִים בְּרוּחַ עוֹלָמִים וּבְלא מוּם — יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבוד אֶת אֱלוהִים חַיִּים. לָכֵן הוּא מְתַוֵּךְ לִבְרִית חֲדָשָׁה, וְעַל-יְדֵי כָּךְ — מֵאַחַר שֶׁמֵּת לִפְדוֹת מִן הַפְּשָׁעִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בִּימֵי הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה — יְקַבְּלוּ הַקרואִים אֶת נַחֲלַת עוֹלָם הַמֻּבְטַחַת." (אל העברים ט' 11-15)

איזה כוהן גדול נפלא יש לנו עכשיו. בכול דרך אפשרית, בחייו ומותו, הוא מילא את כול אשר כתוב בתנ"ך שכוהן גדול אמור להיות. כול הכוהנים הגדולים מהתקופה הקודמת היוו אך דמות צל; הוא הינו ההתגשמות הממשית שלהם. למעשה, הוא מימש את דוגמת הצל בשני התפקידים – היה עצמו קורבן הכפרה, והכוהן המעלה לאלוהים את קורבן הכפרה. התורה אם כן אכן מצביעה למשיח.

ישוע עצמו אומר זאת כאשר הוא מודיע לתלמידיו אחרי תקומתו מהמתים: "אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת משֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים." (לוקס כ"ד 44) כתבי הברית החדשה מתעדים את השיחה שהייתה בין ישוע וחבר הסנהדרין בשם נקדימון, בה המשיח הצדיק שלנו משתמש בתורה כדי להסביר את המוות שהוא עתיד למות עבור חטאי העם (והעולם). ישוע התייחס אל המקרה בספר במדבר כ"א 4-9, כאשר בני ישראל חטאו נגד אלוהים שהעניש אותם על ידי נשיכת נחשים ארסיים, אך נרפאו רק כאשר הביטו אל נחש הנחושת המורם מעלה (כפי שציווה אותם אלוהים).

בדומה לזאת, גם לכול האנושות החוטאת והמקבלת עונשים של עקיצות רעל רוחני, יש רק תרופה אחת למצב הקטלני הזה; מותו המכפר של ישוע המשיח שהורם מעלה על צלב העץ. על פי פרושו של ישוע, בשני המקרים "הדבר שהורם מעלה היה סמל הדבר שהרשיע אותם," הנחש היה הסמל של הרשעת בני ישראל על חטאיהם במדבר (במדבר כ"א), וצלב העץ היה סמל ההרשעה והמוות של האנושות בתקופת חייו של ישוע המשיח. אכן אנלוגיה מתאימה אך ישוע לא היה הראשון לייחס סמליות להנפת נחש הנחושת במדבר.

בתקופה שבין התנ"ך והברית החדשה, (כנראה בין השנים 100-120 לפני הספירה) נכתב ספר חיצוני ביוונית בשם "חוכמת שלמה" המיוחס לשלמה המלך ומכיל משלי חכמה ואמרי בינה בדומה לספר משלי שבתנ"ך. שם בפרק י"ז פסוקים 5-8 כתוב: "גם על עמך חמת תנינים פקדת, ומנחשים השרפים נושכו. אך מהרה שב אפך, ולהיזהר מעט הוכחו. כי אות ישע נתת להם, להזכירם חוקי רצונך. כי כול-מביטי אליו חיו, לא על הביטם, כי אם בידך אל המושיע, ולמען ידעו שונאינו כי מכול צרה תציל." בני ישראל הוכיחו ששמו את מבטחם באלוהיהם המושיע כאשר הביטו על הסמל המושיע – נחש הנחושת שהורם על נס, ובכך נרפאו והשתחררו מעונש החטא.

על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר מדובר בישוע, המושיע בכבודו ובעצמו, שהוא מלוא האלוהים שבא כבשר ודם כדי למות עבור חטאי העולם והורם מעלה על העץ כסמל חי לישועת ה'. בספר מעשי השליחים בברית החדשה, שמעון-כיפא, שהיה אחד משנים עשר תלמידיו הראשונים של ישוע, ולכן למד מפיו של ישוע עצמו, נותן דרשה בה גם הוא טוען שמשה הצביע אל ישוע, הנביא בהא-הידיעה שאלוהים ישלח (מעשי השליחים ג' 22-23).

למרות שהפסוק עצמו (דברים י"ח 15) אותו מצטט שמעון-כיפא אינו במפורש נבואה משיחית, הוא קולע למטרה כאשר מייחס אותו לישוע. הפסוק בדברים י"ח 15 אומר שאלוהים הבטיח לעמו שיקים נביא כמשה (הנחשב לנביא הנביאים), שישמע את קולו של אלוהים ויעביר את דברו לעם כדי שלא יפנה לאמונות הטפלות ולפולחניהם של העמים הסובבים אותו (הדברים הקדמונים המקבילים לאמונות של ימינו כגון; אסטרולוגיה, הגדת עתידות, סיאנסים וכדומה). אותו הנביא יהיה בעל חשיבות מרובה, ואלוהים מחמיר בהזהירו את עם ישראל, "וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לא-יִשְׁמַע אֶל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִי–אָנכִי, אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ. (דברים י"ח 19) אין מדובר פה בנביא רגיל שיקום בקרב עם ישראל בכול דור ודור.

כאלה אכן היו מאז משה, אך מדובר בנביא של כול הזמנים, בדורו ובכול הדורות הבאים, אחרון נביאי ישראל – הנביא בהא הידיעה. הוא ניבא על חורבן ירושלים ובית המקדש השני, הזהיר מפני התוצאות של דחיית דברו. בנוסף לכך, היות והיה חוסר בקולות נביאים במאות שקדמו לבואו אל העולם,12 העם החל לצפות ולייחל ביתר שאת לנביא הגדול שיבוא לפני אחרית הימים, שיקדם את העידן המשיחי אשר לו ציפו בכיליון עיניים. אנו יודעים זאת ממגילות ים המלח ((521Q4-טסטימוניה, חזון המשיח; ו-1QS 9:), וכמו כן מכתבי הברית החדשה (כגון, יוחנן א' 19-2; ז' 40, לוקס ז' 16; מעשי השליחים ז' 37).

בזמן שרותו של ישוע בהיותו עלי אדמות, אנשים זיהו שהיה נביא גדול (לוקס ז' 16, "'הַכּל נִתְמַלְּאוּ יִרְאָה וְהִלְּלוּ אֶת אֱלהִים בְּאָמְרָם: "נָבִיא גָּדוֹל קָם בְּקִרְבֵּנוּ, אֱלהִים פָּקַד אֶת עַמּוֹ.'") לאחר מותו ותקומתו מהמתים (לא ניתן היה להתווכח עם העובדה שאכן קם מהמתים) שמעון-כיפא לא היסס להכריז שישוע הוא הנביא האחרון עליו ניבא משה בדברים י"ח 15 (קרא במעשי השליחים ג' 22-23). עד היום לא התאוששנו לגמרי מאסון חורבן בית המקדש וירושלים, עליהם ניבא ישוע בתיאור מפורט (קרא על כך במיוחד בלוקס י"ט 41-44). כמו כן היה ישוע הנביא שניבא על מותו, תקומתו ושובו חזרה לארץ כדי למלוך מלכות עולמים.

הוא הבטיח לתלמידיו וחסידיו שהמסר שלו (הידוע כ"הבשורה הטובה של המלכות") יופץ בכול קצות העולם לפני שובו. נבואה זו מתגשמת ללא הרף בצורה מדהימה (ראה פרקים .2, 2.2). טוב יהיה אם נשמע לדבריו של הנביא הזה. ברם, הסיפור לא מסתיים כאן. במבט קרוב יותר לתוך הפסוק בדברים י"ח, אנו קוראים שמשה אומר לעם, "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמונִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלוהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן… וַיּאמֶר יְהוָה, אֵלָי…נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם…" (דברים י"ח 15, 17, 18).

הפירוש די ברור: כפי שאלוהים הקים את משה להיות נביא השומע את דברו ומודיע אותו לעם ישראל, כך אמר שיקים נביא בעתיד (או בדורות הבאים) כמו משה שישמע את דבר אלוהים ויודיע אותו לעם. הבעיה היא שעד ישוע, על פי הכתוב בדברים ל"ד 10-11, "…לא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל-הָאותות וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–לְפַרְעה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וּלְכול הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכול הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל."

בשני הפסוקים הנ"ל אלוהים משתמש באותו המושג (שנביא כמשה הוא יקים), ואז הוא אומר במפורש שנביא כזה לא קם בתולדות ישראל. ובכן, אלוהים אומר בדברים י"ח שיקים לעמו נביא כמתואר בפסוקים 10ו-11, אולם בפרק ל"ד בדברים כתוב שנביא כזה לא קם עדיין.

לכן טבעי הדבר שהעם היהודי, לומד התורה ומכיר את הפסוקים הללו ישאל, "מתי, אלוהים, תקים כבר את הנביא כמו משה? היכן המנהיג הזה שאלוהים מדבר אליו פנים אל פנים, שיחולל אותות ומופתים, ויביא לנו את הגאולה המובטחת?" הפסוקים הללו מסבירים מדוע ההוכחות ברורות שהעם היהודי של המאה הראשונה לספירה ציפה וייחל לנביא הגדול הזה, המזוהה עם המשיח, או שהוא המשיח עצמו. שורשיה של התקווה הזאת נמצאים בתורה.16 לבסוף, עלינו לבדוק את הכתוב בבראשית מ"ט 10, המדבר על הבטחה נבואית ליהודה, ונחשב לעיתים קרובות לנבואה משיחית.

לפני כן, אני חש צורך לתת רקע לפסוק הזה מהתורה. כאשר אלוהים קרא לאברם (לפני ששינה את שמו לאברהם) ללכת מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראה לו (בראשית י"ב 1-3), אלוהים הבטיח שדרכו יברך את כול משפחות האדמה (כלומר דרך צאצאי אברהם כול העולם יבורך.)ההבטחה הזאת חוזרת על עצמה כמה פעמים בספר בראשית; לאברם/אברהם עצמו, לבנו יצחק, ולבנו יעקב (קרא בבראשית י"ח 18; כ"ב 18; כ"ו 4). במשך כול הדורות הללו, אלוהים עשה כמה בחירות סלקטיביות: לאברהם היו שני בנים – ישמעאל ויצחק – אך ההבטחה לברכה העולמית ניתנה רק דרך יצחק.

ליצחק אף הוא היו שני בנים (תאומים) – עשיו ויעקב – אך ההבטחה לברכה העולמית ניתנה רק דרך יעקב (אשר אלוהים שינה את שמו מאוחר יותר לישראל). ליעקב היו שנים עשר בנים, שהיו במשך השנים לשבטים, ואשר כולם היו יורשי ההבטחה בצורה מוגבלת. אך ההבטחה המשיחית המיוחדת תבוא רק דרך בן אחד (שבט אחד). מיהו אותו הבן? ידוע לכול שהתנ"ך מלמד שהמשיח יהיה נצר למשפחת דוד המלך, שהיה צאצא של יהודה בן יעקב (דברי הימים א ב' 3-15). בבראשית כ"ט 10 כתוב שיעקב נתן את הנבואה על המלכות ליהודה כשהיה על ערש דווי, מאות שנים לפני הולדתו של דוד. לנבואה הזאת ניתנו כמה פירושים שונים, ביהדות ובאמונה המשיחית. אך הפירוש הכללי ברור למדי, כפי שניתן לראות בהשוואת כמה פירושי מפתח עכשוויים.

הפסוק מהתנ"ך: "לא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחוקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבוא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. פירוש ראשון, אמונה משיחית: שרביט המלוכה לא יסור משבט יהודה, ושרביט השלטון המחוקק מבין רגליו, עד אשר יבוא אל שלו, ועמים ייצייתו לו.  פירוש שני, יהדות מסורתית: שרביט המלוכה לא יסור משבט יהודה, ושרביט השלטון המחוקק מבין רגליו, עד שיביאו לו שי ומתנות מהעמים. פירוש שלישי, אמונה משיחית: תרגום Stone באנגלית: שרביט המלוכה לא יסור משבט יהודה ומחוקק מבין צאצאיו עד שיבוא שילה ולו כינוס כול אומות העולם. השוני בין התרגומים השונים נובע בעיקר מהמילה שילה המופיעה בחלק השני של הפסוק.

האם הכוונה לשם של אדם או לתוארו, או שהכוונה ל"איש שליו"? ואם כן, מי האיש? האם הוא המשיח? האם הכוונה לשם של מקום (המילה שילה מופיעה במקומות אחרים בתנ"ך כגון: יהושע י"ח 1, שופטים י"ח 31, ירמיהו ז' 12)? לאור השאלות הנ"ל, קשה להבין בדיוק מה פירוש הנבואה. האם על המילה להיות מחולקת לשתי מילים; שי לו? ואם כן, הרי הכוונה היא, עד שיקבל שי מאומות העולם (ראה תהילים ע"ב 10), או האם הכוונה לשלו, זאת אומרת השייך לו? גם אם שני הפירושים הנ"ל נכונים, הם יכולים להתייחס למשיח.

האם בראשית מ"ט 10 היא נבואה משיחית? אני מאמין שיש סיבה טובה ביותר לכך, כי (1) היא מצביעה למלכות ישראל חוקית שתקום דרך שבט יהודה; (2) דוד, שהיה המלך הראשון משושלת יהודה, הפך להיות אב טיפוס של המשיח; (3) העמים יסורו למשמעתו של אותו מנהיג מלכותי. אם כן, האם הפסוק הנ"ל מדבר באופן ספציפי על ישוע? אם הפסוק מבהיר שהמשיח יבוא לפני זמן מסוים בהיסטוריה – כלומר, לפני ששבט (שרביט המלוכה) יסור מיהודה, ומחוקק מבין רגליו – ואם אותו הזמן בהיסטוריה הסתיים זמן קצר לאחר מותו של ישוע ותקומתו מהמתים, נוכל להסיק שהפסוק מדבר על ישוע באופן ספציפי. ברם, כפי שדר.

וולטר ריגנס הסביר, קשה להיות דוגמטי לאור הפירושים השונים של המילים העבריות התנכיות של הפסוק. מסקנתו היא שלמרות שעלינו לקחת את הפירוש המשיחי של הפסוק הזה המיוחס לישוע בצניעות, המאמינים המשיחיים יכולים להיות בטוחים שיש לפירושם יושרה ואפילו אולי סיכוי שהוא נכון. דבר אחד בטוח: אין בנבואה של בראשית מ"ט 10 דבר שיתנגד להיותו של ישוע האחד שמקיים את הנבואה, במיוחד לאור העובדה שמאות מיליוני אנשים ברחבי העולם סרים למשמעתו ועובדים אותו (קרא על כך בהמשך פרקים 4.22-4.33). אם הנבואה הינה משיחית ומדברת על מלך משבט יהודה שבא לפני יותר מאלף תשע מאות שנים, הוא חייב להיות ישוע, ובמקרה זה יגיע היום בו בני עמו היהודים גם הם יכירו בו כמלך. אם הנבואה אינה משיחית, היא אינה מתייחסת אף למשיח שהיהדות המסורתית מצפה לבואו.

לסיום נציין נקודה חשובה: בעוד ידידינו היהודים המסורתיים מביאים בפנינו את השאלה הטוענת, מדוע התורה אינה מדברת באופן ספציפי על ישוע, התורה למעשה אינה מזכירה כלל את המשיח של היהדות המסורתית, לעומת המקומות הרבים בתורה המצביעים על ישוע בדרכים רבות ושונות, כדוגמת ההבטחה שדרך זרעו של אברהם יבורכו כול משפחות האדמה (כול אומות העולם) על ידי אלוהי ישראל; עקידת יצחק; דמותו של יוסף; דוגמת שיטת הקורבנות; הכהונה; הנביא כמשה – ישוע אכן בכול הדוגמאות הללו! אני רוצה לעודד אותך להתפלל כדוגמת המזמור בתהילים קי"ט 18:" גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה–נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ."