בראשונה לקורינתים טו שאול הצהיר במצח נחושה: וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל…וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה, לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם (הראשונה לקורינתים טו 14,17). במילים אחרות, כבר מראשית האמונה המשיחית, תחייתו של ישוע עמדה כאבן הפינה. האם קיימות ראיות היסטוריות לתקומתו של ישוע? או שמדובר במאורע שעלינו לקבל באמונה עיוורת בלבד?

במאמר זה אנו נעמיד את תקומתו של ישוע תחת מבחן. אנו נעשה זאת במספר שלבים; ראשית כל, נראה אם קיימות עובדות היסטוריות הרלוונטיות לגבי שאלת תקומתו. לאחר מכן אנו נציג את הקריטריונים שדרכם קובעים את ההסבר הטוב ביותר לעובדות היסטוריות.
בשלב הבא, אנו נבחן את ההסבר על פיו ישוע קם מן המתים בהשוואה להסברים חלופיים אחרים, לאור הקריטריונים ההיסטוריים, כדי לראות איזה הסבר עונה עליהם בצורה הטובה ביותר. 

 

                          העובדות ההיסטוריות     
                                

1. ישוע מת בצליבה

 

 א. מקורות עצמאיים מהבשורות– יש בידינו ארבעה מקורות עצמאיים המשומשים על ידי הבשורות בסיפור הצליבה. בשורות מתי ולוקס הן בלתי תלויות בבשורת מרקוס. סיבה אחת לכך היא שבלוקס כג מתואר לנו שאחד הפושעים שנצלב ליד ישוע התחרט וביקש מישוע שיזכור אותו במלכותו. ישוע אמר לו שהוא יהיה איתו בגן עדן באותו היום. הפרט הזה לא מוזכר במרקוס, מה שאומר לנו שלוקס נשען על מקור שונה. מתי כז גם כן מזכיר את הפושעים, אבל הוא לא מזכיר את החזרה בתשובה של אותו האחד. בנוסף לכך, לוקס מתעד פסקה שבה ישוע מדבר ל"בנות ירושלים" (כג 27-32). פסקה זו לא נמצאת בנרטיב הצליבה במרקוס ולכן, לוקס לא נשען על מרקוס כמקור. בשורת יוחנן גם כן מתעדת את צליבתו של ישוע. רוב החוקרים מסכימים שיוחנן כתב באופן בלתי תלוי בשלוש הבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס ולוקס). לכן, ניתן להתייחס ליוחנן כאל מקור עצמאי. 

 

ב. יוסף בן מתתיהו– ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו שנולד בשנת 37 לספירה, חיבר את עבודתו "קדמוניות היהודים". בעבודה זו אנו מוצאים התייחסות לישוע ולמותו בצליבה. הוא כותב: 

 

ובאותו זמן היה ישוע, איש חכם, אם מותר לקרוא לו (בשם) איש. שכן היה עושה מעשי פלא והיה רבם של הבריות, שקיבלו את האמת בהנאה, והוא משך אחריו יהודים רבים וגם רבים מן ההלנים. הוא היה המשיח. וכשהוציא פילטוס דינו לתלייה על פי מסירתם של האנשים הראשונים (במעלה) אצלנו, לא פסקו (מלאהוב אותו) אלה שאהבוהו תחילה. שכן נתגלה אליהם ביום השלישי והוא שוב חי, לאחר שנביאי אלוהים ניבאו עליו דבר זה, (וגם) רבבות נפלאות אחרות. ועד היום לא פס גזע המשיחיים, הנקרא (כך) על שמו.” (יוספוס, יח ג ג, 64-63;)

 

יש הטוענים שהעדות של יוסף בן מתתיהו לא יכולה להיות אמינה משום שהיא עברה עריכה נוצרית. הסיבה לכך היא שבאותה פסקה שבה הוא מדבר על תלייתו של ישוע, יוסף בן מתתיהו קורא לו "משיח" וטוען שהוא קם מן המתים. בעוד שזה נכון שהפסקה שונתה על ידי נוצרי כלשהו בשלב מאוחר יותר, לא נובע מכאן שלא ניתן להשתמש בפסקה זו כראיה עצמאית למותו של ישוע בצליבה. מרבית החוקרים כיום מחזיקים בעמדה שהעדות של יוסף בן מתתיהו שונתה רק חלקית ולא בשלמותה. במילים אחרות, רוב הפסקה היא אמינה. רק כמה ביטויים בודדים הוכנסו אל תוכה על ידי מחבר נוצרי מאוחר יותר. הסיבה העיקרית בגללה מרבית החוקרים מקבלים את רוב הפסקה של יוסף כאמינה היא שחלק נרחב ממנה משקף את הסגנון והשפה שלו. בנוסף לכך, כשמסירים את הביטויים ה"נוצריים" מהפסקה, יתר הדברים מופיעים בצורה קוהרנטית ומשתלבת היטב. כפי שהפרופסור ג'יימס צ'ארלסוורף כותב,  

אנו יכולים להיות בטוחים שהייתה שם התייחסות מינימלית לישוע… משום שכאשר מסירים את הקטעים הנוצריים הברורים, שאר הדברים הגיוניים מבחינה דקדוקית והיסטורית… כאשר מסירים אותם (את הקטעים הנוצריים) רצף המחשבה משתפר ונהיה חלק יותר.¹

גם החוקר גראהם סטנטון מאשר, 

 

כאשר מסירים את העריכות הנוצריות הברורות, שאר התגובות עקביות עם הלקסיקון והסגנון של יוסף.²

 

המחקר העדכני ביותר והמעמיק ביותר נערך לאחרונה על ידי ההיסטוריון ג'ון פי. מאייר בספרו (Marginal Jew, Vol 1) ושם הוא כותב, 

 

מילות מפתח וביטויים רבים מהעדות של יוסף הם או לא נמצאים בברית החדשה או שמשומשים במובן שונה לחלוטין; בניגוד לכך, כמעט כל מילה.. בעדות שלו (כלומר בהתייחסות שלו לישוע) נמצאת במקום אחר אצל יוסף-למעשה, רוב המילים שם מאפיינות את יוסף.³

 

כדי להמחיש את המסקנות של החוקרים לעיל, הבה נבחן את המשפט הרלוונטי לגבי צליבתו של ישוע,  "וכשהוציא פילטוס דינו לתלייה על פי מסירתם של האנשים הראשונים (במעלה) אצלנו". האזכור של פילטוס הוא נייטרלי, הוא היה יכול להיות משומש על ידי היסטוריון יהודי או על ידי מחבר נוצרי שמכיר את חומרי הבשורות. לכן, האזכור שלו לא תומך בשום עמדה.

ההתייחסות ל"אנשים הראשונים" מאוד שכיחה בכתביו של יוסף (ראו לדוגמה קדמוניות היהודים יח, 376). המילה "אצלנו" גם כן משומשת באופן שכיח על ידי יוסף (קדמוניות י ב.ב; יב ו.ב; יד.י.א; טו.ג.ב; טו.י.ה)

בנוסף לכך, בניגוד לבשורות, המשפט הזה רק מציין שישוע נצלב בעקבות הסכסוך של ההנהגה היהודית. הצהרה תמימה שכזו הגיונית אם יוסף כתב אותה במקום מחבר נוצרי כלשהו, שככל הנראה היה מנסה לתאר את המניעים השגויים והבלתי מוצדקים של הצליבה.

 

ג. טקיטוס– טקיטוס היה היסטוריון רומאי שכתב בשנים הראשונות של המאה השנייה. החיבורים הידועים ביותר של טקיטוס הם ה״אנאלים״ (ספרי השנים) וה״היסטוריות״. ה״אנאלים״ מתאר את התקופה שחלפה מאז מותו של אוגוסטוס בשנת 14 לס׳ ועד מותו של נירון בשנת 68 לס׳. ה״היסטוריות״ מתחיל עם מותו של נירון ונמשך עד מותו של דומיטיאנוס בשנת 96 לס׳״.

 

כשכתב על שלטונו של נירון, טקיטוס הפנה למותו של ישוע ועל כך שהיו אז משיחיים ברומא. הוא איית את המילה ״משיח״ בלועזית (christus) בצורה שגויה, מנהג שרווח אצל מחברים פגאניים:

“אולם עזות אדם, רוחב יד הפרינקפס ופיוס האלים לא היה בהם כדי להוציא מלב הבריות את שמועת החרפה לבל יאמינו, כי על פי צו היתה התבערה. למען מחות שמועה זו טפל נירון אשמה על אנשים, שהיו שנואים בשל שיקוציהם וכונו בפי המון העם בשם “משיחיים” (Χριστιανός), וייסרם בעינויים מחוכמים שבמחוכמים. אבי השם היה “christos” (“משיח”), אשר בימי שלטונו של טיבריוס הוציאו להורג הפרוקוראטור פונטיוס פילאטוס. אמונה תפלה משחיתה זו דוכאה לשעה וחזרה ופרצה לא רק ביהודה, זו מקור הרעה, אלא אף ברומא”.⁴

 

ד. לוקיאנוס– סאטיריקן יווני, חי במחצית השנייה של המאה ה־2 לס׳. לוקיאנוס דיבר בשאט נפש על ישוע ועל המאמינים המשיחיים, אבל מעולם לא טען שהם פרי הדמיון, המשיחיים,

אתה יודע, סוגדים עד היום לאיש אחד ־ האיש הנכבד שהציג את עבודת האלוהים החדשה שלהם ונצלב בשל כך…⁵

 

ה. מרה בר סרפיון– מארה בר־סרפיון, סורי שככל הנראה היה פילוסוף סטואי, שלח לבנו איגרת מן הכלא אחרי שנת 70 לס׳, ובה עודד אותו לחפש אחר החוכמה. באיגרת הוא השווה את ישוע לפילוסופים סוקרטס ופיתגורס:

איזה יתרון השיגו האתונאים כשהוציאו את סוקרטס להורג? כעונש על פשעם באו עליהם רעב ומגיפה. באיזה יתרון זכו אנשי סאמון כששרפו את פיתגורס? בין רגע כוסתה ארצם בחול. איזה יתרון השיגו היהודים כשהוציאו להורג את מלכם החכם? הרי מיד לאחר מכן נתבטלה מלכותם.⁶

למרות שהוא לא מפרט על האופן שבו הוא נהרג, הוא כן מאשר את עובדת ההרג.

ו. התלמוד– בתלמוד הבבלי נאמר,

״והתניא (לימדו ש) בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום [ואומר]: ׳ישו הנוצרי יוצא פה ויסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל. כל מי שיודע לו זכות, יבוא וילמד עליו׳. ולא מצאו לו זכות, ותלאוהו בערב הפסח״ (בבלי, סנהדרין מג א. השווה עם ירושלמי, סנהדרין ז יב. השווה תוספתא סנהדרין י’ יא’).

המילים ״תלוי״ ו״מוקעים״ מתייחסות לצליבה (ראה לוקס כ״ג 39; גלט׳ ג׳ 13). יוסף קלויזנר כתב, ״התלמוד מדבר על תליה במקום צליבה מפני שמיתה־משונה רומית זו לא היתה ידועה לחכמי ישראל אלא מתוך משפטיהם של הרומים, אבל לא מדיני ישראל; ואף פאולוס השליח דורש (אגרת אל הגלטים ג׳ י״ג) את הכתוב ׳כי קללת אלוהים תלויה על ישוע״ (קלויזנר, ישו הנוצרי, 19). העובדה שהצליבה (או התלייה) שעליה מדובר בתלמוד התרחשה ״בערב הפסח״ תואמת את מה שנאמר ביוחנן י״ט 14 וביטוי זה מופיע גם בתלמוד הבבלי. ( סנהדרין סז א; ירושלמי, סנהדרין ז יב). אם כך, התלמוד מאשר מפורשות את העובדה שישוע נצלב (נתלה).

עובדת צליבתו של ישוע היא עובדה היסטורית מוצקה המקובלת על ידי כל החוקרים בימינו. החוקר ג'ון דומיניק קרוסן (חוקר ביקורתי מאוד) כותב כך:

מותו של ישוע בצליבה תחת פונטיוס פילטוס הוא ודאי…גם אם שום תלמיד של ישוע לא היה כותב שום דבר מאה שנים אחרי הצליבה, עדיין היינו יודעים על כך משני מחברים אחרים שלא תמכו בו. שמותיהם הם יוסף בן מתתיהו וקורנליוס טקיטוס".⁷

 

 

2. הקבר של ישוע נמצא ריק 

 

א. הפקטור הירושלמי– התקומה של ישוע הוכרזה בהתחלה בירושלים. זה מתועד באופן בלתי תלוי על ידי לוקס בספר מעשי השליחים ב וגם על ידי טקיטוס⁸. מאחר וגם ספר מעשי השליחים וגם טקיטוס מתעדים שההכרזה אודות תחייתו של ישוע החלה בירושלים, מדובר בעובדה היסטורית על פי קריטריון העדויות המרובות. בהינתן העובדה שישוע נצלב ונקבר באותה העיר, לא ייתכן שההכרזה אודות קברו הריק של ישוע הייתה שורדת הרבה זמן, אם הגופה שלו עדיין הייתה בקבר. אם מישהו (במיוחד הפרושים), היה רוצה להפריך את ההכרזה שלהם, כל מה שהוא היה צריך לעשות זה ללכת לקבר, להוציא את הגופה ולהציגה לפני הקהל. אך זה מדהים שההכרזה אודות הקבר הריק אכן שרדה! איך מסבירים את זה? מדוע התלמידים של ישוע הכריזו את תקומתו באותה העיר שבה ישוע נקבר, אם גופתו עדיין הייתה בקבר? מיקום ההכרזה הראשונית אודות קברו הריק של ישוע מהווה ראיה חזקה לטובת אמיתות הטענה שקברו נמצא ריק.

 

ב. עדות עוינת– כשתלמיד אומר למורה שלו שהכלב אכל לו את שיעורי הבית, הטענה שלו מניחה את העובדה שאין לו את השיעורים בידיו. כאשר האויבים של האמונה המשיחית האשימו את התלמידים שהם גנבו את הגופה, טענה זו הניחה שהגופה לא הייתה נמצאת בקבר. במילים אחרות, הם לא הכחישו את הקבר הריק, אלא ניסו לספק הסבר לסיבה שהוא ריק.

בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ בָּאוּ הָעִירָה כַּמָּה מִן הַשּׁוֹמְרִים וְהוֹדִיעוּ לְרָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים אֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָה. רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים הִתְכַּנְּסוּ עִם הַזְּקֵנִים וּלְאַחַר הִתְיָעֲצוּת נָתְנוּ לַחַיָּלִים סְכוּם כֶּסֶף נִכָּר בְּאָמְרָם: "הַגִּידוּ כָּךְ: 'בָּאוּ תַּלְמִידָיו בַּלַּיְלָה וְגָנְבוּ אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָשַׁנּוּ'. וְאִם זֶה יִוָּדַע לַנָּצִיב, אֲנַחְנוּ נְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ וְנִפְטֹר אֶתְכֶם מִדְּאָגָה." הֵם לָקְחוּ אֶת הַכֶּסֶף וְעָשׂוּ כְּמוֹ שֶׁהוֹרוּ לָהֶם. וְאָמְנָם שֵׁמַע הַדָּבָר הַזֶּה נָפוֹץ בְּקֶרֶב הָעָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 

מישהו עלול למחות שלא מדובר בראיה אמיתית משום שזו טענה שבאה ממתי, אחד ממחברי הבשורות של הברית החדשה, ולא ישירות מההנהגה היהודית. אז, האם מתי לא היה יכול להמציא את הטענה הזו ולייחס אותה להנהגה היהודית כדי לתת אמינות לסיפור שלו? ובכן התשובה היא לא. וזאת מכמה סיבות:

ראשית, שימו לב שמתי אומר שהטענה הזו של ההנהגה היהודית הייתה נפוצה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה". במילים אחרות, הטענה הזו אודות גניבת הגופה הייתה עדיין נשמעת בזמן שמתי כתב את המשפט הזה. אם ההנהגה היהודית לא טענה שהתלמידים גנבו את הגופה, כל אחד היה יכול לגשת להנהגה היהודית, לשאול אותם ולשלול את טענתו של מתי. במילים אחרות, אם ההנהגה היהודית לא באמת טענה שהתלמידים של ישוע גנבו את הגופה, מתי ירה לעצמו ברגל בכך שהוא טען שזו שמועה שהייתה נפוצה עד הזמן שלו.

שנית, הטענה של ההנהגה היהודית (שהתלמידים גנבו את הגופה) מתועדת במקור עצמאי נוסף. בסביבות 150 לספירה, יוסטינוס מרטיר מתעד שההנהגה היהודית עדיין הפיצה את אותה הטענה נגד התלמידים.⁹  בנוסף לכך, בסביבות 200 לספירה טרטוליאנוס ענה על טענה דומה.¹⁰
מכאן, אויבי האמונה המשיחית אכן טענו את הטענה הזו. מקור הטענה היא מהמאה הראשונה, והיא המשיכה להתפשט לאורך המאה השנייה והשלישית.
על פי ג'ייקוב קרמר, חוקר אוסטרלי אשר מתמחה במחקר התחייה:

"עד עכשיו רוב החוקרים מחזיקים בתוקף, במהימנות של הקבר הריק".¹¹

על פי החוקר ואן דאלן,

 

זה קשה במיוחד לטעון נגד הקבר הריק, אלה שמכחישים את הקבר הריק עושים זאת על בסיס תאולוגי או על בסיס הנחות פילוסופיות".¹²

ג. עדות נשית– על פי קריטריון המבוכה, אם מישהו בודה סיפור מליבו, במטרה להטעות אחרים, הוא לא ימציא מידע שיכול לפגוע באמינותו או להביך אותו. כשאנו מגיעים לסיפורת הקבר הריק, כל ארבע הבשורות מתעדות שנשים היו העדות הראשונה למאורע. אם הסיפור הזה בודה, מדובר בבדיה מאוד מוזרה, משום שהן בתרבות היהודית והן בתרבות הרומאית, ההערכה כלפי הנשים הייתה ירודה והעדות שלהן הייתה מוטלת בספק, ולא הוחשבה לאמינה כמו עדות גברית. חשבו על הכתבים הבאים:

 

מוטב שישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. (ירושלמי, סוטה [דף טז,א פרק ג הלכה ד גמרא])

 

נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים'. (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, ט')

 

יוסף בן מתתיהו כתב:

עד אחד לא ייאמן, אלא שלושה או לכל הפחות שנים, שדרך חייהם הקודמים תשוה אמון לעדותם. נשים פסולות לעדות, מחמת קלון דעתן והחוצפה שבמינן; (קדמוניות היהודים ד.ח.טו)¹³

 

ואלו הן הפסולים–המשחק בקוביה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים.  זה הכלל–כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה. (משנה, ראש השנה א' ח')

על פי הציטוט האחרון מהמשנה, עדות נשית שקולה לעדות של גנב. בהינתן העובדה שהתלמידים היו יהודים, זה נותן לנו הקשר למה שכתוב בלוקס כד 11: 

אֶלָּא שֶׁדִּבְרֵיהֶן נִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם כְּדִבְרֵי הֶבֶל וְלֹא הֶאֱמִינוּ לָהֶן (לנשים).

אחרי שמבינים את היחס הירוד כלפי נשים במאה הראשונה, זה לא סביר שמחברי הבשורות היו ממציאים סיפור שבו נשים מהוות עדות ראשונית לסיפור התקומה. אם המחברים היו ממציאים סיפור, הם קרוב לוודאי היו שמים את הגברים שם במקום את הנשים. הסיבה לכך היא שהאמינות שלהם נחשבה לגבוהה יותר מאשר אמינותן של נשים. למעשה, קלסוס, שהיה פילוסוף יווני מהמאה השנייה, השתמש במציאת הקבר הריק על ידי הנשים, כטיעון לחוסר האמינות של התחייה של ישוע (Origen: Contra Celsum 2.55). העובדה שהתלמידים לא האמינו גם כשהם ראו את הקבר הריק מתוך עקשנות וספק, מהווה עוד עובדה מביכה עבורם שמאמתת את הסיפור. לכן, לאור קריטריון המבוכה, ניתן לטעון באופן רציונלי שהקבר אכן נמצא ריק על ידי קבוצת נשים.

ההיסטוריון מאוניברסיטת אוקספורד וויליאם וונד כותב,

כל הראיות ההיסטוריות הנוקשות שיש לנו הן לטובת הקבר הריק, והחוקרים שמתנגדים לכך אמורים להכיר בכך שהם עושים זאת על בסיס אחר מאשר מדע ההיסטוריה.¹⁴

 

 

3. התלמידים של ישוע טענו והאמינו שישוע קם מן המתים

 

זוהי הראיה המרכזית לתקומתו של ישוע מן המתים. כיום זה מקובל על ידי הרוב המוחץ של החוקרים שהתלמידים הראשונים טענו ובאמת האמינו שהם ראו את ישוע מופיע בפניהם חי לאחר מותו. אפילו גרד אל דימאן מבקר גרמני ידוע של הברית החדשה כתב: 

 

זה ברור היסטורית ששמעון כיפא והתלמידים חוו את ישוע מופיע בפניהם אחרי מותו כמשיח שקם מן המתים להופעות הללו של ישוע היו עדים לא רק מאמינים, אלא גם לא מאמינים, ספקנים ואף אויבים".¹⁵

 

מהן הסיבות שהובילו את החוקרים להסכים שהתלמידים טענו והאמינו שישוע הופיע בפניהם?

 

התלמידים טענו שישוע הופיע בפניהם

 

א. המסורת הקדומה שנמצאת באיגרת הראשונה לקורינתים פרק טו– הראיה המרכזית לכך שהתלמידים טענו שישוע הופיע בפניהם באה מההמנון העתיק שנמצא בראשונה לקורינתים טו 3-7. כפי שהראנו במאמר הזה, רוב החוקרים מכל סוגי המעגלים (ביקורתיים ומסורתיים) מסכימים ששאול מצטט בקטע הזה המנון שמתוארך לחמש שנים לכל היותר, מאז צליבתו של ישוע. הם גם מאמינים ששאול קיבל את התוכן שאותו הוא מצטט בפסוקים הללו מפטרוס ומיעקב מספר שנים בודדות לאחר ששאול בעצמו הפך למשיחי (בין שנה וחצי עד שלוש שנים לאחר הצליבה). אם החוקרים הללו צודקים, התוכן שאותו שאול מצטט בראשונה לקורינתים מספק לנו עדות ראייה מאוד עתיקה לכך שהתלמידים טענו שישוע הופיע בפניהם. מה בדיוק כתוב בהמנון הזה אותו שאול מצטט? איך יודעים בכלל שזה המנון? ואיך יודעים שהוא מתוארך לשנה החמישית לאחר הצליבה (לכל היותר)? ואיך יודעים ששאול קיבל אותו מפטרוס ויעקב?

תוכן ההמנון מופיע כך:

 מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים; וְנִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים-עָשָׂר. אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים.

איך יודעים שזה המנון? אולי זו דוקטרינה ששאול בעצמו המציא. החוקרים הגיעו למסקנה שמדובר בהמנון ששאול מצטט מהסיבות הבאות:

 

1. שאול מסב את תשומת ליבנו אל העובדה שהוא לא כותב משהו מעצמו.

בפסוק 3, שאול אומר שאלו הן לא מילותיו. הוא כותב, מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי. במילים אחרות, שאול מצהיר שהוא מעביר מידע כלשהו שהוא בעצמו קיבל ממישהו אחר. בנוסף לכך, הביטויים "מסרתי" ו"קיבלתי" היו מושגים טיפוסיים שהיו משומשים על ידי רבנים שהעבירו מסורת קדושה לאחרים.¹⁶

 

    2. השפה בפסוקים 4-7 לא טיפוסית לשאול.
חוקרים מסכימים לגבי כך שהביטויים "בעד חטאינו", "לפי הכתובים", "השנים עשר" ו"קם", לא שייכים לשאול.¹⁷ מאחר וזו לא השפה של שאול, זה ברור ששאול מצטט מתוך מקור כלשהו ולא מלמד על התחייה במילים שלו.

    3. קיימת תקבולת בקטע.¹⁸

תקבולת היא צורת כתיבה שהייתה שכיחה במסורות בעל פה. המטרה של תקבולות הייתה להועיל לשינון וזיכרון. הפסוקים הללו בראשונה לקורינתים מופיעים בצורת תקבולת בעלת מבנה קבוע: מספר שורות אשר מופיעות בתבנית קבועה של שורה אחת ארוכה, שאחריה באה שורה קצרה יותר, שאחריה ארוכה יותר, ולאחר מכן שוב שורה קצרה יותר. בנוסף לכך, בסיום כל משפט ארוך מופיע הביטוי "לפי הכתובים" ובתחילת כל משפט קצר, מופיע "ו". כלומר מדובר על משפטים בעלי אותו מבנה. כשבוחנים את הראשונה לקורינתים טו מקרוב, זה ברור שיש שם תקבולת:

הַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים (ארוך)

  ונִקְבַּר¹⁹(קצר)

 וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים (ארוך)

וְנִרְאָה אֶל כֵּיפָא וְאַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁנֵים-עָשָׂר. (קצר)

ואַחֲרֵי²⁰ כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים, אֲשֶׁר רֻבָּם
עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. (ארוך)

אחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל יַעֲקֹב וּלְאַחַר מִכֵּן אֶל כָּל הַשְּׁלִיחִים. (קצר)

 

  4. השימוש במילת הקישור "ו" מצביע על כך שמדובר בהמנון.²¹
ממש כמו התקבולת, השימוש בביטוי חוזר (καὶ ὅτι) גם כן תרם לשינון וזיכרון.

 

 5. שמו של פטרוס מופיע בשפה הארמית (כיפא).

ראיה נוספת לכך שמדובר בהמנון משיחי עתיק ששאול קיבל ממישהו אחר הוא שהשם "כיפא" (ארמית) משומש במקום השם "פטרוס" (יוונית) כאשר שאול כתב בשפה היוונית ולא בארמית. וזה הגיוני, משום שהמאמינים הראשונים היו יהודים, ולכן, שפתם הייתה ארמית, דבר זה מצביע על מקור עתיק להמנון.²²

בגלל הסיבות לעיל, אנו עומדים על קרקע מוצקה (יחד עם מרבית החוקרים כיום) בטענה שהחומר שמצוטט בפסוקים 4-7 הוא חלק מהמנון. שאול קיבל את ההמנון מתישהו לפני שהוא כתב לקורינתים. מה שאומר שהחומר מהראשונה לקורינתים טו 4-7 קודם לשנת 55 לספירה²³, כלומר, השנה שבה שאול חיבר את האיגרת.

אך עד כמה ההמנון הזה עתיק? ובכן, רוב החוקרים טוענים ששאול קיבל את החומר הזה מפטרוס ומיעקב, 5 שנים בלבד לאחר הצליבה. בגלטים א 18-19 שאול כותב, אַחֲרֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים (שלוש שנים אחרי שהוא נהיה משיחי) עָלִיתִי לִירוּשָׁלַיִם לִרְאוֹת אֶת כֵּיפָא וְשָׁהִיתִי אֶצְלוֹ חֲמִשָּׁה-עָשָׂר יָמִים. שָׁלִיחַ אַחֵר לֹא רָאִיתִי, אֶלָּא אֶת יַעֲקֹב אֲחִי אֲדוֹנֵנוּ. זה הזמן שבו ככל הנראה שאול קיבל את המסורת\ההמנון. כלומר, כאשר הוא ביקר את פטרוס ויעקב בירושלים. הסיבות לכך הן שהשמות היחידים שמופיעים בהמנון הם של פטרוס ויעקב, איתם שאול נפגש בירושלים שלוש שנים לאחר שנהיה משיחי. ובנוסף לכך, שאול משתמש בגלטים א 18 במושג historesai, אשר מוגדר פעמים רבות בתור השגת מידע דרך מחקר אישי.²⁴

ההקשר המיידי לפני ואחרי הקטע בגלטים א 18-19, מגלה שהנושא הוא: שאול חוקר את טבע הכרזת הבשורה (גלטים א 11- ב 10), שבה ישוע הוא המרכז (הראשונה לקורינתים טו 3-4, 14, 17; גלטים א 11, 16).

כל אלו מצביעים על כך ששאול אכן קיבל את ההמנון הזה מפטרוס ויעקב מספר שנים בודדות לאחר הצליבה של ישוע. מה שאומר שהתוכן של החומר אותו שאול מעביר, הוא מאוד מהימן. אין באמת פער זמני כדי שיתפתחו שקרים ואגדות שיטשטשו את התוכן ההיסטורי שבהמנון. עדי הראייה לחייו ומותו של ישוע אכן טענו שהוא קם מן המתים ונראה אליהם (משום שהחומר אותו שאול מצטט מגיע ישירות מהם).

בגלטים ב 1-10 שאול מספר שהוא הלך שוב לירושלים במסעו השני לשם. שאול מסביר בפסוק 2 באותו הפרק שהוא הלך לשם כדי לוודא מול השליחים שהוא מכריז את הבשורה הנכונה, עָלִיתִי לְשָׁם עַל-פִּי הִתְגַּלּוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי, וְהִצַּגְתִּי לִפְנֵיהֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁאֲנִי מְבַשֵּׂר בַּגּוֹיִים; הִצַּגְתִּיהָ לִפְנֵי הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם בִּפְגִישָׁה מְיֻחֶדֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא יִהְיֶה הַמֵּרוֹץ אֲשֶׁר רַצְתִּי וְעוֹדֶנִּי רָץ (גלטים ב 2). בפגישה הזו, מלבד פטרוס ויעקב, גם יוחנן היה נוכח (ב 9). נאמר לנו שגם בר נבא וטיטוס היו שם (ב 1). שאול הציג את הבשורה שהוא הכריז מול הקבוצה הזו. ולמעשה, המסר שלו תאם למסר שלהם: לֹא הוֹסִיפוּ לִי דָּבָר (ב 6). מעבר לכך, הם הכירו בשליחות של שאול ובר נבא אל הגויים (ב 9). במילים אחרות, המנהיגים המרכזיים והמשפיעים ביותר במאה הראשונה, אישרו את המסר של שאול. לאחר ששאול מצטט את המסורת בראשונה לקורינתים טו, הוא מזכיר שגם שליחים אחרים אישרו את המסר שלו בנוגע להופעות של ישוע לאחר מותו (טו 11, 12-15). הקוראים שלו היו יכולים להשיג את אותו המידע ממקורות שונים.

אנו לא רואים דוגמאות כאלו לבחינה על ידי עדי ראייה בכתבים מן העת העתיקה, במיוחד לא בטווח זמן כל כך קצר. אנו מסיקים מכאן ששאול, פטרוס, יוחנן ויעקב אחיו של ישוע, בישרו את אותה הבשורה כבר מההתחלה, כלומר, שישוע קם מן המתים ונראה אליהם לאחר מותו!
אפילו החוקר הקיצוני גרד לודרמן כותב:

היסודות של המסורת מתוארכים לשנתיים הראשונות מאז הצליבה… לא מאוחר יותר מאשר שלוש שנים לאחר מותו של ישוע.²⁵

מעניין לציין שבמסורת העתיקה הזו מופיעה גם טענה שישוע הופיע בפני יותר מ-500 מאות בני אדם בבת אחת. שאול כותב, אחֲרֵי כֵן נִרְאָה בְּבַת אַחַת אֶל יוֹתֵר מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת אַחִים אֲשֶׁר רֻבָּם עוֹדָם בַּחַיִּים וּמִקְצָתָם מֵתִים. (הראשונה לקורינתים טו 6)
שימו לב ששאול טוען שיש לו קשר אישי עם האנשים הללו כי הוא יודע שחלקם מתו וחלקם עדיין בחיים בזמן שהוא כתב את האיגרת הזו. מדוע ששאול יציין זאת אם לא היו יותר מ-500 אנשים שטענו שישוע הופיע בפניהם חי? החוקר הגדול של הברית החדשה מאוניברסיטת קיימברידג' צ'ארלס הארולד כתב בנוגע להערה הזו של שאול,

קיימת בקושי תכלית מסוימת בלהזכיר את העובדה שרוב החמש מאות עדיין בחיים, אלא אם כן שאול אומר, למעשה 'העדים עדיין קיימים לשם תשאול'.²⁶

שאול לא היה יכול לטעון זאת אם לא היו באמת חמש מאות איש שטענו שישוע הופיע בפניהם. הוא לא היה יכול לאתגר את הקוראים לתשאל את העדים אם המאורע התרחש במידה ולא היו באמת עדים. אך זה נראה שבאמת היו עדים למאורע הזה, ושאול ידע שחלקם מתו כבר.

 

ב. מקורות עצמאיים מהבשורות מאשרים זאת– המסורות על הופעותיו של ישוע בבשורות מספקות עדויות מרובות ובלתי תלויות להופעות הללו. זהו אחד מהדגשים החשובים ביותר בהיסטוריה. ההתגלות לשמעון כיפא מתועדת בצורה בלתי תלויה על ידי לוקס (לוקס כד 34; הראשונה לקורינתים טו 5) וההתגלות לשנים עשר מתועדת על ידי לוקס ויוחנן (לוקס כד 36-43; יוחנן כ 19-20) יש לנו גם עדות עצמאית להופעות בגליל על ידי מרקוס ,מתי, יוחנן (מרקוס טז 7; מתי כח 16-17; יוחנן כא)  כמו כן גם לנשים על ידי מתי ויוחנן.

ג. העדות של התלמידים של התלמידים של ישוע– התלמידים של התלמידים של ישוע נקראים "האבות האפוסטוליים". אלו היו מנהיגים שחיו וכתבו במאה הראשונה, השנייה והשלישית. זה סביר שחלק מהם אף הכירו אישית את התלמידים\השליחים של ישוע עצמם, או שהייתה להם היכרות עם אלו שהכירו את התלמידים המקוריים של ישוע. כמו שראינו שניתן לאתר את תוכן הלימוד וההצהרות של התלמידים המקוריים דרך שאול, כך אנו גם יכולים לאתר את הלימוד שלהם דרך התלמידים שלהם שנקראים האבות האפוסטוליים.

לדוגמה, קלמנטוס (30-100 לספירה) כתב לקהילה בקורינתוס בסביבות 95 לספירה. בסביבות 185 לספירה, אירנאוס נתן לנו מידע נוסף על האיגרת שנשלחה על ידי קלמנטוס לקורינתים. אירנאוס כתב עליו שהוא הכיר את השליחים ושמע את הלימוד שלהם.²⁷
בסביבות 200 לספירה, טרטוליאנוס כתב, שקלמנטוס מונה להיות מנהיגה קהילה ברומא על ידי פטרוס עצמו.²⁸

אם אירנאוס וטרטוליאנוס צודקים, קלמנטוס ראה את התלמידים של ישוע והכיר אותם אישית, במיוחד את פטרוס. דבר זה נותן ערך היסטורי לכתביו של קלמנטוס בנוגע לשליחים וללימוד שלהם.

האם קלמנטוס מזכיר את תחייתו של ישוע? במכתבו לקהילה בקורינתוס, קלמנטוס כתב שהתלמידים של ישוע היו בטוחים לגבי תחייתו של ישוע.²⁹  אם קלמנטוס הכיר את השליחים, זה אומר שהוא היה בעמדה טובה לדווח לנו לגבי הלימוד שלהם אודות התקומה של ישוע.

אירנאוס מדווח גם לגבי פוליקרפוס שהוא למד תחת השליחים, ולימד אחרים את מה שהוא למד מהם, למעשה, הוא מונה להיות המנהיג של קהילה בזמירנה, ודיבר עם עדים רבים לתקומתו של ישוע.³⁰

לכן, יש לנו מקורות בלתי תלויים ומרובים לכך שהתלמידים הראשונים טענו שישוע קם לתחייה והופיע בפניהם. אך כעת עולה השאלה, איך יודעים שהתלמידים באמת האמינו שישוע הופיע בפניהם ולא בדו את הדבר מלבם? 

 

התלמידים האמינו שישוע הופיע בפניהם

 

כל מה שצריך לעשות כדי להראות שהתלמידים באמת האמינו שישוע הופיע בפניהם חי, הוא להראות שהם מתו עבור אמונתם, או לפחות להראות שהם היו מוכנים למות עבורה. סביר להניח שהם לא היו מתים עבור שקר ביודעין. 

 

יש לנו מקורות מחוץ לברית החדשה ובברית החדשה שמצביעים על כך שהתלמידים מתו עבור אמונתם:

 

• קלמנטוס- דיווח אודות הסבל והמוות של שאול ופטרוס עבור אמונתם.³¹
• פוליקרפוס- דיווח על הסבל והמוות של התלמידים באופן כללי עבור אמונתם.³²
• טרטוליאנוס- דיווח על המוות של פטרוס ושאול (הוא מדווח שפטרוס נצלב ואילו שאול נערף).³³
• ספר מעשי השליחים- מדווח על מותו של יעקב בן זבדי. (מעשי השליחים יב 1-2)
• אוריגנס- מדווח על הדבקות של התלמידים באמונתם ועל מוכנותם למסור את נפשם עבורה.³⁴
• אוסביוס- מדווח שכל התלמידים נרצחו ושפטרוס נצלב בצורה הפוכה (עם הראש למטה).³⁵

כמובן שהמוכנות של התלמידים למות עבור אמונתם לא מוכיחה שאמונתם הייתה נכונה, כמו שהמוכנות של מוסלמי למות עבור אמונתו לא מוכיחה את אמיתות האסלאם. אלא שהיא מוכיחה שהם באמת ובתמים האמינו שישוע קם מן המתים והופיע בפניהם, כמו שמוסלמי באמת ובתמים מאמין באמונתו ולכן מוכן למות עבורה. אגב, ההבדל בין מוכנותם של חסידים מדתות אחרות למות עבור אמונתם שונה מהמוכנות של התלמידים. כאשר חסיד של דת מסוימת מת עבור אמונתו, הוא מת מתוך אמונה ותקווה. אך המצב שונה אצל התלמידים של ישוע; הם מתו עבור משהו שהם ידעו שהוא אמת או שקר, משום שהם היו עדים למאורעות. התלמידים של ישוע מתו עבור העדות האישית שלהם על פיה הם היו עדים לכך שישוע הופיע בפניהם חי לאחר מותו. חסידים מדתות אחרות מתים עבור משהו בו הם מאמינים, התלמידים של ישוע, לעומת זאת, מתו עבור משהו שהם ידעו (ידעו כנכון או לא).

 

אבל איך יודעים שהתלמידים של ישוע מתו מרצונם עבור אמונתם? אולי הם הוצאו להורג נגד רצונם לפני שהייתה להם ההזדמנות להודות שהם המציאו ובדו את הסיפור? 

מהמיתות של סטפנוס (מעשי השליחים ז 54-60), יעקב אחיו של יוחנן (מעשי השליחים יב 1-3) ומהסבל של פטרוס ושאול (הראשונה של קלמנטוס ה, מעשי השליחים יב והלאה), התלמידים נהיו מודעים לכך שאם הם ימשיכו להכריז את תקומתו של ישוע, הדבר יעלה להם בחייהם. לכן, עצם ההתמדה שלהם בהכרזת הבשורה, מצביעה על כך שהם היו מוכנים לסבול ואף למות עבור האמת שהם הכריזו.

 

איך מסבירים את מוכנותם של התלמידים לרצות למות עבור הטענה שישוע קם מן המתים? חשבו על הסיטואציה שאיתה התמודדו התלמידים אחרי צליבתו:

 

1. המנהיג שלהם מת, והציפיות של היהודים באותה תקופה לא כללו משיח שבמקום לנצח את אויביהם (הרומאים), ייגזר למוות באופן מביש כפושע.
2. על פי החוק היהודי, ההוצאה להורג של ישוע כפושע הציגה אותו ככופר, אדם שאכן הוא תחת הקללה של אלוהים (דברים כ"א-23). האסון של הצליבה בשביל התלמידים לא היה שהמנהיג שלהם נהרג גרידא, אלא, שהצליבה הראתה למעשה, שהפרושים צדקו כל הזמן ההוא, ששלוש שנים הם הלכו אחר כופר, אחר אדם שנמצא תחת קללת אלוהים.
3. האמונות היהודיות באותה תקופה, הוציאו מכלל חשבון את האפשרות של תקומתו של אדם אחד מן המתים (הכוונה לתקומה לתפארת וחיי נצח בגוף חדש), עד התקומה הכללית באחרית הימים.³⁶ אף על פי כן, התלמידים פתאום האמינו כל כך חזק שאלוהים הקים אותו מן המתים עד שהם היו אפילו מוכנים למות למען אמונתם.

לוק ג'ונסון, חוקר הברית החדשה מאוניברסיטת אמורי אמר:

סוג מסוים של חוויה חזקה ומהפכנית נדרשת כדי ליצור את הסוג של התנועה של התלמידים הראשונים.³⁷

אן.טי.רייט חוקר דגול של הברית החדשה כותב :

זו הסיבה שאני כהיסטוריון, לא יכול להסביר את צמיחת תנועתם של המאמינים הראשונים אלא אם כן ישוע קם מן המתים, והשאיר קבר ריק מאחוריו.³⁸

4. המהפך של שאול התרסי

 

שאול התנגד לאמונה המשיחית ואף רדף את הקהילה המשיחית בראשיתה

 

קיימות ראיות היסטוריות טובות לכך שלפני ששאול התרסי נהיה משיחי, הוא היה רודף את המאמינים בישוע. איך אנו יודעים זאת? שאול טוען זאת באיגרותיו. בראשונה לקורינתים טו 9, לאחר שהוא מצטט עבור הקורינתים את ההמנון העתיק, שאול כותב, שֶׁכֵּן אֲנִי הַפָּחוּת בַּשְּׁלִיחִים וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְהִקָּרֵא שָׁלִיחַ מִשּׁוּם שֶׁרָדַפְתִּי אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים. (הראשונה לקורינתים טו 9), באותו האופן בגלטים א 13-14, שאול אומר, הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת, שֶׁרָדַפְתִּי נִמְרָצוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים וְעָשִׂיתִי בָּהּ שַׁמּוֹת וְהִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי אֲשֶׁר בְּעַמִּי, מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי.

 

ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ששאול דובר אמת בפסוקים הללו על בסיס הסיבות הבאות:

 

1: קריטריון המבוכה. כפי שנאמר לעיל, על פי הקריטריון הזה, מחבר לא ימציא פרט או מידע שמביך אותו. בדרך כלל אנשים משקרים כדי להראות טוב, הם לא משקרים כדי להיראות רע. שאול מספר בפסוקים הללו דברים מאוד מביכים לגבי עצמו.

קשה להאמין למשל שכיום מישהו ימציא שקר על עצמו כשהוא כותב את קורות חייו, ויטען שהוא היה פעם רוצח סדרתי. קשה להאמין שהוא יכתוב זאת אפילו אם זו הייתה האמת, על אחת כמה וכמה אם מדובר בשקר!

 

2: קריטריון העדויות העצמאיות המרובות– לא רק ששאול מעיד על עצמו שהוא רדף את הקהילה, אלא שגם לוקס מתעד זאת בספרו (מעשי השליחים ח 1-4; ט 1-2). שאול ולוקס הם מקורות עצמאיים, בלתי תלויים אחד בשני, ולכן, קיימת כאן עדות חזקה לכך ששאול רדף את המשיחיים. זה לא סביר כלל ששאול ולוקס בדו את אותו השקר. על בסיס העיקרון הזה, ניתן לקבוע בביטחון ששאול נהג לרדוף את הקהילה.

 

3: שאול הוכר כרודף קהילות– חשוב לזכור שבאגרותיו, שאול כתב לקהל יעד. בגלטים א 13, שאול אמר לקהל היעד שלו,

הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם עַל הִתְנַהֲגוּתִי בֶּעָבָר בַּיַּהֲדוּת, שֶׁרָדַפְתִּי נִמְרָצוֹת אֶת קְהִלַּת אֱלֹהִים וְעָשִׂיתִי בָּהּ שַׁמּוֹת וְהִתְעַלֵּיתִי בַּיַּהֲדוּת עַל רַבִּים מִבְּנֵי גִּילִי אֲשֶׁר בְּעַמִּי, מִשּׁוּם קִנְאָתִי הַיְתֵרָה לְמָסוֹרוֹת אֲבוֹתַי.

שאול אומר שהם הכירו את העובדה שהוא רדף את הקהילות המשיחיות. אם שאול לא באמת היה רודף את הקהילה, הקוראים שלו היו יודעים שהוא משקר. לכן, אם שאול היה משקר, הוא לא היה אומר להם שהם מכירים מידע כלשהו לגביו כשאותו המידע כלל לא היה נכון.

 

שאול נהיה מאמין בישוע באופן פתאומי אחרי שטען שהוא הופיע בפניו

 

בנקודה מסוימת, שאול עצמו נהיה מאמין בישוע לאחר שרדף והשתתף ברצח של מאמינים. כמו שאר התלמידים, אנו יודעים שבשלב מסוים, שאול האמין בכך שישוע קם מן המתים והיה מוכן לסבול ואף למות עבור אמונתו, ולמעשה, בסופו של דבר הוא הומת בגללה. קיימים שבעה מקורות בלתי תלויים המאשרים את סבלו ומותו של שאול עבור האמונה שישוע קם מן המתים.

 

שאול עצמו כותב באיגרתו השנייה לקורינתים:

חָמֵשׁ פְּעָמִים הִלְקוּנִי הַיְּהוּדִים אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים הֻלְקֵיתִי בְּשׁוֹטִים; פַּעַם אַחַת נִרְגַּמְתִּי בַּאֲבָנִים; שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים נִטְרְפָה סְפִינָתִי, וּפַעַם שָׁהִיתִי בַּמַּיִם בְּמֶשֶׁךְ יְמָמָה. נִתְנַסֵּיתִי בְּמַסָּעוֹת רַבִּים, בְּסַכָּנוֹת עַל פְּנֵי נְהָרוֹת, בְּסַכָּנוֹת מִפְּנֵי שׁוֹדְדִים, בְּסַכָּנוֹת מִבְּנֵי עַמִּי, בְּסַכָּנוֹת מִן הַגּוֹיִים, בְּסַכָּנוֹת בָּעִיר וּבַמִּדְבָּר וּבַיָּם, בְּסַכָּנוֹת בְּקֶרֶב אֲחֵי שֶׁקֶר; בְּעָמָל וּבִתְלָאָה, בְּלֵילוֹת רַבִּים לְלֹא שֵׁנָה, בְּרָעָב וּבְצָמָא, בְּצוֹמוֹת הַרְבֵּה, בְּקֹר וּבְעֵירֹם; וּמִלְּבַד דְּבָרִים אֲחֵרִים, הַטֹּרַח הַבָּא עָלַי יוֹם יוֹם, הַדְּאָגָה לְכָל הַקְּהִלּוֹת. (השנייה לקורינתים יא 24-28)

 

פרטים מסוימים מהפסוקים הללו מתועדים על ידי לוקס. אחת מטריפת ספינתו מתועדת במעשי השליחים כז 14-44, שאול נסקל במעשי השליחים יד 19, ובמעשי השליחים טז 22-24 מתועד מקרה שבו שאול הולקה. 

כתבים אחרים מחוץ לברית החדשה המזכירים את מותו עבור אמונתו הם של: קלמנטוס³⁹, טרטוליאנוס⁴⁰, דיוניסיוס⁴¹, פוליקרפוס⁴² ואוריגנוס⁴³. ראשו של שאול נערף בזמן הרדיפות הקשות תחת הקיסר נירון בשנות ה-60 לספירה.

אם כן, יש לנו שבעה מקורות בלתי תלויים שמבססים את העובדה היטב; שאול נהיה מאמין אדוק בתקומתו של ישוע, ואף היה מוכן לתת את חייו עבור אמונתו.

 

5. המהפך של יעקב אחיו של ישוע

 

יש לנו ראיות טובות לכך שיעקב אחיו של ישוע (יחד עם שאר משפחתו) לא האמינו בישוע בזמן שישוע היה חי. אנו יודעים זאת בהתבסס על מספר עקרונות:

 

1. עקרון המבוכה– זה היה מביך באותה תקופה לדחות את הרב המשפחתי. במרקוס ג 20-35 נאמר לנו שמשפחתו של ישוע החשיבה אותו למשוגע ורצתה לקחת אותו הביתה בכח. סיפור זה לא מצייר את ישוע או את משפחתו באור טוב, לכן לא סביר שסיפור זה הומצא. החוקר ג'ון מאייר מסביר בספרו שדחיית ישוע על ידי משפחתו הייתה עובדה שהייתה יכולה להביך את הקהילה הקדומה. לכן, לא סביר שדחייה כזו הומצאה.⁴⁴

 

2. עקרון העדויות העצמאיות המרובות– לא רק שמרקוס מתעד את חוסר אמונתם של בני משפחתו של ישוע, אלא שגם יוחנן מתעד זאת. (מרקוס ג 21, 31; ו 3-4; יוחנן ז ⁴⁵5)

 

מותו של יעקב עבור אמונתו

 

יוסף בן מתתיהו תיעד את מותו של יעקב אחיו של ישוע,

ומפני שיוחנן היה (בעל טבע) כזה,חשב שזו שעת כושר לו, משום שפסטוס מת ואלבינוס היה עוד בדרך, והושיב סנהדרין של דיינים והביא לפניה את אחיו של ישו הקרוי משיח-שמו יעקוב- ואנשים אחרים וערך קיטגוריה עליהם, כאילו עברו חוק, והסגירם לסקילה.⁴⁶ (קדמוניות היהודים כ.ט.א) 

 

בנוסף ליוסף בן מתתיהו, גם הגסיפוס⁴⁷ וקלמנטוס מאלכסנדריה⁴⁸ כתבו על כך שיעקב נהרג עבור אמונתו בתקומתו של ישוע. מותו של יעקב מתועד באופן בלתי תלוי בשלושת המקורות הללו.

 
לרבים מאתנו יש אחים. מה היה משכנע אתכם שאחיכם הוא אלוהים שבא בלבוש בשר כך שתהיו אפילו מוכנים למות עבור אמונה כזו? האם יש מקום לספק שהמהפך העצום הזה באחיו הצעיר של ישוע התרחש בגלל שישוע כמו שכתב שאול (כשציטט מההמנון העתיק עליו דיברנו לעיל) "אחר כך נראה אל יעקב"?(הראשונה אל הקורינתים ט"ו-7).

 

קריטריונים להסבר היסטורי טוב

 

בספרו⁴⁹, פילוסוף ההיסטוריה בהאן מקקלה (Behan McCullagh), רושם מספר קריטריונים על פיהם ניתן לקבוע את ההסבר הטוב ביותר לראיות או העובדות ההיסטוריות. הקריטריונים הללו הם:

 

1. היקף הסברתי– הסבר טוב יסביר את כל הראיות שיש לנו ולא רק חלק מהם. 
2. כח הסברתי– ההסבר יהפוך את הראיות לסבירות יותר. הוא יסביר אותן בצורה חזקה. 
3. סבירות– הוא יתאים טוב יותר עם רקע של עובדות קיימות. 
4. אד הוקיות– הוא לא יחייב אותנו לקבל על עצמינו אמונות או הנחות נוספות ולא מבוססות.
5. עקביות– ההסבר יהיה בקנה אחד עם אמונות מקובלות.
6. התעלות על הסברים חלופיים– הסבר טוב יענה על הקריטריונים הללו טוב יותר מאשר הסברים חלופיים ותחרותיים.

כעת אנו נבחן הסברים חלופיים לאור הקריטריונים הללו, ונראה האם הם מצליחים להסביר את העובדות טוב יותר מאשר ההסבר על פיו ישוע קם מן המתים.

 

הסברים חלופיים

 

גניבת הגופה– על פי הסבר זה, התלמידים של ישוע גנבו את הגופה של ישוע ולאחר מכן טענו בפומבי שהוא קם לתחייה. התיאוריה הזו נדחתה באופן אוניברסלי על ידי המחקר הביקורתי.
ראשית, הסבר זה לא מסביר את כל העובדות. תיאוריה זו מסבירה רק מדוע הקבר נמצא ריק, אך היא לא מסבירה, לעומת זאת, מדוע התלמידים היו מוכנים למות עבור אמונתם. כפי שראינו לעיל, אדם לא ימות עבור שקר ביודעין. זה לא מסביר מדוע שאול טען שישוע הופיע בפניו, שהרי שאול רדף את המאמינים והתנגד לאמונה המשיחית. יתרה מזאת, תיאוריה זו לא מסבירה מדוע יעקב, אחיו של ישוע, שהיה ספקן תחילה, היה מוכן בסופו של דבר למות עבור האמונה שישוע קם מן המתים.

 

הקבר הלא נכון– על פי תיאוריה זו, הנשים הגיעו לקבר הלא נכון ביום ראשון בבוקר, חשבו שהקבר שלו ריק, וטענו שישוע קם מן המתים. הבעיה עם הטענה הזו היא שהנשים ידעו את המיקום המדויק של הקבר: מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם אֵם יוֹסֵי רָאוּ הֵיכָן הִנִּיחַ אוֹתוֹ. (מרקוס טו 47). בנוסף לכך, כמו התיאוריה הקודמת, תיאוריה זו לא מסבירה מדוע התלמידים טענו שהם ראו את ישוע מופיע בפניהם, והיו מוכנים למות עבור אמונתם. תיאוריה זו כמו הקודמת לא מצליחה גם להסביר את המהפך בחייו של שאול ויעקב. בנוסף לכך, הנשים כלל לא השתכנעו שישוע קם מן המתים כשהן מצאו את הקבר הריק. למעשה, הקבר הריק רק הדאיג אותן משום שהן לא הבינו לאן נעלמה גופתו של ישוע, אותה הן רצו למצוא. בנוסף לכך, גם שאר התלמידים לא השתכנעו כלל על בסיס הקבר הריק שישוע קם מן המתים.
החולשה הגדולה ביותר של התיאוריה היא שגם אם כל הנשים וכל התלמידים היו שוכחים איפה ישוע נקבר, לפחות הפרושים היו יודעים. כל מה שהיה עליהם לעשות הוא ללכת לקבר הנכון ולהציג שגופתו של ישוע עדיין הייתה שם.

 

ישוע לא מת- תיאוריה של ונטוריני שזכתה לפופולריות לפני כמה מאות שנים ושעדין מצטטים אותה בימינו, גורסת שישוע למעשה לא מת, אלא שהוא פשוט איבד את הכרתו מחולשה ואיבוד דם. כולם חשבוהו מת, אך מאוחר יותר הוא התאושש ואת זאת החשיבו התלמידים ל”תקומה מן המתים”. דוד פרידריך שטראוס, חוקר ספקן שאינו מאמין בתחייה מן המתים הנחית מכה מוחצת על השערה זו:

 

הסברה שיצור הזוחל מקברו ‘חצי מת’, חולה וחלש, הזקוק בדחיפות לטיפול רפואי, לחבישה, להתחזקות ולתמיכה, יותיר בתלמידיו רושם של שר החיים המנצח את המוות והקבר, רושם שהיה התשתית לפעילויותיהם בעתיד, סברה זו הינה בלתי סבירה לחלוטין. תחיה שכזו היה בה רק כדי להחליש את הרושם של התלמידים, להעציבם ולגרום להם מפח נפש – לבטח שלא להפוך את צערם להתלהבות ואת יראתם להשתחוות.⁵⁰

בנוסף לכך, זה כלל לא סביר שישוע היה שורד את המצב הרפואי שלו לאחר ההתעללות והצליבה. רוב האנשים שנצלבו מתו תוך זמן קצר בגלל חנק.

 

השערת ההזייה- רבים מנסים להפריך את תקומתו של ישוע מן המתים בכך שהם טוענים שהתלמידים הזו (היו להם חזיונות שווא) שישוע קם מן המתים. הנה שלוש סיבות לדחות את התיאוריה: 

ראשית, לגבי העובדה ההיסטורית שקובעת שהתלמידים טענו שישוע נראה לפניהם חי לאחר מותו, לא ניתן להסביר אותה על ידי הזיות משום שיש לנו ראיות שאנשים שונים טענו שהם ראו את ישוע, במקומות שונים, בזמנים שונים, בקבוצות שונות, בנסיבות שונות ולא רק על ידי מאמינים, אלא גם על ידי לא מאמינים וספקנים כמו יעקב אחיו של ישוע ושאול התרסי (שתחילה רדף מאמינים בישוע). אין זה סביר שכולם הזו את אותו הדבר בזמנים ובנסיבות שונים.⁵¹ הזיה היא תופעה סובייקטיבית שמתרחשת במוח של מישהו בודד. כמו שאי אפשר לחלוק חלומות עם אחרים, לא ניתן להזות את אותו הדבר. במיוחד כשמדובר בקבוצות שונות. ועוד יותר לא סביר שספקנים ולא מאמינים הזו את תקומתו של ישוע. לכן, קריטריון הסבירות שולל את התיאוריה הזו.

שנית, השערת ההזיה לא מסבירה טוב את מקור אמונתם של התלמידים בתקומתו של ישוע. חוויות סוביקטיביות, או הזיות, הן חסרות כל התאמה חיצונית. מדובר בהקרנות פנימיות של המוח האישי של ההוזה. אז אם התלמידים היו הוזים את ישוע לאחר מותו, הם היו הוזים אותו נמצא בגן העדן, מקום שבו המתים הצדיקים מחכים לתקומה הכללית באחרית הימים. משום שזה היה הרעיון במוחם של התלמידים לגבי המתים. אך הזיה מהסוג הזה לא הייתה מסבירה את אמונתם בתקומתו הפיזית של ישוע מן המתים. האמונה שלהם בתקומתו של ישוע מן המתים נוגדת את הציפיות ואת האמונות האישיות שלהם לגבי אחרית הימים, תפקידו של המשיח והתקומה מן המתים. הם ציפו שהמשיח יגיע כדי לשחרר אותם מן השעבוד הרומי. הם לא ציפו שהמשיח יגיעו קודם כל למות על הצלב כפושע, ולאחר מכן יקום מן המתים. התקומה מן המתים מבחינתם הייתה אירוע קולקטיבי באחרית הימים, ולא אירוע יחידי באמצע ההיסטוריה. אם הם היו הוזים משהו לאחר מותו של ישוע, הם היו הוזים אותו נמצא במקום טוב, מקום של צדיקים שמחכים ליום הגדול שבו אלוהים יקים אותם מן המתים וישפוט את העולם. לכן, הטענה שהתלמידים הזו את תחייתו היא חסרת כח הסברי בהינתן האמונות והציפיות של היהדות (נכון שהיו הרבה זרמים ביהדות אבל אף זרם לא האמין בזה) באותה תקופה, ולכן היא לא מצליחה להסביר היטב את מקור אמונתם בתקומתו. 

שלישית, השערת ההזיות לא עוברת את קריטריון ההיקפיות. מדובר בקריטריון שקובע שכל הסבר היסטורי טוב, יסביר את כל העובדות ולא רק את חלקן, כך שלא יהיה צורך להרבות בהסברים וגורמים (עדיף הסבר אחד שיסביר את כל העובדות). במקרה הזה, השערת ההזיות לא מצליחה להסביר את כל הראיות, משום שהיא לא מסבירה את העובדה שהקבר של ישוע נמצא ריק. ההשערה רק מנסה להסביר מדוע התלמידים טענו שהם חוו את ישוע מופיע לפניהם. לכן, הסבר זה הוא לא הסבר היסטורי טוב על פי הקריטריונים.

 

ישוע קם מן המתים– כעת נבחן את ההסבר על פיו ישוע קם מן המתים על פי הקריטריונים לעיל:

 

כוח היקפי: הסבר התחייה מסביר את כל העובדות: למה נמצא קבר ריק, למה התלמידים חוו הופעות שלו, ולמה הם האמינו שהוא קם לתחייה.

 

כוח הסברתי: ההסבר מסביר בצורה חזקה כל אחת מן העובדות.

 

 סבירות: ההסבר סביר בהינתן רקע חייו הייחודיים של ישוע; טענותיו הקיצוניות לגבי טבעו האלוהי, נבואותיו אודות תקומתו וכו': התחייה מהוות אישור אלוהי לכל אלו.

 

 ההסבר הוא לא "אד הוק": ההסבר הזה רק דורש את אפשרות קיומו של אלוהים.⁵²

 

ההסבר מסתדר עם אמונות מקובלות אחרות: ההסבר הזה לא סותר את הידע שלנו שמתים לא קמים בטבעיות לחיים. אלא הוא טוען שהיה אירוע על טבעי.

 

 ההסבר טוב יותר מהסברים אחרים: הסברים אחרים נכשלו או לא מצליחים להסביר את הראיות כמו ההסבר על פיו ישוע קם מן המתים.

 

סיכום

 

ראינו כי קיימות לפחות חמש עובדות היסטוריות מוצקות הדורשות הסבר:

1. ישוע מת בצליבה.
2. קברו נמצא ריק.
3. התלמידים טענו שהם חוו את ישוע מופיע בפניהם לאחר מותו.
4. המהפך של שאול התרסי.
5. המהפך של יעקב אחיו של ישוע

 

לאור הקריטריונים להסבר היסטורי טוב, ראינו שההסבר על פיו ישוע אכן קם מן המתים, כפי שתלמידיו טענו, הוא ההסבר הכי טוב.

רוב האנשים מוכנים להסכים שאלוהים קיים. אבל בחברה המערבית הפלורליסטית שלנו זה נהיה לא סובלני לטעון שאלוהים גילה את עצמו בישוע. מהי ההצדקה אשר האמונה משיחית יכולה להציע כנגד הינדים, רבנים, מוסלמים כדי לחשוב שאלוהים גילה את עצמו בישוע מנצרת?

התשובה של הברית החדשה היא: תחייתו של ישוע . "שֶׁכֵּן יָעַד יוֹם לִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק על-ידי אִישׁ אֲשֶׁר מִנָּה, וְהִמְצִיא הוֹכָחָה לַכֹּל בַּהֲקִימוֹ אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים". (מעשי השליחים יז 31). 

התחייה של ישוע היא האישור של אלוהים לטענותיו הקיצוניות של ישוע לגבי סמכותו האלוהית ולגבי כך שהוא הדרך האמת והחיים.

הערות:

1. James H. Charlesworth, Jesus within Judaism, 93-94

2. Stanton, The Gospels and Jesus, 143

3. Meier, op. cit., page 63

4. Cornelius Tacitus, Annals, 15:44

5. Lucian of Samosata, The Death of Peregrine, 11–13

6. A. Roberts, J. Donaldson, and A. C. Coxe, eds. and trans., The Ante-Nicene Fathers: Translations of the Writings of the Fathers Down to A.D. 325(Oak Harbor, Ore.: Logos Research Systems, 1997

7. John Dominic Crossan, Jesus: A Revolutionary Biography, 145

8. הוא כתב: "אמונה תפלה משחיתה זו דוכאה לשעה וחזרה ופרצה לא רק ביהודה, זו מקור הרעה, אלא אף ברומא”. (Annals 15:44).

9. Dialogue with Trypho, 108

10. De spectaculis, 30

11. Jacob Kremer, Die Osterevangelien—Geschichten um Geschichte (Stuttgart: Katholisches Bibelwerk, 1977), pp. 49-50

12. Van Daalen, RR, 41

13. תורגם על ידי אברהם שליט, קדמוניות היהודים, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, תשמ"ה, עמ' 130.

14. William Wand, Christianity: A Historical Religion? (Valley Forge, Pa.: Judson, 1972), 93–94

15. Gerd L¸demann, What Really Happened to Jesus?, trans. John Bowden (Louisville, Kent.: Westminster John Knox Press, 1995), p. 80

16. ראו, Reginald Fuller, “Resurrection Narratives”, 10; Wilkens, “resurrection”, 2; Rudolph Bultmann, “Theology”, vol. 1, p. 293; C.H Dodd, “Apostolic Preaching”, pp. 13-14; “Risen Christ”, p. 125; Neufeld, “Confessions”, p. 27

17. Joachim Jeremias, “The Eucharistic Words”, Hymns Ancient and Modern ltd, April 30th 2012, pp. 101-102

18. ראו “Resurrection Narratives”, pp. 11-12; Weber, “The Cross”, p. 59, Jeremias, “The Eucharistic Words”, pp. 102-103

19. ביוונית קיימת כאן ו החיבור, אך בתרגום החדש של הברית החדשה השמיטו אותה.

20. כנ"ל לגבי ו החיבור כאן.

21. Pinchas Lapide, “Resurrection”, pp. 101-102

22. Jones, In Defense of the Resurrection, Spring 2010

23. החוקרים הביקורתיים מסכימים שזו השנה בערך בה שאול כתב את איגרתו, ראו, ראו לדוגמה, Ehrman, New Testament, 44; Funk and Hoover, Five Gospels, 128; H. Koester, Introduction to the .New Testament, 2 vols., History and Literature of Early Christianity (Philadelphia: Fortress, 1982) 2:103-4

24. ראו, W.Farmer, ”Peter and Paul, and the Tradition Concerning ‘The Lord’s supper’ in 1 Corinthians 11:23-25,” .Criswell Theological Review 2 (1987): 122-130

25. G. Gerd Lüdemann, The Resurrection of Jesus, trans. J. Bowden (Minneapolis: Fortress, 1994), 38

26. C. H. Dodd, “The Appearances of the Risen Christ: A study in the form criticism of the Gospels,” in More New Testament Studies (Manchester: University of Manchester, 1968), p. 128.

27. Irenaeus, Against Heresies, 3.3.3, c

28. Tertullian, The Prescription Against Heretics, 32

29. First Clement 42:3

30. Irenaeus, Against Heresies, 3.3.4

31. Clement Of Rome, First Clement 5: 2–7

32. Polycarp, “To The Philippians”, 9.2

33. Scorpiace, 15, Roberts, Donaldson, and Coxe, eds. and trans., The Ante-Nicene Fathers

34. Origen, Contra Celsum, 2.56, Roberts, Donaldson, and Coxe, eds. and trans., The Ante-Nicene Fathers.

35. Ecclesiastical History 2.25.8; 3.1

36. Craig, Reasonable Faith, 390

37. .Luke Timothy Johnson, The Real Jesus (San Francisco: Harper San Francisco, 1996), p. 136

38. N. T. Wright, “The New Unimproved Jesus,” Christianity Today (September 13), 1993), p. 26

39. Clement Of Rome, 1 Clement 5:2-7

40. Scorpiace, 15, in Roberts, Donaldson, and Coxe, eds. and trans., The Ante-Nicene Fathers

41. .Eusebius, Ecclesiastical History 2.25.8

42. Polycarp, “To The Philippians”, 9.2

43. אוריגן כפי שהוא מצטט אצל אוסביוס בחיבור: Ecclesiastical History

44. John, P. meier: A Marginal Jew, vol. 3. New York: Doubleday, 2001, 70

45. יוחנן ז 5 הוא פסוק מעניין. כשחושבים על פסוקים 3-5, זה נראה שאחיו של ישוע שמעו על הניסים שהוא עשה, לא האמינו לדיווחים, ובעצם ניסו לגרום לו לעשות נס מול עיניהם. במילים אחרות, הם התגרו בו.

46.  תורגם על ידי אברהם שליט, קדמוניות היהודים, הוצאת מוסד ביאליק ירושלים, תשמ"ג, עמ' 368.

47. הגסיפוס מצוטט על ידי אוסביוס בחיבור, Church History Book II 23

48. קלמנטוס מצוטט על ידי אוסביוס בחיבור, Ecclesiastical History 2.23

49. Behan McCullagh, Justifying Historical Descriptions (Cambridge: Cambridge University Press, 1984), p. 19.

50. David Strauss, The Life of Jesus for the People, vol. 1, 2nd edition (London: Williams and Norgate, 1879), p. 412.

51. S. J. Segal, "Imagery and Reality: Can they be Distinguished?" in Keup, 103-113.

52. למעשה, לא חייבים כלל להניח שאלוהים קיים כדי לקבל את התקומה. ניתן להסכים שהראיות מצביעות על כך שישוע קם מן המתים אך להתייחס לגורם או להסבר לתקומתו כאל מיסתורין.