"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ׃ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ־וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל־בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן, יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה 14-13).
קיימים הבדלים בין עשרת הדיברות בשמות כ לעשרת הדיברות בדברים ה. אך הבדלים אלו אינם צריכים לעורר דאגה מאחר שספר דברים אינו אלא ביאור (פירוש) של התורה (ראו דברים א 5).
בנוסח המקורי של מצוות השבת, אין התייחסות למתן מנוחה עבור חיות הבית (ראו שמות כ 10), אף שהדבר משתמע (ראו שמות כג 12). בספר דברים ה, משה אומר מפורשות את מה שהיה מרומז בשמות. אנשי אלוהים צריכים להיות אדיבים לבעלי החיים שלהם. אלוהים לא רק דורש יחס טוב לבעלי חיים (דברים כה 4; ראו בראשית א 28); כמי שברא אותם, יש לו חמלה כלפיהם (בראשית ב 20-19; ו 20-19; תהל' קד 30-11).
וכאן טמונה הפואנטה שלי. כאשר מתייחסים לבעלי חיים בצורה נאותה, אין מדובר בנימוס גרידא אלא בביטוי פעיל של צלם אלוהים בקרבנו. אנו יכולים, באופן כללי, לומר זאת גם לגבי הסביבה. כיוון שאלוהים אוהב את הבריאה ודואג לה (ראו רומים ח 22), גם אנו צריכים לעשות זאת. הגישה של "ממילא הכל יישרף" מנותקת לחלוטין מליבו ומרצונו של אלוהים, מאחר והיא אינה מתחשבת בעובדה שתוכנית הגאולה כוללת את עולם החי ואת הסביבה (ישעיה יא 7-6, נה 12, סה 25).
לפיכך, אם אין לנו טיפת חמלה לבעלי חיים או לסביבה שלנו, עלינו לחזור בתשובה על כך שאנחנו מנותקים לחלוטין מליבו של אלוהים. אלוהים לא אוהב רק את בני בריתו, אלא אפילו את אויבי ישראל ואת "חיות המחמד" שלהם! "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (יונה ד 11).
