"טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית־אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל־הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ" (קהלת ז' 2).
מאז לידתה מחדש של המדינה ב-48, ישראל לא חוותה אבל לאומי בסדר גודל כזה. הלב נכמר נוכח אובדנם האיום של כל-כך הרבה חפים מפשע. כל אחד מאיתנו ודאי היה מעדיף לרקוד בחתונות ולשיר במסיבות יום הולדת של חברים ומשפחה, במקום להשתתף בהלוויות ולשמוע את רשימת השמות האינסופית של הנופלים נקראת מעל גַלֵי האֶתֶר. אך מחבר ספר קהלת אומר בכנות כי אפשר למצוא חכמה רבה יותר בקרב המתאבלים מאשר במחיצת החוגגים והנהנים. אין הכוונה לכך שיש פסול בשמחה וחגיגה. למעשה, אלוהים חפץ בכך שנשמח ונגיל בחיים שהעניק לנו. אולם רק במקומות האובדן העמוק ביותר שלנו אנחנו מגלים מה, או מי, הכי חשוב בחיים הללו. הוויכוחים הקטנוניים שחילקו בינינו והתענוגות שהשתעשענו בהן בעבר, נראים כעת כחסרי משמעות. בבית האבל, אנו מתחילים לחשוב על המציאות והסופיות של המוות, על יחסינו עם אלוהים ועל יחסינו אחד עם השני. ואם ננהג בחכמה, נתחיל לתקן את הדברים. אשת החכמה דוחקת בנו לארגן מחדש את סדר העדיפויות שלנו, כאשר בראש הרשימה חייב לעמוד יחסנו האישי עם אלוהים. האם שלום בנפשנו? לא חשוב כמה הרחקנו לכת, אלוהים לעולם נמצא במרחק של תפילה אחת בלבד.
"דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב׃ יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל־יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל־אֱלֹהֵינוּ כִּי־יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיה נ"ה 7-6).
"אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: אֲנִי הַתְּחִיָּה וְהַחַיִּים. הַמַּאֲמִין בִּי יִחְיֶה גַּם אִם יָמוּת. וְכָל מִי שֶׁחַי וּמַאֲמִין בִּי לֹא יָמוּת לְעוֹלָם. הַאִם מַאֲמִינָה אַתְּ בָּזֶה?" (יוחנן י"א 26-25).
