למה אלוהים דרש קרבנות עבור חטאים? זה לא אכזרי מצידו?

רבים שואלים שאלה זו. שאלה זו נוגעת במערכת הקורבנות בתנ"ך. מדוע אלוהים נתן לבני אדם להשתמש בבעלי חיים בשביל הקרבת קורבנות? האם הוא לא דואג לבעלי חיים חפים מפשע? כיום בחברה בה מחשיבים את זכויותיהם של בעלי החיים כהכרחיות, הקרבת הקורבנות כפי שהיא מתוארת בתורה יכולה להתפרש כמעשה ברברי ואכזרי. אך תפיסה זו רחוקה מהאמת.

דמיינו שני מקרים. הראשון, בו אתה נוסע ברכב ומישהו נכנס בך מאחור ומרסק את הרכב שלך. אין לא לך ולא לו ביטוח. מישהו צריך לשלם על הנזק, או שאתה תשלם על תיקון רכבך, או שהנהג האחר ישלם (או שתתחלקו חצי חצי), לכאן או לכאן, מישהו צריך לשלם, החוב לא יעלם מעצמו לאוויר. עכשיו דמיינו את המקרה השני, בו אדם נשפט על דבר עבירה, לצורך הדוגמא; גניבה של אלף ש"ח, השופט לא יכול לוותר לו ולשחרר אותו ללא תמורה. אם השופט יעשה זאת, הוא יעוות משפט והמשפט לא יהיה משפט צדק. באותה המידה בעולם הרוחני – לא ניתן לצפות שאלוהים פשוט "יסלח וישכח" על העברות שלנו, יהיה זה לא הוגן כלפי אחרים.

יצא לי לדבר פעם עם אדם שאמר לי "האלוהים שאני מאמין בו מקבל אליו את כולם ללא קשר למה הם עשו או במה הם מאמינים". הבעיה עם גישה שכזאת היא, שאם אין השלכות למעשים שלנו ואנחנו לא צריכים לתת דין וחשבון על ההחלטות שלנו, אז גם אין שום סיבה לקחת אחריות על המעשים שלנו. חשוב לזכור – חוסר משפט זה חוסר צדק, חוסר צדק זה חוסר אכפתיות, וחוסר אכפתיות זה חוסר אהבה. זו היא גם הסיבה לפיה התורה מלמדת "עין תחת עין, שן תחת שן". זאת אומרת, שאם גנבת אלף ש"ח, השופט יפסוק כי עליך להחזיר את האלף ש"ח (ואולי אף יוסיף קנס). או, אם גרמת נזק של אלף ש"ח לרכב אחר, באשמתך, תאלץ לשלם על הנזק.

לכן, אלוהים  קבע כי דינו של חטא, כל חטא, הוא מוות. בכך אלוהים אומר לבני האדם כי יש לו ציפיות מושלמות מאיתנו. הוא מושלם ולכן עלינו לשאוף לשלמות. כמו כן אנו למדים כי להחלטות ולמעשים שלנו יש השלכות מרחיקות לכת. שאנחנו פוגעים בבני אדם אחרים, אנחנו פוגעים בבריאה שלו ולכן פוגעים בו, ולכן מגיע לנו עונש מוות. בכך, אלוהים מצפה מאיתנו שנקח ברצינות, ונחשוב טוב טוב לפני כל פעולה שלנו. אם אנחנו יודעים שלמעשים שלנו יש השלכות, אנחנו נחשוב פעם ופעמיים לפני כל החלטה, מעשה ואף מילה שיוצאת מפינו. תארו לעצמכם כיצד נראת היתה החברה האנושית אם אנשים היו חושבים לעומק שוקלים טוב טוב לפני שהיו אומרים או עושים משהו; כמה אי-נעימויות, כמה מריבות ואף מלחמות היו יכולות להימנע.

לכן, דינו של כל "חטא" (מהו חטא?) הוא מוות. אך אלוהים נתן לנו אפשרות לכפר על חטאינו בכך שמישהו אחר יקח את העונש וימות במקומנו. נשמע לא הוגן נכון? הרי החיה לא עשתה דבר רע, למה היא צריכה למות במקומנו? אבל חכו, זה עוד לא הכל. בתקופת המקרא, בעלי החיים היו חיים יחד עם בעליהם. בעליהם הכירו אותם מילדותם, גידלו אותם, ישנו איתם בחורף ושיחקו איתם. זאת אומרת שבעוד כיום אנחנו לא מכירים את הכבשה שאת החלב שלנו אנחנו מוציאים מן המקרר ושותים, בתקופת המקרא את הכבשה כן הכרת, לעומק, היא היתה מחמד עבורך, ממש כמו בן משפחה. ואם ידעת שעליך להרוג אותה כשאתה חוטא, היית חושב ושוקל טוב טוב לפני שהיית חוטא, כי אהבת את הכבשה שלך, ולא רצית לפגוע בה. הקרבה שלך והאהבה שלך לכבשה גרמה לך להיות שקול במעשיך ולהימנע מלחטוא, כי ידעת שלא רק שתפגע באלוהים, אלא גם ביקר לך!

מבחינה מקראית

ביום הכיפורים על הכהן היה להקריב קורבנות בעבור חטאי עם ישראל. בפסח היה מוקרב שה הפסח, כתזכורת לכך שאלוהים פסח על בתי עם ישראל. למען האמת, חגי התנ"ך מלאים בקרבנות שנועדו לכסות על חטאי עמנו. אז מה בדיוק הקטע עם כל הקרבנות הללו? בשביל מה כל המוות והדם הזה?

המילה "חטא" מגיעה מהרעיון של להחטיא, כמו שזורקים חץ למטרה, אך מחטיאים את המטרה. המטרה של אלוהים עבור חיינו היא שנאהב בצורה מושלמת אחד את השני, וכמובן אותו, כשאנחנו לא עומדים בסטנדרטים שהוא קבע, אנחנו מחטיאים את רצונו, את המטרה. בימנו אנו, המושג "צדיק" מאוד נפוץ במגזרים מסויימים, וניתן למצוא תמונות של "צדיקים" באינספור בתים בישראל, כאילו מדובר בדמות מתווכת, או דמות מושלמת לחיקוי.
אבל האמת היא, שאף אחד מאיתנו לא מושלם. כולנו חוטאים, כי כולנו עושים טעויות. מי שחושב שיש אדם שהוא "צדיק מושלם", כנראה לא באמת מבין לעומק מהם הסטנדרטים המושלמים של אלוהים, ועד כמה כל אחד מאיתנו מחטיא את המטרה כל יום מחדש.

דם מסמל חיים, דם מסמל מוות. ועל כן נאמר בויקרא י"ז פסוק י"א: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

בתקופת התנ"ך, האדם החוטא הביא את השה התמים, הכבש שלו, אל בית המקדש, אל הכהן. הכהן מייצג את אלוהים, או את עיניו של אלוהים אם תרצו. הכהן בוחן את השלמות והתמימות, לא שלנו אנשים חוטאים, אלא, של השה שהבאנו איתנו. אין פה שאלה עד כמה אנחנו טובים או מושלמים, אלא שאלה עד כמה טוב ומושלם השה שהבאנו. בגלל זה באנו לבית המקדש, כי אנחנו חטאנו ואין לנו היכולת לכפר בעד עצמנו. חוסר שלמות לא יכולה לכפר עבור חוסר שלמות. רק משהו תמים ומושלם יכול לשלם את המחיר עבור חטאינו, במקומנו.
דרך אגב, בגלל חוסר השלמות שלנו, החטאים שלנו, אנחנו גם לא יכולים לגשת ישירות אל אלוהים בעצמנו. אנחנו צריכים מתווך שיתווך בנינו לבין אלוהים. לדוגמא בפרק כ"ו שבספר דברי הימים ב', המלך עוזיהו החליט להיכנס למקדש ולהקטיר קטורת, יכול להיות שהכוונות שלו היו טובות, אך הוא הוכה בצרעת בגלל שנכנס למקום הקדוש ועשה משהו שרק לכוהנים הותר לעשות. אפילו המלכים, כדי להגיע לידי התחברות עם אלוהים, היו צריכים לעבור דרך מתווך; דרך הכהן הגדול. כולנו זקוקים למתווך.

לאחר שהכהן היה מוודא כי השה אכן מושלם וללא רבב, אנחנו, האנשים החוטאים, היינו שמים את הידיים שלנו על השה, ובאופן סמלי, באמונה, מעבירים את החטאים שלנו אליו, אל השה. הוא, לא עשה שום דבר רע. אבל הוא משלם בחייו על השטויות שאנחנו כן עשינו. הוא סובל את ההשלכות של המעשים שלנו, במקומנו. אנחנו מרדנו, הוא זה שמקבל את העונש. אנחנו חטאנו, הדם שלו נשפך. כך הוא מתווך בעדנו.

חשוב להבין שהשה התמים זה לא איזה דג שקנית בחמישה שקלים בחנות חיות ואז הרגת. היה עליך לקחת שה תמים, מובחר וללא שום פגם. שה שגידלת כל חייו, שה שקרוב לוודאי חי איתך ועם משפחתך, שה שאהבת, שהיה לך כבן משפחה וקרוב לליבך. שה שגם היה שווה הרבה מאוד כסף.
לבסוף, היה עליך לשחוט את השה, לשפוך את דמו, להרוג את השה האהוב שלך במו ידיך. קרוב לוודאי שהסתכלת לו בעיניים בזמן שהרגת אותו, ראית את הכאב שהוא חווה, את המוות שהוא לוקח על עצמו, במקומך, בגללך!
זו היא תמונה מושלמת לקורבן שעתיד היה המשיח להוות למעננו. החטאים שלנו הם שתלו את המשיח על הצלב. הוא נשחט ודמו נשפך כדי לנקות את חטאינו.

התפקיד של השה היה לקרב את האדם החוטא בחזרה לאלוהים. אף על פי שהחטאים שלך הרחיקו אותך מאלוהים, השה מקרב אותך בחזרה. ולכן, הוא מכונה "קורבן".
בכך עם ישראל למד כמה לקחים חשובים. ראשית, שאלוהים דורש שלמות, שנית, שלמעשים שלנו יש השלכות; החטאים שלנו מפרידים בנינו לבין אלוהים, בנוסף, החטאים שלנו משפיעים על הסובבים אותנו, על האהובים לנו, ועל כלל בריאתו של אלוהים. להחלטות שלנו יש כוח להשפיע גם על העכשיו, אבל גם על הדורות העתידיים. שלישית, למד עם ישראל כי שכר החטא הוא מוות. חטאים עולים ביוקר, אם זה במערכות יחסים, אם זה באמצעים כלכליים, ואפילו במוות. אבל אולי הדבר החשוב ביותר שלמד העם היה על החסד של אלוהים. חסד שמוכן לסלוח, אבל לא חסד זול של חוסר צדק וחוסר משפט, כאוס בו כל אחד יכול לעשות מה שבא לו ללא שום השלכות.

מעל הכל, הקרבנות בתנ"ך הם תמונה נבואית למשיח. כשאנחנו שמים את הידיים שלנו, או את האמונה שלנו, במשיח ישוע, הוא לוקח מאיתנו את העונש עבור החטאים שלנו. אנחנו מקבלים סליחת חטאים תודות לסבל ולמוות שלו. הוא משלם בחייו על השטויות שאנחנו עשינו. הוא סובל את ההשלכות של המעשים שלנו במקומנו. אנחנו מרדנו, הוא זה שנענש. אנחנו חטאנו, הדם שלו נשפך. רק שהפעם, לעומת השה, המשיח שקם לתחייה מעניק לנו בתמורה את הקדושה והצדיקות שלו. הוא מטהר אותנו והופך אותנו לצדיקים בעיניו של אלוהים. לא כי הרווחנו את זה בעצמו. לא כי אנחנו טובים יותר מאחרים, ולא כי "הרשמנו" את אלוהים בעזרת מנהגים, מסורות והלכות מוזרות. אלא כי אלוהים הוא טוב, אוהב ורב חסד – עד כדי כך, שהתגלה אלינו בדמותו של המשיח ונתן את חייו בעדנו. זו היא הקרבה אמיתית, אהבה מושלמת, ממש כמו אהבת הורה שמוכן לתת את חייו למען אלו של ילדיו.

 

מותר האדם מן הבהמה

הכתובים מלמדים כי קיומם של כל היצורים החיים נובעים ישירות מבוראם. אין ליצורים החיים חיים עצמאיים. יצורים חיים, לכן, מעצם טבעם, הם חסרי חופש ועצמאות מוחלטת. על פי הכתובים, בעלי החיים נבראו על ידי אלוהים בכדי לשרת את מטרותיו. לעיתים קרובות מטרות אלוהיות אלו כרוכות בסיוע לבני אדם. מבחינה תאולוגית, אלוהים השתמש בקורבנות בעלי חיים כאות לקורבן הסופי של ישוע המשיח (אל העברים ז': 27). קורבנות בעלי החיים היוו כסמל לרעיון של קורבן חלופי הלוקח את העונש על חשבון עבירת האחר.

המשיח הוא הקורבן המושלם שסבל את זעמו של אלוהים במקום החוטאים (ישעיהו נ"ג: ד-ה, השנייה לקורינתים: ה:21, הראשונה לפטרוס ג:18). קורבנות בעליי חיים שירתו את מטרתו של אלוהים והיא, ללמד את עמו של אלוהים אודות החטא, הכפרה והגאולה. וזוהי אכן מטרה חשובה. למרות כל זאת, אלוהים כן מבטא דאגה גדולה ומיוחדת לכל היצורים, גם לבעליי החיים ולבני אדם (איוב ה:י, תהילים ס"ה: ט-י, קי"ד:יד, קמ"ז:ח-ט, ירמיהו י':יג, מעשי השליחים יד:17).

חשבו על מילותיו של ישוע: " הַבִּיטוּ אֶל עוֹף הַשָּׁמַיִם: אֵינָם זוֹרְעִים וְאֵינָם קוֹצְרִים, אַף אֵינָם אוֹסְפִים אֶל אֲסָמִים, וַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְכַלְכֵּל אוֹתָם. הֲלֹא אַתֶּם חֲשׁוּבִים יוֹתֵר מֵהֶם." (מתי ו': 26). בעוד כי זה נכון שבעליי חיים לא יכולים לחטוא ולעשות רוע, חשוב להבין כי בעלי חיים מעצם טבעם, לא מסוגלים להגיע להחלטות מוסריות. בעלי חיים הם לא מוסריים וגם לא מרושעים. ולכן הם לא צריכים להיות מובנים כ"חפים מפשע" או "אשמים" משום שאין להם חושים מוסריים\רוחניים הנדרשים בשביל סיווגים מוסריים אלו. מבין כל המינים על פני כדור הארץ, רק האדם נברא בצלמו של אלוהים (בראשית א':כו-כז).

הפן המוסרי הוא בבירור אחד ההבדלים בין האדם לבעלי החיים. רק האדם יכול לעשות החלטות ושיקולים מוסריים. לרבים כיום יש השקפה סנטימנטלית יותר מאשר מציאותית על בעלי החיים. בוודאי שכיצורים אשר נבראו על ידי אלוהים, בעלי חיים צריכים להיות מוגנים ומטופלים, אך ברמה המוסרית והרוחנית הם לא שווים לבני אדם אשר נבראו בצלמו של אלוהים. בעלי חיים אף פעם לא צריכים להיות מיוחסים באכזריות, אך זו טעות לשים אותם באותה הרמה של בני אדם, כפי שארגונים למען זכויות בעלי החיים נוטים לעשות.

הרי לא משנה כמה קשה יעבדו פעילי זכויות בעלי החיים, גם אם יצליחו להניא את האנושות כולה מאכילת בשר, הם לעולם לא יצליחו לעצור את פעולת הטבע. בעלי חיים תמיד יאכלו בעלי חיים אחרים, האחד נטרף, קורבן, כדי שהאחר יחיה. ולמרות זאת, בחזון אחרית הימים גם לחיות ישנו מקום בו יוכלו לחיות בשלום וללא סבל (ישעיהו י"א). אידיאל אוטופי שהבטיח אלוהים לבריאה כולה, לאנושות ובעלי החיים כאחד.