"הֲלוֹא אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב… וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ׃ וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל, מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת… וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה" (זכריה ז 7, 11–12, 14).
אף אחד לא אוהב לשמוע את המילים: "אמרתי לך", בעיקר לא נוכח השלכותיהן של החלטות שגויות, כפי שהוכיחו אינספור ויכוחים סוערים בין בני זוג לאורך מאות שנים. אך זכריה מסרב לזנוח את ה"אמרתי לכם" בכל הנוגע להשלכות סירובם של ישראל לשמוע לתורה ולנביאים. שוב ושוב, הוא דוחק באלו שחזרו מגלות בבל שילמדו מחוסר–ציותם של אבותיהם.
כיוון שהתורה והנביאים הם טקסטים אשר נכתבו בהשראה שמיימית, "אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ" (פס' 12), הם מהווים את גוף החוכמה המשמעותי ביותר שהופקד אי פעם בידי האנושות. כפי שאמר דוד המלך, כתובים אלה "תמימים" (תהילים יט 8), ובמילותיו של השליח שאול, הם "יְכוֹלִים לְהַחְכִּימְךָ לִישׁוּעָה" (טימ"ב ג 15). מסיבה זו, שאול מדבר על ברית המילה כיתרון גדול, שכן אלוהים הפקיד בידי העם היהודי את דברו (רומים ג' 1–2) ומינה אותם לכוהנים עבור הגויים (שמות יט 6).
כאשר קוראים ספרות זו, שנכתבה בהשראת רוח הקודש, רואים דפוס טרגי החוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה של עמנו. סירובם של אדם וחוה להקשיב לדבר אלוהים הוביל לגלות (בראשית ג 1–16, 23–24), דפוס שהדהד שוב ושוב (ראה ירמיהו יא 10, יג 10; נחמיה ט 29). ערב גלותנו השנייה והארוכה ביותר, תלמיד מלא ברוח אלוהים הזהיר ואמר: "קְשֵׁי עֹרֶף וְעַרְלֵי לֵב וְאָזְנַיִם, תָּמִיד מִתְנַגְּדִים אַתֶּם לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כַּאֲבוֹתֵיכֶם כֵּן גַּם אַתֶּם" (מעשי השליחים ז':51).
אשרי האיש או האישה אשר לוקחים ללב את ה"אמרתי לכם" שבכתובים ומתמקדים בדברי התורה והנביאים, במקום להיות שקועים ב"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט 13). אנשים כאלה יזכו לראות את מה שרבים בישראל עדיין אינם רואים: את הנביא כמשה (דברים יח 15), שנולד בבית לחם (מיכה ה 1), נכנס לירושלים רכוב על חמור (זכריה ט 9); עבד ה' אשר דחינו ובזינו (ישעיהו נג 1–7; זכריה יב 10).
הם גם יודעים שיום יבוא בו כל עמנו סוף סוף יקשיב לאותם "אמרתי לכם", שנאמרו בפי אלוהים. או אז נקשיב למשה ולנביאים ונשים את מבטחנו במי שעליו הם כתבו.
"הוֹסִיף וְאָמַר לָהֶם: אֵלֶּה דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם: צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים. אָז פָּתַח אֶת לְבָבָם לְהָבִין אֶת הַכְּתוּבִים" (לוקס כד 44–45).
