האם בכוחה של תפילה להחליף קורבן בעבור חטאים? (וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ \ הושע יד ג)

“אחרי חורבן הבית נקבעו התפילות במקום קרבנות, שנאמר ‘ונשלמה פרים שפתינו’ ” (האנציקלופדיה היהודית ‘דעת’)[1]

 

“משבטלה האפשרות להקריב קרבנות, עם חורבן הבית, הציעו חכמים את הפתרון של ‘נְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ’…התפילה כולה היא תחליף לעבודת הקרבנות.” (הרב יהודה ברנדס)[2]

 

רקע

בספר שמות, ערב יציאתם של בני ישראל ממצריים היה זה דמו של שה הפסח, שנמרח על משקוף הבית ועל המזוזות, ששימש אות למלאך המוות. “וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות יב יג). המצווה של אלוהים היתה מפורשת ומפורטת: “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח; וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר; וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת-הַדָּם.” (שמות יב כא-כג).

בהמשך, כאשר אלוהים כרת את ברית סיני עם עם-ישראל, עם ישראל עבר “טיהור” בדם, והברית של אלוהים עם העם נכרתה בדם: “וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה”. (שמות כד ו-ח) תרגום אונקלוס, התרגום החשוב ביותר של התורה לארמית, ששימש בבתי הכנסת במאות הראשונות לספירה, כלל את המילה “כפרה” לשמות כד: “ונסיב משה ית דמא, וזרק על מדבחא לכפרא על עמא”[3] (“וייקח משה את הדם, ויזרוק על המזבח לכפרה על העם”).

בפרק כט מתוארות מצוות המזבח, כאשר טיהור המזבח (פסוקים יב-כ) כמו גם טיהור הכהנים עצמם (פסוקים כ-כא) מתבצעים על ידי דם הקורבן.

עוד בספר שמות, מוזכר לראשונה בתורה יום הכיפורים בפרק ל פסוק י: “וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה” (השוו עם שמות כט לו) הקטע המדבר לראשונה בתורה על יום הכיפורים אינו מזכיר דבר בנוגע לתפילה או לצום אלא רק על קורבן הדם. גם חז”ל הכירו בכך, ילקוט שמעוני על שמות כט אומר: “הלא אין כפרה אלא בדם”, ביומא ה א נאמר: “וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם” רש”י בעצמו אמר: “וכיפר- “דאין כפרה אלא בדם”. ובכן, חז”ל בעצמם הכירו גם הם בעקרון זה (השוו גם זבחים ו; מנחות צג; סיפרא ד).

בספר ויקרא, בפרק טז, מסביר אלוהים למשה כיצד יסלחו חטאיי עם ישראל, על ידי לקיחתו של הדם שהוקרב על המזבח, והטזת דמו על הכפורת ככפרה על פשעי וחטאי עם ישראל:

“וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע-פְּעָמִים מִן-הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ, וְשָׁחַט אֶת-שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת-דָּמוֹ אֶל-מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת-דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל-הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם”. (ויקרא טז יד-טז)

בהמשך, בפרק יז, מוקדשים קטעים ארוכים לעבודת אלוהים דרך הקורבנות, כאשר בפסוק יא נאמר: “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם  כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר” (ויקרא יז יא). זאת אומרת שללא קורבנות הדם, אין כפרה, זו היא גם ההבנה התלמודית לפסוק: “והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר (ויקרא יז, יא) כי הדם הוא בנפש יכפר”[4].

פרופ’ גזה ורמש, מומחה יהודי למקרא מאוניברסיטת אוקספורד, כתב: ”לפי התפיסה היהודית, לא יכולה להיות כפרה בלי שדם ישפך.”[5]

גם המומחה למקרא היהודי, פרופ’ ברוך לוין, בפרשנותו לספר ויקרא, כתב: “כפרה באמצעות פולחן דם מן החי היא הדרישה הבסיסית למי שמעוניין להבטיח את מחילתו של אלוהים. כדברי הרבנים: ‘אין כפרה אלא בדם’.“[6]

שבוע לפני יום הכיפורים היה פורש הכהן הגדול מביתו למקום שקט בו יוכל להכין עצמו רוחנית, בליל יום כיפור לא ישן בכלל, ובמהלך היום הקריב קורבנות, נכנס לקודש הקודשים בפעם האחת והיחידה בשנה והקריב; תחילה היה עליו להקריב עבור עצמו. ואז, שעיר שנועד לכפר על חטאי עם-ישראל. במקביל, וכאות הזדהות, היה עם ישראל מענה את נפשו  על ידי צום ותפילה כנגד חטאיו. הצום והתפילה היו עניין סמלי של הזדהות העם עם המתרחש בבית המקדש. הצום והתפילה בפני עצמם לא היו מה שכיסו את חטאיי העם לאותה השנה. אך ורק דמו של הקורבן שעל המזבח עשה זאת (ויקרא יז יא).

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל היתה מצווה לפיה היו משלחים תיש למדבר. על פי ויקרא טז ח הכהן הגדול היה מטיל גורל על שני שעירי עזים. אחד השעירים היה נבחר להיות הקורבן בבית המקדש, בעוד השני היה נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא “איש עיתי” אל המדבר לאחר שהכהן הגדול סומך את ידיו על ראשו ומתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל.

על פי המסורת התלמודית, בסופו של יום הכיפורים ולאחר כל התהליכים המדויקים, המתין העם לאישור מאלוהים לכך שאכן קיבל את הקורבן ושחטאיי העם אכן כוסו לשנה נוספת. על פי המתואר בתלמוד[7], החוט האדום, “לשון של זהורית”, שהיה נתלה בבית המקדש הפך מאדום ללבן. כך ידע הכהן הגדול ועם ישראל כי אלוהים קיבל את קורבן יום הכיפורים. אנשי העם שמחו, שרו ורקדו, וליוו את הכהן הגדול לביתו בחגיגה גדולה.

בגמרא[8] מתואר כי כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש (אשר נחרב בשנת 70), לשון הזהורית הפסיקה להלבין, מה שגרם לדאגה רבה בקרב מנהיגי הדת. מאז סביבות שנת שלושים לספירה, הפסיק אלוהים לתת את האישור ביום הכיפורים, לשון הזהורית הפסיקה להלבין. לכן, היה על הרבנים להמציא את פתרון חדש לסליחת החטאים של עם ישראל.

 

 

תפילה במקום קורבן – “וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ”

“את מערכת הקורבנות החליפה התפילה ‘וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ’, כלומר, תחת הקרבת פרים בבית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים, בחורבנו מתקרבים לה’ דרך שפתינו”. הוא הוסיף: “וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, כלומר תחת הקורבנות לחטאת ולאשם – תפילה, תשובה ולימוד”. (הרב דניאל עשור) [9]

כיום, היהדות הרבנית מציעה כי תפילה שוות ערך ובאה במקום הקרבנות. לכן, בבתי הכנסת מתפללים תפילת שחרית במקום הקרבת קורבן.[10]

היהדות הרבנית מבססת את הטענה כי תפילה החליפה את הקרבנות על שלוש מילים מתוך ספר הושע:

“קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב
וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ“. (הושע יד ג, נוסח המסורה)

הכוונה היא כי לכאורה בפסוק זה מציע הושע דרך חדשה לכפר על חטאים; תפילה (‘שפתינו’) במקום קרבנות (‘פרים’).

 

אם זאת, ישנם זרמים ביהדות הרבנים שעדיין רואים הכרח בקורבנות הדם, ועל כן אנו עדיין עדים לפולחן “תרנגול הכפרות” ביום הכיפורים. גם הפרשנות היהודית המוכרת והמכובדת ביותר בקרב יהדות ארה”ב, מכירה בכך שפרשנות זו של הטקסט איננה מקובלת.[11]

 

בנוסף, פרשנותו של הרמב”ם[12] לפיה אלוהים הרשה לעם ישראל לזבוח רק בגלל שהגויים זבחו לאלילים אחרים – הינה גישה מנוגדת לחלוטין לאישיות אלוהים המצטיירת בתנ”ך; אלוהי אמת ששונא שקר ושונא עבודת אלילים, אלוהים שלא מתפשר על נושאי קדושה ובטח שלא על עבודה זרה לא היה מאפשר לבני ישראל להקריב קורבנות אם היה מדובר בעבודת אלילים ובטח שלא היה מבקש זאת בפירוש בתורה. אפילו הרמב”ן[13] בעצמו התנגד ויצא בחריפות נגד פרשנותו של הרמב”ם.

אך לרמב”ם לא היתה ברירה, שהרי לנגד עניו עמדה העובדה כי כבר למעלה מאלף שנה אין בית מקדש, אין מזבחות ואין כהונה, ולכן אין דרך להקריב קורבנות. על הרבנים היה לספק פתרון. במילים אחרות, הם היו מוכרחים להיפטר מהצורך בהקרבת קורבנות.

מהיכן הגיע ‘וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ’ לנוסח המסורה?

פסוק זה קיים כיום בנוסחי המקרא בשתי צורות שונות:

1: “ונשלמה פרים שפתינו” [14]
2: “ונשלמה פרי משפתיו” [15]

בתקופת בית ראשון, כת האיסיים היו ידועים בשינאתם לאנשי הכהונה שבבית המקדש.[16] מבחינת האיסיים, הכהנים היו מושחתים, נציגי השטן של ממש, בכתביהם הם כינו את הכהנים בתור “בני עוול” ו”בני החושך”.[17]

על כן, מחברי מגילות קומראן ניסו למצוא דרך לעקוף את הצורך בכהונה – זאת אומרת, לעקוף את הצורך בהקרבת קורבנות. הם מצאו תחליף בדרך מעופשת על ידי עיוות קל של הטקסט בהושע יד פסוק ג. ייתכן והם הראשונים, וייתכן והעיוות כבר היה קיים לפניהם והם רק אימצו אותו. נכון להיום, אין דרך לדעת בוודאות אלא רק להעריך. אך בכל מקרה, שינוי קטן זה בטקסט מהווה שינוי עצום במשמעות. הסיתה של האות “מ” בצורה הבאה: “פרי משפתינו” > “פרים שפתינו” ובכך שינו את המשמעות מכך שהתפילות שלנו יהוו תודה, לכך שהפרים יהיו שפתינו (לכאורה – תפילה בתור קורבנות).

מאוחר יותר, בחרו הרבנים לאמץ לתוך נוסח המסורה גם הם את העיוות שעשו קודמיהם, מחברי מגילות קומראן, זאת מאחר והשינוי הנ”ל שרת גם את האג’נדה שלהם, שהרי גם היהדות הרבנית היתה זקוקה לעקוף את הצורך בהקרבת קורבנות ובבית מקדש.

בעלי המסורה בחרו ללכת עם השינוי שעשו האיסיים ועל כן בנוסח המסורה אשר קיים אצל רוב עם ישראל, מופיע הפסוק בצורה הבאה: “וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ”.
במילים אחרות: “ניתן קרבנות בעזרת המילים שלנו”.

 

אך ישנן בעיות רבות עם השינוי של האיסיים ושל בעלי המסורה.

 

הבעיה התיאולוגית

נניח לרגע שהפסוק הנ”ל כן אומר שתפילות מחליפות קורבן, מה משתמע מכך?

ראשית, היהדות הרבנית טוענת בעצמה כי מצוות התורה הן לעד ולא ניתנות לשינוי, בהלכה נאמר כי אין לגרוע ממצוות בתורה.[18] זאת אומרת שנוצרת סתירה, מאחר והושע, לכאורה, מציע לבטל את הדרישה לקורבן דם עבור חטאים (ויקרא יז יא) ובכך סותר את התורה.

שנית, יש האומדים כי כשליש מהתורה עוסק בעבודת המקדש, הקרבנות והכהונה. אם הושע אכן החליף וייתר את הקרבנות בתפילה, היינו מצפים שכבר בתקופתו של הושע (המאה ה-8 לפני הספירה) יופסקו כליל כל פולחני הקרבות הקורבן שבבית המקדש, אך הקרבת הקרבנות כידוע המשיכה גם מאות רבות של שנים אחרי כן, עד אשר נחרב בית המקדש השני. זו היא הוכחה כי כהני עם ישראל, כמו גם נביאי ומלכי ישראל בתקופת בתנ”ך, לא הבינו מהפסוק הזה את מה שהרבנים בימנו מבקשים שנבין.

 

הבעיה דקדוקית

כדי שתרגום המסורה לפסוק זה יתקבל כעברית מקראית תקנית, המילה ‘פרים’ צריכה היתה להיות בסמיכות למילה שפתינו, זאת אומרת פָּרֶי שְׂפָתֵינוּ’ (‘הפרים הם שפתינו’ = ‘הקורבנות הם תפילתנו’). אך זה כמובן, לא מה שכתוב. דוגמא לכך ניתן למצוא בירמיהו נ כז: “חִרְבוּ כָּל-פָּרֶיהָ”.

 

בעיית ההקשר

הנביא הושֵעַ בֶּן-בְּאֵרִי, חי בממלכת ישראל בתקופת בית המקדש הראשון. בזמן חייו של הושע כן הועלו בבית המקדש על המזבח קרבנות. בבית המקדש הראשון הוקרבו לפחות כ-150,000 קרבנות. שלמה המלך בעצמו הקריב לפחות 120,000 צאן כמו גם 22,000 בקר[19]. המקדש פעל בעוד הושע מנבא וקורא לעם ישראל לשוב לאלוהים ולחזור בתשובה מעבודת האלילים שרבים בעם לקחו בה חלק. כל זאת בקריאה ובתחנונים לחסדו, שהרי קרבנות המזבח ללא חרטה האמיתית מהלב לא שווים בעיני אלוהים[20]. בפסוק ג’, ממליץ הושע לעם ישראל לומר לאלוהים (אִמְרוּ אֵלָיו) את המילים הבאות: “כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב” (“תסלח לכל חטאינו, תקבל אותנו בטובך”), זאת על מנת ש”נְשַׁלְּמָה פְּרִי שְׂפָתֵינוּ” (שנוכל בתמורה להגיד לך תודה). בהתחשב בהקשר הזה, יהיה זה מופרך לטעון כי הושע ביקש לבטל את הקרבת הקורבנות.

יותר מכך, עיון זהיר בטקסט מבהיר – גם אם לא נוגעים במילה “פרים” – שלפסוק אין כל קשר להעלאת קורבנות, היות שהפועל “שילם” אינו משמש בשום מקום בתנ”ך בהקשר של העלאת קורבן מן החי.

 

הבעיה הפילולגית

בעברית מודרנית, “פרי מעמלנו” משמעותו “התוצר של פועלנו”. בהתאם, וממש כמו עברית מודרנית, “פרי משפתינו” הוא שימוש סטנדרטי גם בעברית המקראית, ניתן למצוא את התנ”ך משתמש במילה ‘פְּרִי’ שוב ושוב באופן פיגורטיבי כמילה נרדפת ל-“תוצר”.
לא רק שהמילה “פרים” לא קיימת כלל בספר הושע, אלא שהושע חוזר ומשתמש במונח “פרי” כמה וכמה פעמים, אף פעם לא בתור בקר (פרים) אלא תמיד באותה הצורה:

  • “חֲרַשְׁתֶּם-רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי-כָחַשׁ” (הושע י יג)
  • ” הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ פְּרִי” (הושע ט ט”ז)
  • “גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל פְּרִי” (הושע י א)
  • ” אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא” (הושע יד ט)

לא רק הושע, גם בשאר התנ”ך ניתן למצוא את אותו השימוש במילה, להלן מספר דוגמאות:

  • פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם” (ירמיהו ו יט)
  • “וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם” (משלי א לא)
  • פְּרִי-צַדִּיק עֵץ חַיִּים” (משלי יא ל)
  • פְרִי מַעַלְלֵיהֶם” (ישעיהו ג י)
  • “שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן” (תהילים קכז ג)
  • מִפְּרִי פִי-אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ” (משלי יח כ)

 

את המושג “פרים שפתינו” לעומת זאת, לא ניתן למצוא בשום מקום אחר בתנ”ך. למען האמת, גם ניתן למצוא רבנים שמודים בשינוי שנעשה בפסוק.[21]
בנוסף, גם בכתבים היסטוריים אחרים השימוש במונח “פְּרִי שְׂפָתֵינוּ” היה מוכר ובשימוש.[22]

 

יש גם לציין כי מדובר בתופעה מוכרת, בה ישנם מקומות נוספים בתנ”ך שם בעלי המסורה בחרו לשנות את הריווח והניקוד מסיבות שונות.[23]

גישת האקדמיה והמחקר העברי

חוקר המקרא היהודי, פרופ’ ראובן גורדיס טען גם הוא כי הקריאה הנכונה של הטקסט היא לא כפי שכתוב בנוסח המסורה, אלא שיש לקרוא את המילה “פרים” כ”פירות”, כפי נוסחים השבעים והפשיטתא.[24]

פרופ’ אלכסנדר רופא למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, לאחר בחינת נוסחי המקרא השונים, קבע כי “את ‘פרים שפתינו’ הלא מובן יש לתקן חזרה כ’פרי שפתינו’, זאת על פי תרגום השבעים ופרפראזה במגילת ההודיות מקומראן”.[25]

החוקר למקרא באוניברסיטת ת”א, פרופ’ יעקב שלום ליכט, חקר את מגילות מדבר יהודה לעומק וגם הוא מציין כי קריאת המסורה אינה מתיישבת עם מגילת ההודיות, עם תרגום השבעים ועם האיגרת אל העברים (בברית החדשה), אשר מהן ניתן להבין כי הקריאה האותנטית צריכה להיות ‘ונשלמה פרי שפתינו’. פרופ’ ליכט אף מזכיר את נוסח תפילות מוסף ראש השנה למנהג אשכנז, המחזק את הטקסט של תרגום השבעים.[26]

פרופ’ אהרן הראל פיש מאוניברסיטת בר-אילן, מסביר כי בכל מקרה, שינוי הנוסח של הושע יד ג אינו משנה את משמעות הפסוק, שכן “במקדש היו מקריבים את פרי האדמה, מן החי או מן הצומח, כדי להודות לבורא או להפיל לפניו תחינה… בתהלים [נו 13, סו 13] הסימנים המילוליים המתייחסים ל’פירות’ אלה הם הקרבנות”.[27] זאת אומרת, שע”פ פיש, גם אם נקח את השינוי שביצעו האיסיים ובמסורה, עדיין יש לפרשו כקורבנות הפירות שמוחלפות ע”י תפילה, ולא קורבנות הדם – מה שסותר את הפרשנות הרבנית. בדומה, גם תנ”ך הזהב של קאסוטו מציע פרשנות הסותרת את זאת הרבנית: “נשלם את נדרינו, נביא את הקרבנות שנדרנו להביא.”[28]

 

גם פרשנות אנציקלופדית עולם המקרא להושע יד ג מעלה על נס את נוסח תרגום השבעים, בו כאמור נאמר ‘נשלם פרי משפתינו’, המזכיר את הכתוב במזמור סט לא-לב. הם מתייחסים לכך שייתכן כי האות מ’ במילה “פרים” היא אנקליטית ולכן יש סיבה טובה להניח כי מקורה במילה הבאה: “מ-שפתינו”. לדבריהם, פרשנותו של רש”י יכולה אף לחזק טענה זו.[29]

 

לסיכום, אין כל צל של ספק, גם מבחינה תיאולוגית, גם מבחינה בלשנית וגם לאור המחקר האקדמי, כי הקריאה הנכונה לפסוק בהושע יד ג צריך להיות “ונשלמה פרי משפתינו”. על כן, כל הפרשנות התלמודית העומדת על פסוק זה בטענה כי התפילה החליפה את הצורך בקורבנות, מתנפצת לחלוטין עד תום.

[1] http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2549

[2] https://www.bmj.org.il/show_article/626

[3] אונקלוס לשמות כ”ד ח

[4] מסכת יומה ה א

[5] Geza Vermes, “Redemption and Geneses xxii: The Binding of Isaac and the Sacrifice of Jesus” בתום ספרו #Scripture and Tradition in Judaism, Studia Post-Biblica 4 (Leiden: E. J. Brill, 1961), 193-227 (קטע זה מופיע בעמוד 205).

[6] Brown, Answering Jewish Objections to Jesus, Volume 2, Theological Objections, p. 109

[7] מסכת יומא ו ח

[8] מסכת יומא ד

[9] על פתחה של רומי, עמוד 483

[10] לקוטי תורה במדבר עמ’ עה’ \ מדרש פסיקתא דרב כהנא, כד, יט

[11] Fishbane, M. A. (2002). Haftarot (p. 46). Philadelphia: The Jewish Publication Society.

[12] מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ל”ב \ משנה תורה, הלכות מעילה, ח, ח.

[13] בפרשנותו לויקרא א ט

[14] לדוגמא: נוסח המסורה.

[15] לדוגמא: תרגום השבעים (יוונית: ἀνταποδώσομεν καρπὸν χειλέων ἡμῶν) ותרגום הפשיטתא (סורית: ܘܢܦܪܘܥܟܘܢ ܦܐܪ̈ܐ ܕܣ̈ܦܘܬܟܘܢ “וישלם לכם את פֵּרוֹת שפתיכם”). 

[16] רחל אליאור, “זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה”, בהוצאת מכון ון ליר בירושלים, 2009, עמ’ 37.

[17] רחל אליאור, “זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה”, בהוצאת מכון ון ליר בירושלים, 2009, עמ’ 40.

[18] משנה לתורה, הקדמה, מצוות לא תעשה, שי”ד

[19] דברי הימים ב, ז ה

[20] ישעיהו א י-יז

[21] לדוגמא: “אמר ר’ יצחק, תא חזי, הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים הוא קרבן, שהוא נחת של הקב”ה, ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה, הוי אומר שהוא האדם בתפילתו “ונשלמה פרים שפתינו” , נכתב במקור ” ונשלמה פרי משפתינו” במטרה לשנות את הכוונה כי התפילות באות במקום הקורבן” (הרב שלום בר-נתן “ספר הגאולה” פרק צט חלק מג על רבי יצחק)

[22] לדוגמא, שאול השליח (המאה ה-1 לספירה) השתמש במושג “פרי שפתינו” כמילים האומרות תודה: “פְּרִי שְׂפָתֵינוּ הַנֹּתְנוֹת תּוֹדָה לִשְׁמוֹ” (האגרת אל העברים יג טו, הברית החדשה)

[23] – לדוגמא: עמוס ו:י”ב:[23] הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם-יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים (במקור בבקר ים) – המחבר שואל שתי שאלות רטוריות, א: האם סוסים רצים על סלע (התשובה לא). ב: האם בקר חורש בתוך הים (התשובה לא). – דוגמא נוספת: ישעיהו ב:כ: ” בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ-לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים (במקור: “לחפרפרות” [חפרפרת]), ולא לחפור פירות. אין דבר כזה לחפור פירות וזה גם לא הגיוני לפי הקשר הקטע. לעומת זאת: “להשתחוות לחפרפרות ולעטלפים” (אלילי זהב).

[24] בספרו, Robert Gordis, “The Text Meaning of Hosea XIV 3”, Vetus Testamentum 5 (1955):88-90. נדפס מחדש אצל המחבר, The Word and the Book (New York: Ktav, 1976),347-49; ראה גם אצל Menahem Mansoor, Revue de Qumran  (1961):391-92 (מנסור חיבר דקדוק עברי מקראי שמשמש בקנה מידה רחב; גורדיס היה רב וחוקר כתובים מכובד בסמינר היהודי-תיאולוגי – Jewish Theological Seminary).

[25] אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים, בהוצאת: כרמל, 2006: 292 (והערת שוליים מס’ 14).

[26] יעקב ליכט, מגילת הסרכים: ממגילות מדבר יהודה, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1996: 189.

[27] אהרן הראל פיש, שירת מקרא: עדות ופואטיקה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 1993: 128.

[28] יהושע אורנשטין, “תורה נביאים כתובים, תרי עשר”, הוצאת יבנה בע”מ (1992). עמ’ 39

[29] אנציקלופדיית עולם התנ”ך – תרי עשר א’, 1993-1996: 81.

אולי גם יעניין אותך: