להיכן נעלמה התורה שבעל-פה?
מעת לעת נשמעת את הטענה כי אין יהדות משיחית ללא המשיח ואמנם, יש הרבה מן האמת באמירה הזו, שכן ישוע המשיח מהווה לא רק את אבן הפינה בתוכנית הגאולה של אלהים, הוא אף נקרא "ראש האמונה ומשלימה" (אל-העברים י"ב 2). אך באותה מידה שאין יהדות משיחית ללא משיח, ניתן לומר כי אין יהדות רבנית ללא התורה שבעל-פה (מסורת ההלכה).
חז"ל היו מודעים לכך היטב ולכן בכתביהם ניתן לראות כיצד הדביקו את תלמוד התושב"ע, על כל נגזרותיה השונות,1 למרבית מגיבורי המקרא. רוצה לומר, מאחר שהבינו הרבנים כי אין זכות קיום ליהדות ההלכה ללא התושב"ע, הם עשו כל שביכולתם להעניק לה סמכות מקראית. אך מפני שרעיון התושב"ע אינו מופיע בתנ"ך ולו גם ברמז דק, שתלו אותו הרבנים במדרשיהם על המקרא.
כך אנו למדים, למשל, כי אדם וחוה למדו את התושב"ע; אברהם, יצחק ויעקב למדו אף בישיבה תלמודית; כמובן כי הדבר נכון לגבי משה, דוד המלך ואחרים;2 ואפילו – לא תאמינו – לגבי הקב"ה בכבודו ועצמו!3 כפי שאמרנו, רעיון התושב"ע אינו מופיע בכתבים קדומים אחרים זולת ספרות חז"ל; בשל כך חייבים היו הרבנים לשוב אל כור מחצבתנו (התנ"ך) ולשתול שם את זרעי התורה שבעל-פה וכך לקבע את סמכותה.
כעת ניווכח מדוע מתגלה בעיה גדולה מאוד בטענת הרבנים לכך שהתושב"ע עברה מדור לדור החל במשה וכלה באחרוני חז"ל.4 הביטוי "תורה שבעל-פה" מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי, מסכת שבת,5 אשר נתחבר בין המאות ה- 3-5 לספירה. בהנחה כי משה רבנו כתב את התורה כ- 1500 שנה לפני הספירה, ניתן אפוא לחשב את הפער בין כתביו לבין כתבי חז"ל המוקדמים ביותר ולהגיע ל- 1700 שנה בקירוב (המשוואה פשוטה: תורת משה: 1500 לפנה"ס; המשנה של חז"ל: 200 לספירה; בסכ"ה: 1700 שנה). כעת לא נותר לנו אלא לבחון האם בטווח הזה, של כ- 1700 שנה, נמצא אזכור או רמז לתושב"ע בכתבים אשר מצויים בידינו לאחר תורת משה ולפני המשנה והתלמוד.
חשוב לומר, היעדרותה של אסמכתא כל שהיא לקיומה או אזכורה של התושב"ע בכתבים יהודים עתיקים, תסייע בידינו לקבוע האם אכן אין מדובר אלא בהמצאה רבנית מן המאה ה- 3 לספירה.
התנ"ך
עיון חוזר ונשנה במקרא חושף כי המושגים האלה (תושב"ע, רבנים, תפילין6) אינם בר-קיימא שם.
הספרים החיצוניים
אסופה זו (הכוללת ספרים כגון: ספר אדם וחוה, מקבים א'-ב', בן סירא, חכמת שלמה, ספר טוביה, צוואת השבטים וכו') נכתבה בשפה היוונית בין השנים 200-100 לפנה"ס. למרות שהחיבורים נכתבו בתקופת בית שני, גם שם אין זכר לתושב"ע, לרבנים ולתפילין. (ניתן למצוא זכרון למסורות – אך לא דבר או חצי דבר על כך כי הן לכאורה "תורה שבעל פה" שניתנה בהר סיני)
מגילות ים המלח
נכתבו ברובן בעברית בין השנים 200-100 לפנה"ס וכוללות כמעט את כל ספרי התנ"ך, לרבות מספר מגילות אחרות (קטעים מן הספרים החיצוניים, תיאורים של חיי הכת ורשימות אסכטולוגיות שונות). גם במגילות קומראן לא נמצאו אזכורים לביטויים כגון: תושב"ע, רבנים או תפילין.7
מגילות גולי בבל
אוסף מלפני 2500 שנה (500 לפנה"ס), המכיל עשרות לוחות טין כתובים בכתב יתדות ו"מהווים את העדות הכתובה הקדומה ביותר המתארת את חיי היהודים בבבל, ושופכות אור חדש על אורחות חייהם של יהודים בגלות, יחסיהם עם השלטון הבבלי והמבנה החברתי של יהדות בבל".8 מפליא לגלות כי אפילו שם, בקרב התעודות אשר הותירו יהודי בבל, אין בנמצא סממנים או ביטויים המרמזים לקיומם של מושגים כגון: התושב"ע, הרבנים או התפילין. אדרבא, "הזהות היהודית שלהם הייתה מעוצבת בראשם. לא היה להם פסל שהיה אפשר היה לראות או למשש, ואפילו לא מקדש. הזהות היהודית שלהם הייתה בתוכם. הדת הייתה בתוכם ללא שום סממן חיצוני או הוכחה".9
כתבי יוסף בן-מתתיהו
חיבור היסטורי ביוונית, משנות ה- 70-80 של המאה הראשונה לספירה. כתביו המרכזיים: מלחמות היהודים, קדמוניות היהודים ונגד אפיון. בשל תאריך כתביו, היינו מצפים למצוא כי ספוגים באזכורים לתושב"ע, לרבנים (בשמותיהם) ולתפילין; אך אפילו בנבכי הכתבים המאוחרים האלה, אין התייחסות מפורשת לכך. יוספוס מציין את כת הפרושים ביחס לכת הצדוקים ולכת האיסיים ב"מלחמות היהודים" (ספר ראשון ושני), אולם אינו מספק שם את המידע הרלוונטי לעניינו. שימו לב, המילה "רבנים" מופיעה לאורך כל כתביו של יוספוס כשלוש פעמים בלבד (מלחמות היהודים, ספר ראשון ושני) אך אם קוראים את ההקשר, אין בנמצא כל תיאור של שמותיהם או מנהיגיהם.
לסיכום, כפי שראינו, בארבעת הקבצים החשובים אשר סקרנו, מתקופת תורת משה ועד חורבן בית המקדש השני,10 לא נמצא כל רמז לביטויים כגון: התושב"ע, הרבנים או התפילין.11 לאור החשיבות הרבה אשר מעניקים הרבנים לעצמם ולמסורת התורה שבעל-פה, היינו מצפים לאתר ביטויים לכך בספרות היהודית הענפה אשר קדמה לספרות חז"ל; אך היעדרותה של התושב"ע מכל המקורות אשר קדמו לחז"ל, זועקת לשמים ואינה מותירה לנו ברירה, אלא לקבוע כי היא הומצאה על-ידי הרבנים במאות הראשונות לספירה.
מעט אירוני להיזכר בכך כי המקור הכתוב, הקדום ביותר והיחיד אשר בו מופיעים התושב"ע, הרבנים והתפילין (למעט כתבי חז"ל) איננו אחר מאשר כתבי הברית החדשה, ושם ההקשר אינו מחמיא!12 במילים אחרות, הכתבים היהודים העתיקים ביותר אשר בהם מוזכרים הרבנים ומנהגיהם, נכתבו דווקא על-ידי יהודים משיחיים בברית החדשה. ברישא דברינו אמרנו כי כשם שאין יהדות משיחית ללא משיח, כך אין יהדות רבנית ללא מסורת התושב"ע. מעניין כי לעומת היעדרותה של התושב"ע מן המקורות העתיקים, נמצא כי דווקא מושג "המשיח" (לרבות נבואות משיחיות וציפייה משיחית) רווח בהם באופן בולט. בכתבי הברית החדשה מגיע הדבר לשיאו ושם, סוף סוף, מתבררת זהותו של משיח ישראל אחת ולתמיד ובאופן שאינו משתמע לשני פנים.
[1] המושג "תורה שבעל-פה" אוגד בתוכו את המשנה, הגמרא, הלכות, אגדות, פוסקים וספרי מוסר (קיצור שולחן ערוך, סימן כ"ח); ואפילו את "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו" (ירושלמי, פיאה יג, א, פרק ב, הלכה ד).
[2] ראו במדרש "תנא דבי אליהו", פרק ו, עמ' סה; במדרש ויקרא רבא נאמר כי יעקב, יהודה ויוסף קיימו "מה שכתוב בתורה" (פרשה ב, סימן י); בנוסף, סיפרו חז"ל, כי יעקב אבינו יושב היה בשני בתי מדרשות (בראשית רבה, תולדות, י'); למשה רבנו היה בית מדרש משלו (ירושלמי, עירובין לב, ב, פרק ה, הלכה א); יהושע בן-נון ננזף ע"י מלאך ה' על כך שהעז לצאת למלחמה ובכך ביטל תלמוד תורה (בבלי, מגילה, ג' ע"א); ודוד המלך, כשלמד בישיבה, "לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע… ו"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי, מועד קטן טז, ב). כאמור, חכמינו האמינו כי גם "אדם הראשון ידע התורה, והניחה בקבלה לשֵת בנו, ואחר כך באה לידי חנוך, עד שבאה לשֵם והיה מתעסק בה" (ספר "עבודת הקודש" לרבי מאיר בן גבאי, חלק ג, פרק כא).
[3] בבלי, עבודה זרה ג' ע"ב; מדרש "אליהו זוטא" פרק כ; ומדרש תנא דבי אליהו פרק ג, עמ' כה.
[4] כפי שנאמר במשנה, מסכת אבות א'.
[5] שם מסופר על נכרי שרצה להתגייר ושאל את שמאי כמה תורות יש לכם (היהודים), והלה "אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (מסכת שבת לא, ע"א).
[6] מצוות התפילין מהווה את עמוד התווך של היהדות הרבנית (כפי שנאמר בקיצור שולחן ערוך סימן י': "מצוות תפילין היא גם כן מצווה יקרה מאוד, שכל התורה הוקשה לתפילין"), ולכן חשוב למצוא רמז גם לה בכתבים יהודים עתיקים.
[7] קראו על "התפילין העתיקות בעולם" ועל "בלבולים עם התפילין" במאמרים הבא.
[8] דברי יהודה קפלן, מנהל מחלקת חינוך והדרכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, שם הוצגו הלוחות http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/673/972.html
[9] דבריו של ד"ר ארווינג פינקל, אוצר במוזיאון הלאומי הבריטי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4622368,00.html
[10] כאמור, כתבי יוספוס פלביוס נכתבו רק לאחר החורבן (וגם בהם אין הרחבה בנושא).
[11] ב"אגרת אריסטיאס", המתוארכת למאה ה- 2 לפנה"ס, אמנם כתוב (בתרגום לאנגלית מיוונית):
Moreover, upon our garments he has given us a symbol of remembrance, and in like manner he has ordered us to put the divine oracles upon our gates and doors as a remembrance of God. And upon our hands, too, he expressly orders the symbol to be fastened
אך שימו לב כי האגרת אינה עוזרת לנו בעניין התפילין, משום שהביטוי אינו מופיע שם כלל ויתרה מכך, אין זכר למילה "ראש", אלא רק לשערים, לדלתות ולידיים. כמו-כן, אין רמז לרבנים או להלכות הרבות הנוגעות לצורת התפילין ולאופן הנחתם.
מקור נוסף המתייחס למנהג, נמצא ב"קדמוניות היהודים" של פלביוס (מהמאה ה- 1), ספר 4, פרק 8 (מיוונית לאנגלית):
They are also to inscribe the principal blessings they have received from God upon their doors, and show the same remembrance of them upon their arms; as also they are to bear on their forehead and their arm those wonders which declare the power of God, and his good-will towards them, that God's readiness to bless them may appear every where conspicuous about them
גם ציטוט זה אינו עוזר לעניינו מכמה טעמים: מפני שהביטוי "תפילין" אינו מופיע; משום שאין כאן זכר לרבנים ואין פירוט של הלכות כל שהן בנוגע למצווה זו; וגם משום שלפי קטע זה, נשאו היהודים את נפלאות השם על ראשם ועל ידם לכל מקום שהלכו, ולא פעם אחת בודדה בבוקר, כפי שנהוג כיום על פי דת הרבנים.
[12] למשל: מתי כ"ג 5-29; מרקוס ז' 3-13; לוקס כ' 46; מעשי השליחים ה' 34, כ"ב 3.